מרצה: ד"ר חמי בן נון

 

שיעור 1:

בוחן ביניים 30% מהציון .

ציון מיטיב לא יעלה על 5 נקודות.

את השאלות לבחינה הסופית לוקחים מהשנים הקודמות של בחינות הלשכה.

 

*. המרצה אומר שלא צריך לכתוב כלום יש את כל החומר שלו במצגת.

 

מדוע הפרוצדורה חשובה? מקרים מדגימים

נניח ומתרחשת תאונת שרשרת, שבה נפגעות מספר מכוניות. לכל מכונית – נזק של מאות ₪. הצדדים מופיעים בבית המשפט , וחברות הביטוח מופיעות גם הן לבית המשפט – יש כמה תובעים וכמה נתבעים שמתעקשים על זכותם בבית המשפט. לכל אחד יש נסיבות שונות, כל אחד נפגע אחרת. מה השופט יכול לעשות לנוכח בזבוז הזמן השיפוטי?

זהו המקום שבו נשאלת השאלה מהו מקומה של הפרוצדורה – האם על השופט לקדש את השיטה האדברסרית ולאפשר לכל אחד את הזמן שמגיע לו בבית המשפט, או שעליו "לחתוך" את הצדדים כדי לחסוך זמן שיפוטי יקר?

השיטה היום בישראל היא שיטה ניהולית – השופט הופך למנהל הדיון. לכן הפתרון של השופט הוא לאיים על הצדדים – אם לא תגיעו לפשרה, בעלי הדין "יחטפו" הוצאות, שיהפכו את התביעה ללא כדאית, גם אם יזכו בה.

סדר הדין היום שונה ממה שכתוב בחוקים ובתקנות – הוא מה שיקרה בפועל, ולא מה שכתוב. בית המשפט מחליט מה לאמץ מהתקנות ומה לא לאמץ.

 

בעוד הדין המהותי אומר מה מגיע לי, הדין הדיוני אומר איך אני משיג את מה שאני מקבל.

 

מקרה נוסף: שני אנשים מתייצבים בבוקר למשפט – בעל הדין ועו"ד שלו. הם מגיעים ב-09:00 לבית המשפט ודבר לא קורה. ב-11:00 מתברר שהמשפט נדחה, ובמזכירות בית המשפט טוענים ששלחו דחייה בפקס לבעל הדין, שלא קיבל אותו. בעל הדין רוצה את הפיצוי על שהגיע לשווא לבית המשפט, עורך הדין רוצה פיצוי על הזמן שלו. במקרה זה, בית המשפט הכריע שבעל הדין יקבל פיצוי על הזמן שבוזבז, אבל העו"ד לא יקבל פיצוי כי הפקס נשלח למשרדו יום קודם בשעות אחה"צ, ועליו לבדוק את הפקסים במשרדו.

 

קריאת רשות:

הערה: לפי הדין בישראל, משלוח הודעות בפקס מחייב את השולח לוודא טלפונית שהפקס הגיע, אך יש פער גדול בין הנהוג לבין הדין.

 

הערה נוספת לגבי קבלת דואר עבור הלקוח ע"י עורך הדין: עקרונית, בייפוי כוח סטנדרטי חותם הלקוח שהוא מיפה את העו"ד לקבל עבורו את כל דברי דואר הקשורים לתביעה. יש בזה בעיה - העו"ד יכול לפגוע בלקוח, במידה שהלקוח לא מעוניין שעו"ד יקבל את הדואר עבורו. לדוגמה, אם הלקוח נמצא בחו"ל ולא ניתן להמציא לו תביעה, אם עו"ד שלו מקבל את הדואר עבורו, ניתן להמציא לו תביעה ע"י משלוח הדואר לעו"ד. לכן על עו"ד להימנע מלהחתים את הלקוח על ייפוי כוח סטנדרטי, ועליו לבדוק האם הלקוח מעוניין לקבל את הדואר דרכו ולהסביר לו את המשמעויות.

עד כאן.

 

 

תום הלב – חל על התחום הדיוני

בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי – ברק הטיל את תום הלב על הדין הדיוני :

"חובתו זו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים "בדרך מקובלת ובתום לב", מטילה עליו את החובה לפעול, כפי שבעל דין הגון וסביר היה פועל במקומו. המבחן לפעולתו זו אינו מבחן סובייקטיבי, ואינו מותנה בגישתו האינדיבידואלית של בעל הדין באשר לנכון ולראוי. המבחן הראוי הוא זה, הלוקח בחשבון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה, אך מעביר נסיבות אלה בכור ההיתוך של ההתנהגות ההגונה והסבירה. במסגרת זו יש לדרוש, כי בעלי דין לא יהיו זאבים זה לזה , אם כי אין לדרוש, שיהיו מלאכים זה לזה. יש לעמוד על כך כי יתנהגו זה כלפי זה כבני אדם הגונים וסבירים".

מהי התנהגות הגונה וסבירה? זהו מונח עמום, כמו כל נושא הפרוצדורה כיום.

 

אדם מגיש תביעה ומבקש סעדים מסוימים. השופט רוצה להעניק לו סעד שלא נמצא בכתב התביעה. האם הוא רשאי לעשות זאת? אין לכך תשובה חד משמעית של כן ולא.

 

 

מבנה ההליך המשפטי

הליך משפטי נפתח כמקובל בהגשת כתב תביעה. יש לזכור שלפעמים יש הליכים לפני כתב תביעה כמו עיקול נכסים, עיכוב יציאה מהארץ וכו' (לדוגמה, אני רוצה להגיש תביעה נגד אדם אבל חושש שברגע שיגיע אליו כתב התביעה הוא יבריח את הנכסים שלו מהארץ כדי להתחמק מתשלום, ולכן אני מגיש בקשה לעיקול נכסים זמני לפני הגשת כתב התביעה).

לאחר כתב תביעה – הנתבע מגיש כתב הגנה. לתובע יש אפשרות להשיב לכתב ההגנה – כתב תשובה.

בין שלושת החלקים יש הליכים נוספים שמטרתם להכין את קדם המשפט. קדם המשפט אינו הכרחי, אבל כפרקטיקה נהוג שיהיה קדם משפט – צווי עיון במסמכים, הגשת תצהירים, גילוי מסמכים וכו'. התובע והנתבע מגישים תצהירים יחדיו – כך כל צד לא מוכן לדברים של הצד שכנגד.

לאחר קדם המשפט – הדיון המשפטי, שבו צריך להביא ראיות, מסמכים, עדויות. זהו החלק האדברסרי – הצדדים מנהלים את הדיון ולא השופט. הדיון מתנהל ע"י חקירה וחקירה נגדית.

לאחר הדיון – יש שלב סיכומים שלאחריו בית המשפט נותן פסק דין.

סעדים זמניים יכולים להיות בכל שלב של המשפט וגם לפני ולאחריו – עיקול, צו מניעה וכו'. סעד זמני הוא תמיד החלטת ביניים, לא מהווה פס"ד, ולכן אין בו משמעות אופרטיבית מעבר לעובדה שהוא עלול לסייע לבעל דין בשלב מסוים.

 

קריאת רשות:

פרוצדוראלי – מהותי

ההבדל בין פרוצדוראלי למהותי – הגישה הקלאסית עד שנות ה-70 וה-80 אמרה שמהותי זה מה מגיע לתובע, ופרוצדוראלי – באיזה אופן ניתן לתת זאת לתובע. תפיסה זו טענה שהזכות נוצרת ע"י חוק מהותי, והפרוצדורה קובעת איך תגיש את התביעה ובאילו סדרי ראיות יתנהל הדיון כדי שהזכות תמומש.

המאה ה-21 נחשבת ל"מאה של הפרוצדורה" – אם בעבר הפרוצדורה הייתה משועבדת לזכות המהותית, כיום נגמר הפער בין השתיים – היום הפרוצדורה "נגועה" בזכויות מתוך אותן זכויות שפורשו ע"י חקיקת היסוד. לדוגמה – זכות הגישה לערכאות היא זכות חוקתית, הזכות הפרוצדוראלית נקבעת לפי תום הלב של בעל הדין והתנהגותו בדיון.

בפתיחתו של קודקס החקיקה האזרחית החדש נקבע שהזכויות המהותיות יהיו כפופות לת"ל.

הזכות הפרוצדוראלית פועלת גם לאחור, בניגוד לזכות המהותית שפועלת מהיום וקדימה.

לדוגמה, תקרת הסמכות כיום של בימ"ש שלום היא 2.5 מליון ₪ ביום הגשת התביעה. הוגשה תביעה שבה נכתב שהתביעה היא ל-5 מליון ₪, אבל כדי שתתנהל בשלום מגישים אותה על 2.5 מליון ₪. לאחר מכן נחקק חוק שקובע שתקרת הסמכות היא 7 מליון ₪. האם ניתן לתקן את התביעה ולתבוע 5 מליון ₪? אם התיקון הוא פרוצדוראלי הוא הולך לכאורה לאחור. העניין הוא שבד"כ המחוקק קובע מה יעשה בתיקים התלויים ועומדים. אם לא כתוב – החוק חל אחורה.

 

רע"א 2992/98 ספקטור נ' מגדל - אישה הגישה תביעה בגין נזקי גוף לבימ"ש שלום, בסך 1 מליון ₪, שבאותה תקופה הייתה תקרת הסמכות של השלום. לאחר מכן נקבעו לה 100 אחוזי נכות והיא מבקשת לתקן את התביעה לסכום גבוה יותר, ומבקשת להעביר את הדיון למחוזי. השופט סירב בטענה שאין זה בסמכותו, והיא הגישה בקשת רשות ערעור למחוזי. המחוזי דחה את הערעור והיא ערערה לעליון. הש' אור פסק שניתן לתקן את התביעה ובנוסף קיבל את הערעור – הורה להעביר את הדיון למחוזי בנימוק שלבית-משפט השלום נתון שיקול-דעת בשאלה אם להיזקק לבקשת תיקון כתב-תביעה המוציא עניין מסמכותו. אם יסבור בית-משפט השלום כי התיקון יכול שיביא לשיבוש הליכים או לסיבוכם, יכול הוא שלא להיעתר לבקשה. במקרה זה נקבע שיש בסיס של חוות דעת של מומחים לתיקון התביעה, ולכן על התביעה להיות מועברת למחוזי.

עד כאן.

 

מגמות התפתחות

הנחת היסוד היא שכל מה שהתפתח בדין המהותי משפיע על הדין הדיוני.

מעבר לכך יש שתי מגמות עיקריות:

1. מעבר מניסוח נורמות באמצעות כללים לניסוח באמצעות אמות מידה.
2. החקיקה החדשה (חקיקת היסוד, הקודקס) משפיעים על הפרוצדורה.

מעבר זה מאפשר לבימ"ש לגבש שק"ד רחב מאוד לגבי הדיון – יש לבית המשפט כוח שאין למתדיינים. מוקד ההכרעה מועבר מהצדדים אל בית המשפט.

השפעות נוספות:

השפעת המהפכה החוקתית על סדרי הדין – סדר הדין הפך להיות מקום שבו יש איזונים, אין מצב שזהו הכלל וכך נוהגים. בודקים כל הזמן האם הכלל יושם בת"ל או לא. אין בהירות בישום התקנות.

המשפט הדיוני הפך להיות רווי ערכים – הדבר מפריע ליישום הכללים, כי כל הזמן צריך לבדוק האם הכללים מיושמים בהתאם לערכים. לדוגמה – אם הוגשה תביעה והצד הנגדי לא הגיש כתב הגנה, עקרונית לתובע יש זכות לבקש פסק דין. הבעיה כיום היא שהזכות של התובע צריכה להיות מיושמת בת"ל – עליו לתת ארכה לנתבע להגיש כתב הגנה באיחור.

כרסום ביסודות האדברסרים ואימוץ היסודות האינקוויזיטוריים – חוץ מכמה מקומות אחרונים, רוב הדיונים מתקיימים בהתערבות ובניהול של בימ"ש, אפילו בשלב העדויות. פרופסור שוורץ טוען שהמגמה כיום אינה החלשת הגישה האדברסרית וחיזוק הגישה האינקוויזיטורית – הגישה החדשה היא "גישה ניהולית" – בית המשפט מברר את הסכסוך ומכריע בו, ומכיוון שהוא מנהל את התנהלות הסכסוך, הוא למעשה זה שצריך להגיע לסופו מסיבות של יעילות ולא מסיבות של אמת וצדק.

 

 

השימוש לרעה בזכויות הדיוניות – זכות הגישה לערכאות היא זכות רחבה מאוד, הרבה מאוד נתלים בה. לדוגמה, הזכות לעיון במסמכים או הזכות להגיש כתב הגנה באיחור נתלית בזכות הגישה לערכאות. המגמה היא לא לחסום באמצעים פרוצדוראליים. הדוגמה לשימוש לרעה בכך היא הארכת מועד – לפי החוק בית המשפט יכול לאשר הארכת מועד שנקבע בחיקוק מטעמים מיוחדים שירשמו. 99% מהבקשות להארכת מועד שנקבע בחיקוק נדחות כיום – אין סיבה שמצדיקה אי הגשת מסמכים לבית המשפט בזמן. השיקול הוא שיקול של יעילות. אדם יכול ללכת הביתה עם על הזכויות המהותיות שלו כי איחר.

הבעיה המרכזית היא שבית המשפט החליט מסיבות של מדיניות, יעילות לקצר את ההליך.

 

האם הזכות לערער היא מהותית, דיונית או חוקתית?

ברור שהזכות לערער היא קודם כל דיונית.

ע"פ 111/99 שוורץ נ' מ"י – עו"ד טען שזכות הערעור היא זכות חוקתית כי ס' 17 לחוק יסוד: השפיטה מכיל את הזכות לערער. הש' בייניש השאירה את הנושא בצריך עיון, תוך שהיא מביאה פסיקה מחו"ל שמראה שבכל שיטות המשפט הזכות אינה חוקתית. בישראל, כאמור, הזכות היא לא חוקתית, עד לפסיקה אחרת.

 

קריאת רשות:

ע"פ 95/51 פודמסקי נ' היועמ"ש – הפעם הראשונה שנדונה הפסיקה הישראלית השאלה מהי זכות (תוך אזכור טבלת הופלד), ובית המשפט לא הגיע לתשובה מהי זכות.

בש"א 1481/96 נחמני נ' נחמני – כשדנו בפרשת הביציות בבית המשפט העליון, לא הגיעו להגדרה המדויקת של זכות.

המונח "זכות" לא עבר הרבה במשפט הישראלי, לא הצליחו להגדיר אותו כמו שצריך.

 

נניח שהמשמעות של המונח "זכות" זה "מה מגיע?" – האם הערעור "מגיע" למערער?

שופטים רבים משתמשים במילה שהערעור הוא זכות מהותית, אבל לא מתכוונים לכך במובן של "מה מגיע לתובע" אלא "מה חשוב".

בג"צ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל ביו"ש - הש' שמגר ציטט את השופט ש' לוין וקבע:

"לא נוכל, איפוא, לראות בזכות הערעור 'זכות טבעית' משום שסמכותו של בית המשפט לערעורים לדון בערעור, גם היא אינה טבעית, אלא תלויה בקביעתו המפורשת של המחוקק. ...מאחר שאין סמכות עניינית נקבעת אלא לפי הוראות חוק חרות (או על- פיה) אין לך זכות ערעור שאינה שאובה מכוחו של חוק חרות, ותקנות לבדן, אינן יכולות (בהעדר הסמכה מפורשת לבית המשפט בחוק חרות לדון בערעורים) להעניק למתדיין שקופח זכות ערעור". לאור האמור לעיל ניתן לסכם ולומר, כי זכות הערעור אינה נמנית עם זכויות היסוד המוכרות במשפטנו, אשר יונקות את חיותן וקיומן מתפיסות היסוד המשפטיות המקובלות, שהן חלק מהותי מן המשפט החל אצלנו, כדוגמת חופש הביטוי או חופש העיסוק".

 

תקנות סד"א – מטרות:

1. הבטחת ניהולו היעיל של המשפט.
2. מניעת סחבת ובזבוז זמן שיפוטי.
3. מיקוד הדיון בשאלות השנויות במחלוקת והימנעות מדיון אקדמי.

 

החקיקה הרלבנטית לנושא:

חוק בתי המשפט – "החוק".

תקנות סדר הדין האזרחי – כ-530 תקנות.

חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים והתקנות שלפיו.

 

"עריצותו" של סדר הדין

משפט חוזר אזרחי – ע"פ פסיקת ברק בפס"ד פלונית מ-2004 ניתן לקיים משפט חוזר אזרחי במקרה שבו המשפט היה מבוסס על מרמה – אחד הצדדים רימה את בית המשפט.

נניח והייתה מרמה או שהתגלו ראיות חדשות שאילו היו בזמן הרלבנטי בפני בית המשפט הוא היה פוסק אחרת. האם ניתן לקיים מחדש את המשפט לאחר 50 שנה?

ע"א 4682/92 עזבון שעיה נ' בית טלטש בע"מ – יהודי שחי בעירק קנה ב-1936 במהלך ביקור בארץ מניות של חברה בישראל. לאורך השנים נעשו מניפולציות במניות, כך שערכן דולדל והוא הפסיד את כספו. האיש היה נפקד מישראל בתקופה הרלבנטית, ויורשיו, שעלו לארץ ב-1971, דרשו את הרכוש שנגזל ממנו. התביעה המקורית הוגשה בשנות ה-70 ונדחתה בטענה שהאדם היה נפקד מהארץ לפי חוק נכסי נפקדים. לאחר 20 שנה ביקשו היורשים לקיים משפט חוזר, בטענה שהתגלו מסמכים שלא היו בפני בית המשפט בעת הגשת התביעה המקורית, ואילו היו בפניו הוא היה פוסק אחרת. השופט מצא קבע שאמנם ההסדר של משפט חוזר מוגבל למשפט הפלילי, אבל יש מקום לקיים משפט חוזר אזרחי בשתי נסיבות:

1. התגלו ראיות חדשות שאם היו בפני בית המשפט בעת המשפט הוא היה פוסק אחרת.
2. הייתה מרמה כלפי בית המשפט – בתצהיר בפני בית המשפט.

 

הטעות של עורכי דין רבים במקרה זה היא שהם מגישים ערעור על פסק דין לאחר שנים רבות בטענה שהתגלו ראיות חדשות. מה שעל עוה"ד לעשות הוא להגיש תובענה – בקשה לביטול פסק דין ולא להגיש ערעור. יש לזכור שמונחים כמו סופיות הדיון, התיישנות ומעשה בית דין הם מחסומים פרוצדוראליים ולא מהותיים, ולכן ניתן לעבור דרכם במקרה זה. משפט חוזר אזרחי מתגבר על מעשה בית דין.

 

אדם תובע חברת ביטוח, ששולחת חוקר. הצדדים מחליטים ללכת לפשרה בפני בית המשפט לפי ס' 79א לחוק בתי המשפט. בית המשפט נותן פסק דין ללא נימוקים, כפי שמאפשר לו הסעיף. התובע מבקש לאחר הפשרה לקרוא את דוח החוקר. לאחר חודשיים התובע פונה לבית המשפט ואומר שקרא את דוח החוקר ולכן רוצה לחזור בו מהפשרה. האם בית המשפט יכול לתת לצד לחזור בו מהסכם פשרה אפילו שהוא יודע שהצד קרא את החומר?

ב"ש (חי') 1921/99 לידאווי נ' הפניקס – הש' אריאל קבע שכעקרון צד יכול לחזור בו מהסכם פשרה, כמו בכל הסכם, השאלה היא מתי. אם השופט כבר כתב את פסה"ד, לא ניתן. אך אם לא נכתב עדיין פסה"ד, יכול צד לחזור בו.

אין לכך תשובה בדין – זו המצאה של בית המשפט ברגע שהדבר עמד לפניו.

עד כאן.

 

 

סמכות עניינית

 

קריאת רשות נורא מומלצת בשביל לעשות סדר בבסיס:

סמכות עניינית

רמת חשיבות הסמכות העניינית נחלקת בין הפוסקים. בגישה האדברסרית, הסמכות העניינית הייתה נושא קריטי. טענת סמכות עניינית ניתן היה להעלות בכל שלב של המשפט, ואחד הצדדים יכול "להחביא" את טענת חוסר הסמכות לאורך זמן המשפט, ולהעלות אותה אם המשפט לא יצא כרצונו. כיום כשמעלים טענת חוסר סמכות, צריך להוכיח תו"ל. בג"צ סימה אמיר העלה את חשיבות הסמכות העניינית. כאשר יש חריגה קיצונית מסמכות שהיא כ"כ חשובה, ניתן להעלות את שאלת הסמכות העניינית בכל שלב של הדיון, ושום חסם דיוני לא מתקרב לשאלת הסמכות.

ניתן להעלות את טענת הסמכות, והדבר מתגבר על שאלות רבות, ואף על שאלות מהותיות ולא דיוניות. מפס"ד סימה לוי: פעולה בחוסר סמכות עניינית ניתן להעלות בכל שלב של המשפט. לפי המרצה - גם אם הפס"ד חלוט, ואף אם התיישן.

בפקודת החברות יש סעיף שמאפשר לפרק חברה זרה בישראל. ביה"ד בת"א מתיר לפרק חברות זרות בישראל. השאלה שעולה - האם הדבר נעשה בסמכות? (פרשת רד רוק).

ý    מה עו"ד צריך לעשות כאשר מגיע אליו? ראשית, עליו לבדוק עילה. עילה היא קבוצת עובדות שמקימה סעד. באם ברור כי יש סעד אבל אין שום עילה שניתן להשתמש בה, יש לבדוק 3 דברים:

(1)    האם יש סעד בדין? האם יש עילה בדין המקנה את הסעד? באיזה בימ"ש יש להתדיין?

(2)    האם התובענה תידון בישראל? האם העילות מעלות סעד בבימ"ש בישראל.

(3)    באיזה מחוז יש להגיש את כתב התביעה? ישנן 6 מחוזות בישראל, ו 5 בתי משפט מחוזיים. בכל מחוז יש מספר בתי משפט שלום. ניתן להגיש תביעה במחוז, בכל בימ"ש שלום שהוא.

 

מה המבחן שיגיד מהי הסמכות? מבחן הסעד- העילה עצמה אינה הקובעת, אלא הקובע הוא הסעד המבוקש. (מחאג'נה נ' אגבאריה).

 

לדוג' – באם הייתה הפרה של פטנט - באם זה סעד כספי – ביהמ"ש יקבע לפי הסכום, ובאם סעד אחר – בהתאם לסעד. פינוי לדוג' יהיה בסמכות בימ"ש השלום, ובאם בנוסף לו התבקש גם סעד כספי שמעבר לסמכות בימ"ש השלום – יהיה פיצול תביעות בין בתי המשפט.

ý     סיפור מקרה: מתנהלת במושב מסוים תביעה נגד תחנת דלק יישובית. מנהל מקרקעי ישראל סבור שבגלל שהתחנה פועלת בניגוד להיתרים, יש לפנות אותה. הוא מבקש שני סעדים - צו פינוי+ דמי שימוש ראויים של 7 שנים. פינוי זה חזקה ושימוש וזה במסגרת סמכותו של בימ"ש שלום, והסעד הכספי הגבוה הוא בסמכות המחוזי. האם יש לפצל? הלכת העיקר והטפל חלה על מקרקעין בלבד ולא חלה על כסף. לכן - מפצלים ויכול להיות שיגיעו לתוצאות סותרות אך שאלת הסמכות חשבה יותר מהתוצאה המשפטית. הסעד הוא שקובע את הסמכות ולא שום דבר אחר.

בכדי לדעת לאן לייחס סמכות עניינית:

ישנו חוק ספציפי ששמו חוק בימ"ש לעניינים מנהליים, שקובע שיש להגיש לו מספר עניינים מנהליים. האם הדבר מייתר את בג"צ? לא. חוק יסוד השפיטה נותן סמכות שיורית לבג"צ. החוק הכללי - חוק בתי המשפט.

חריגים לכלל הסמכות:

ý    מקרה ספקטור נ' מגדל - לודמילה ספקטור הגישה תביעה נזיקית בסכום אשר בגדל סמכותו של בימ"ש השלום. הכלל - אם הגשתי תביעה לבימ"ש שלום, התכוונתי לתבוע בשלום ולא התכוונתי לקבל סכום מעבר לסמכות ביהמ"ש. היא מבקשת לתקן את הסכום בכתב התביעה, לסכום שמעבר לסמכות השלום, ובכך להעביר את התיק למחוזי. השלום לא הסכים לדון בכך, וכך גם המחוזי. בעליון- השופט ריבלין דחה את הטענה, ואמר שביהמ"ש השלום והמחוזי היו מחויבים לדון בטענה.

ý    החוק מחייב את העו"ד ואת השופט לבדוק האם יש כאן חוסר סמכות עניינית.

ý    ס' 79(א) לחוק ביהמ"ש קובע כי במקרה של חוסר סמכות מקומית, יש להעביר את התיק לביהמ"ש בעל הסמכות. משהועבר התיק, ס' 79(ב) אוסר על העברתו פעם נוספת "לא יעבירנו עוד". ביהמ"ש ידון בעניין, אף אם הדבר לא במסגרת סמכותו, שכן צו ההעברה הקנה את הסמכות.

ý    פס"ד שניתן בחוסר סמכות הוא VOID.

סכום התביעה -

יום הגשת התביעה הוא הקובע לעניין הסכום. אם סכום התביעה אינו מפורש, יש לעשות הערכת שווי בשלום. אם לא ניתן לעשות הערכת שווי, הולכים למחוזי, כי הוא השיורי.

ý    אם ישנן תביעות מול אותו נתבע, שכל אחת מהן היא מתחת לתקרת השלום, אך איחודן יחד יוצר סעד כספי הגבוה יותר מהתקרה (מעל 2.5 מליון), הסמכות היא למחוזי, כיון מה שקובע הוא הסעד.

ý    אם לא נטענה טענת חוסר הסמכות, ולא הייתה בקשה להעברת הדיון לבימ"ש שלו הסמכות, ביהמ"ש שדן בתיק קנה את סמכותו, כיוון שאף אחד לא טען נגדה.

ý    אם בית משפט דן בעניין שבסמכותו ותוך כדי הדיון השתנתה הסמכות (על ידי המחוקק), מה יהיה הדין? הסמכות תימסר לבית המשפט שהחל בדיון אלא אם נקבע אחרת בצו המרחיב את סמכות בית המשפט האחר. הוראה הנוגעת לסמכות היא דיונית ותופסת מייד!

ý    מקרה נועם אורים - בעקבות שינוי הגדרת סמכויותיו של בית-המשפט - תחולת שינוי ההגדרה על תיקים תלויים ועומדים; סמכות בית משפט השלום לדון בתביעות מעל לסכום שהוא תקרת סמכותו. (שמגר) בית-משפט השלום היה מוסמך לתקן את כתב התביעה כדי לדון בה, אחרי תיקונה כמבוקש, תוך התייחסות למלוא הסכום שנתבע. סמכותו של בית-משפט השלום כוללת עתה מעיקרה את הסמכות לפסוק בנסיבות מסוימות מעל לסכום שהוא תקרת סמכותו, וזאת כאשר המדובר בעליית הסכום או השווי לאחר הגשת התביעה, מחמת שיערוך או הצמדה. הלשון "ביום הגשת התובענה" בסעיף 51(א)(2) לא באה ליצור חיץ שאין לעוברו, אלא אמת מידה, הקובעת ביום הגשת התביעה, אולם אינה משליכה בהכרח על תוספת לסכום. אין מניעה מבעל דין לעתור לתיקון כתב התביעה בעקבות שינוי הסמכות של בית המשפט. נהפוך הוא, רוח הדברים שבסעיף 51 לחוק הנ"ל, הצופה שינויים עתיים בסמכות בית המשפט, מוליכה למסקנה, שההגבלה המפנה אל יום הגשת התובענה קבעה סייג הצמוד למצב המשפטי במועד פלוני, אך לא נתכוונה לקבוע סייג שפניו גם לעתיד, במטרה להגביל את סמכות התיקון, הנובעת משינוי הסמכות. במידה מסוימת, ניתן ללמוד מן האמור בסעיף 51(ב) סיפא לחוק הנ"ל, שהמחוקק צפה חלוקה מחדש של תיקים לפי מקום השיפוט על-פי הסמכות שנתחדשה ומעת שנתחדשה כאמור, ולאו דווקא לפי זו שנתקיימה ביום הגשת התביעה.

ý    מתי אדם יחשב כמוותר על סכום מסוים? רק אם הדבר נאמר במפורש. ישנם הסכמים דיונים, בהם כל צד מוותר על משהו, לדוגמא, העדת עדים, וההסכם לא אומר מה מגיע, אלא רק איך לנהל את ההליך. גם הסכם דיוני ניתן לפתוח.

תביעות מקרקעין

בפרשת קלקודה נ' אגד - בתביעות הנוגעות לחזקה במקרקעין, ידון בימ"ש שלום, ללא קשר לשווי התביעה. אם התביעה היא לסעד של 100 מליון, הסמכות היא לשלום. אם התביעה היא לחזקה ב 100 מיליון, הסמכות היא בשלום.

אחת ההלכות החשובות - הלכת שמש - השופט זוסמן אמר: בעניינים שקשורים לשימוש במקרקעין, הדיון יהא בבימ"ש שלום, אך יהיה מוגבל לדיון בשימוש בגופו של הנכס. ברגע ועולה שאלה של הריסה, הדיון עובר למחוזי (גוף הנכס לא נשמר). כלומר, הכלל: שימוש במקרקעין - יהיה בשלום. החריג - תביעה להריסת מקרקעין - יש פגיעה בגופו של הנכס, ולכן הסמכות היא למחוזי.

ý    רע"א 4991/03 ג'מיל נ' לוי, פ"ד נז(5) 556.

בית-המשפט המחוזי העביר את הדיון לבית-משפט השלום בהיות הסכסוך נוגע לשימוש במקרקעין. לטענת המבקש, הואיל והסעד המבוקש הוא הריסת הפרגולה, אין מדובר בתובענה בעניין "שימוש במקרקעין" שהסמכות לדון בה היא בבית-משפט השלום. סמכות בית-משפט השלום לדון בתובענות שעניינן מקרקעין קבועה בסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט, ובסמכותו לדון בתביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שעניינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה. לעניין הצירוף "שימוש במקרקעין" נפסק (הלכת שמש) כי פירושו תביעה לשימוש תוך שמירה על גוף הנכס. עם זאת נפסק כי תביעה שעניינה עוולת המטרד ליחיד, עוולה שהאינטרס המוגן על-ידיה הוא זכות השימוש הסביר של אדם בנכסו, היא תביעה בדבר שימוש במקרקעין. הסמכות לדון בתובענה בגין מטרד ליחיד, כאשר מתבקש סעד שמטרתו הסרת המטרד, נתונה לבית-משפט השלום. במקרה דנן תובענת המבקש מבוססת על עוולת המטרד ליחיד, והוא מבקש שמטרד זה יוסר. זוהי תביעה בדבר השימוש במקרקעין, ועל-כן היא בסמכות בית-משפט השלום, לפיכך אין חשיבות לעובדה שהסעד המבוקש הוא צו הריסה .

אוביטר(ריבלין): כיום, כאשר בית-משפט השלום מוסמך לדון בתובענות כספיות שנתבע בהן סעד עד לגובה של שני מיליון וחצי שקלים, אין לטעון כי חסרה לבית-משפט השלום המיומנות הנדרשת על-מנת לדון בתובענות במקרקעין שאינן נוגעות לשימוש ולהחזקה. לפיכך כיום כל פועלם של הכללים התוחמים את סמכות בית-משפט השלום לדון בתובענות שעניינן מקרקעין, הוא בסרבול הדיון ובהכבדה על יכולת המערכת השיפוטית לפעול ביעילות. (מבקר את המחוקק שטרם השכיל לשנות את החוק בדבר הסמכות)

המסקנה- יש לאבחן את הלכת שמש: בעילה של מטרד ליחיד, גובר מטרד ליחיד, והסמכות תהיה בשלום. התנאי לכך - שהנכס המדובר נמצא בחלקת הנתבע. הלכת שמש, שבעבר הייתה נכונה מסיבות של כשירות שופטים, כיום כבר אינה נכונה. העיקרון שמנחה - כל שאלות של שימוש, חזקה ידונו בשלום, אלא אם לא נשמר גופו של הנכס. הלכת ג'מיל אומרת - אם העילה הייתה מטרד ליחיד, ורק במקרה זה, העילה היא הקובעת ולא מבחן הסעד. הילכת שמש מתייחסת רק למקרה שבו הפגיעה היא בנכס שבחלקת התובע, ולא כאשר הסעד המתבקש מתייחס לחלקה אחרת.

מטרד הוא שימוש במקרקעין, ושימוש במקרקעין הוא שימוש תוך שימור גופו של הנכס. לכן מטרד הוא שימוש תוך שימור גופו של הנכס.

פס"ד ג'מיל פוגע בכלל של מבחן הסעד. במצב רגיל- מבחן הסעד קובע, ופועלת הלכת שמש. החריג - העילה של מטרד ליחיד גוברת, והסמכות היא בשלום. החריג לחריג - כאשר הנכס נמצא בחלקת התובע, הלכת שמש תגבר (ויופעל מבחן השימוש תוך שמירה - הגוף נשמר - שלום, הריסת הגוף - מחוזי).

ý    ישנן תביעות שהסעד המתבקש בהן הוא הסכם שיתוף או פירוק שיתוף. לרוב זה במסגרת המשפחה. כל הסכם שיתוף או פירוק שהוא במסגרת המשפחה, הוא יהיה במסגרת סמכותו של ביהמ"ש לענייני משפחה.

ý    מקרקעין שאינם רשומים בטאבו - הסמכות לא תקבע לפי היותם מקרקעין, אלא לפי היותם רשומים או לא רשומים. במידה ואינם רשומים - הסמכות תקבע לפי שוויים, ולפי חוק המיטלטלין. הסמכות תהייה לשלום רק אם השווי יהיה מתחת ל 2.5 מליון.

ý    עניני בוררות, פירוקים, נאמנויות, נעשים בבימ"ש המחוזי. חוק החברות מייחד את הסמכות למחוזי.

קניין רוחני

בענייני קניין רוחני, המחוקק ייחד את הדיון לבימ"ש מחוזי, אף אם הסעד הכספי הוא 10 ש"ח - יש כאן ביטול של מבחן השווי הכספי. אם יש תביעה בענייני קניין רוחני, שבמקור הייתה אמורה להיות מפוצלת בין בתי המשפט, הסמכות תהיה במחוזי.

הלכת העיקר והטפל

ישנו עקרון הקשור לתביעות מקרקעין בלבד, ולא לפיצול תביעות וכד'. אם יש שתי תביעות במקרקעין, לדוג', חזקה ומכר, הדיון יהיה בביהמ"ש שלו הסמכות העיקרית, לפי מבחן העיקר והטפל. לדוג' - לביהמ"ש אין סמכות לדון במכר מקרקעין, אך יש לו סמכות לדון בפינוי, ועיקר הדיון הוא בפינוי, הסמכות תהא לשלום.

מדוע לא לפעול באמצעות סמכות נגררת? סמכות נגררת היא שונה. בהלכת העיקר והטפל, יש לבקש את הסעדים בתחילת התביעה. הסמכות הנגררת יכולה להיות רק כאשר עולה במהלך הדיון, ולא מלכתחילה. ההכרעה צריכה להיות הכרעה נקודתית, לצורך הסכסוך, שהיה בנושא אחר. בעוד והלכת העיקר והטפל, הסעדים מתבקשים מלכתחילה, בנגררת מתבקש סעד אחד, והאחר עולה באופן אינצידנט לי במהלך הדיון.

שוני תוצאתי - ההכרעה בעיקר והטפל היא כלפי כולי עלמה, ולא כמו בסמכות נגררת, שהיא כלפי הצדדים עצמם. בנוסף, הוא אינו מהווה מעשה בית דין.

מתי עולה טענת חוסר סמכות עניינית?

על פי הלכת סימה לוי, סימה אמיר, והלכות נוספות, ניתן להעלות את שאלת חוסר הסמכות בכל שלב, בתנאי שיש חשיבות משמעותית לשאלת הסמכות. אחרת - זה יכול להיחשב כחוסר תום לב. בנוסף, יש הגבלות - יש צורך להעלות את הטענה ברגע שנודעה, וישנם הגבלות נוספות הנובעות מהפסיקה.

עד כאן.

 

מבחינת התקנות, שואלים קודם כל את שאלת הסמכות העניינית:

1. מה יכול לעשות בית המשפט?
2. אילו סעדים רשאי בית המשפט לתת במסגרת התביעה?

 

אם אדם רוצה להגיש תביעה, עליו לשאול את עצמו לאן להגיש אותה – למחוזי, לשלום, לעבודה, משפחה וכו'. יש מאות ערכאות מנהליות וכמה ערכאות שיפוטיות וצריך להכריע לאיפה להגיש.

באיזה בית משפט ידון נושא שבו מעורבים גם דירקטורים וגם עובדים – חברות ידון במחוזי, עובדים אמור להידון בבית דין לעבודה. העניין הוא שבשלב מסוים הועלתה טענת חוסר סמכות. צד שרוצה לתקוע את ההליך מעלה טענת חוסר סמכות במטרה להעביר את הדיון לבית משפט אחר. אם הטענה הייתה אמיתית ונכונה התיק לא ידון, ימחק או יעבור. אם הטענה לא הייתה נכונה, הצד שהעלה אותה יחטוף הוצאות והתיק ימשיך.

אני רוצה להגיש תביעה – צריך לשאול מיהו בית המשפט המוסמך? כאשר עולה שאלת הסמכות העניינית, חייב להיות חוק ראשי (לא תקנות) שמסמיך את בית המשפט המוסמך לדון בכך.

לדוגמה – דיון בעמותות ידון במחוזי כי כך קובע חוק העמותות.

אם אין חוק ספציפי, מסתכלים בחוק בתי המשפט – ס' 51 (סמכות השלום), ס' 40 (מחוזי).

 

מבחן הסעד

איך בית משפט יודע שדבר מה שהוגש בפניו הוא בסמכותו העניינית?

מבחן הסעד הוא המבחן שבו בית המשפט בודק מה ביקש התובע. לא איזו זכות מהותית נפגעה, אלא מה מבקש התובע מבחינת הסעדים. אם התובע ביקש פינוי ממקרקעין ולא ביקש פיצוי, הוא לא יוכל לדרוש פיצוי לאחר מכן, בגלל הכלל של מעשה בית דין.

העניין לא קובע, אלא מבחן הסעד – מה האדם ביקש.

נניח שהאדם ביקש שני דברים שאינם מסתדרים זה עם זה – אכיפת חוזה וביטול חוזה לדוגמה.

איך ניתן לבחון את הסוגיה הזו (ולתקוע את הצד השני)?

צריך להסתכל ולוודא שהאדם שהגיש את התביעה או ההגנה אכן פעל במסגרת החוק –לדוגמה ענייני חזקה, שימוש, שיתוף במקרקעין – סמכות של השלום, אך בעלות במקרקעין מסורה למחוזי.

לעומת זאת, אם מדובר בפינוי ממקרקעין תוך הריסת גדר – זה מוגדר כשימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס, וזה ידון במחוזי למרות שמדובר בחזקה.

 

תהליך הבחינה

1. האם העניין מצוי בסמכותו הייחודית של בית משפט או בית דין לפי הוראת חוק ספציפית?

כן – הולכים לפי החוק הספציפי.

לא – הולכים לפי החוק הכללי – חוק בתי המשפט – ס' 40 ו-51.

 

2. האם ניתן להגדיר שווי כספי לתביעה?

לא – בית המשפט השיורי – המחוזי.

כן – שווי מתחת ל-2.5 מליון ליום הגשת התביעה – שלום, שווי מעל 2.5 מליון ₪ ליום התביעה – מחוזי (יום התביעה – מוסיפים הפרשי הצמדה לתביעה בעת פסה"ד, לא ריבית).

 

3. אם סכום התביעה לא מפורש – האם ניתן לעשות הערכת שווי?

כן – לפי השווי נקבע מהו בית המשפט (שלום /מחוזי)

לא ניתן להעריך שווי – הולכים למחוזי.

יש כתבי תביעה שבהם לא כתוב כמה אדם מבקש, ואז הכלל הוא שאם הגשת את התביעה לשלום, סימן שהתכוונת שהפיצוי יהיה עד 2.5 מליון ₪.

 

4. אם יש לי תביעה כספית שקשורה במקרקעין – שכירות – אם התביעה היא לפי שווי – הסמכות העניינית תיקבע לפי גובה הסכום.

שניים מגישים תביעה נגד קבלן, כל אחד על 1.5 ₪. בית המשפט צירף את התביעות ביחד – הפסיקה קבעה שבצירוף של תובעים או נתבעים, הסמכות תיקבע לפי השווי המצרפי של התביעה – במקרה זה מחוזי כי מדובר על שווי מצרפי של 3 מליון ₪.

כאשר מאחדים עילות של אותו אדם – הולכים לפי הסכום המצרפי.

במקרה שבית משפט התחיל לדון בעניין במסגרת סמכותו ואז הוגדלה הסמכות:

רע"א 60/03 רובין נ' אפלבוים – בית המשפט העליון קבע שאם תקרת הסמכות משתנה, לא מחייב הדבר להעביר מיד את הדיון לבית משפט אחר. צריך לבדוק מה אמר המחוקק בדבר תביעות שעומדות ותלויות.

אם בעל דין הקטין את שווי התביעה כדי להיכנס למסגרת הסמכות וכעת השתנתה מסגרת הסמכות – במקרה זה בעל הדין יכול לבקש לתקן את שווי התביעה בהתאם למסגרת הסמכות החדשה.

 

 

5. אם התביעה אינה תביעת שווי – ע"פ חוק בתי המשפט, חמישה נושאים במקרקעין ידונו בשלום, ללא קשר לשווי המקרקעין:

1. חזקה.
2. שימוש.
3. פירוק שיתוף.
4. הסכם שיתוף.
5. תביעה בנוגע למיטלטלין שקשורים למקרקעין.

כל שאר ענייני המקרקעין יהיו במחוזי (ס' 41 לחוק בתי המשפט):

1. חכירה לדורות.
2. זיקת הנאה
3. חכירה.
4. בעלות.
5. הערות אזהרה והערות שונות על הנכס.
6. אכיפת חוזה מכר או ביטול חוזה מכר.

 

הכלל הוא שהמחוזי דן בשאלות של בעלות. כל עוד לא עולה שאלת הבעלות, הדיון יהיה בשלום.

שתי הסתייגויות מכלל זה:

1. פגיעה בגופו של הנכס (כמו צו הריסה)- תביעה בשלום שעוסקת בשימוש, חזקה, שיתוף וכו' ואינה נוגעת לשלמות הנכס – הדיון יהיה בשלום. אם התביעה עוסקת בחזקה אבל הסעד המבוקש כולל פגיעה בשלמות הנכס כמו צו הריסה – הלכת שמש (ע"א 37/59 שמש נ' "מפעל המים" כפר סבא) קובעת שהדיון יהיה במחוזי. למרות זאת יש שופטים במחוזי שקובעים שלא כל מקרה של הריסה ידון במחוזי ומעבירים לשלום.
2. הלכת ג'מיל נ' לוי – אם הייתה תביעה שעילתה הייתה מטרד ליחיד לפי ס' 44 לפקנ"ז, אם מתבקשת פגיעה בגוף הנכס, הדיון ילך לשלום למרות הלכת שמש.

 

*. כלומר יש לנו שתי הלכות סותרות.

 

 

חשוב: יש להבחין בין שלושה סוגי מקרקעין:

1. מקרקעין רשומים בטאבו – הולכים לפי הכללים המפורטים לעיל.
2. מקרקעין שאינם רשומים בטאבו – לא חל עליהם חוק המקרקעין אלא חוק המיטלטלין, העוסק בזכויות – ולכן הסמכות העניינית תיקבע לפי שווי הנכס.
3. מקרקעין של משפחה – הדיון יהיה בבית המשפט לענייני משפחה.

 

כלל העיקר והטפל

בד"כ יבקש התובע את כל הסעדים – פינוי, פיצוי, דמי שימוש וכו'. אם מדובר בעניינים שלא כולם קשורים במקרקעין – זה לא ידון במחוזי במאוחד. פינוי – ידון בשלום, דמי שימוש של 3 מליון ₪ - ידונו במחוזי.

לעומת זאת – אם שתי התביעות הן כספיות – הולכים לפי השווי המצרפי.

 

כלל העיקר והטפל: כאשר שתי התביעות הן במקרקעין, כאשר חלק מהתביעה היא בבעלות וחלק היא פינוי – חל כלל העיקר והטפל – השופט יזהה איזה משני העניינים הוא העיקרי, וכל התביעה תתנהל בבית המשפט שבו נאמר שבו נמצא העניין העיקרי – אסור לפצל את התביעה.

לא להתבלבל – הכלל חל רק כאשר מדובר בשתי תביעות הקשורות במקרקעין, לא במקרקעין וכסף.

 

מול כלל העיקר והטפל, קיימת הסמכות הנגררת – כאשר במהלך ההליך עולה שאלת אגב שאינה בסמכותו של בית המשפט ונדרשת בה הכרעה על מנת להמשיך את הדיון המשפטי, מותר לבית המשפט להכריע בשאלה גם אם היא אינה בסמכותו. הוא לא חייב לעשות זאת וההכרעה היא אינצידנט לית – לא מהווה מעשה בית דין.

כאשר בימ"ש החליט בתביעה בכלל העיקר והטפל – ההכרעה שלו מהווה מעשה בית דין ואינה אינצידנט לית.

 

שיעור 2:

 

סמכות עניינית (המשך)

תרשים זרימה

 

האם קיים חוק ספציפי?

 

       כן                                          לא

                             דוגמאות:                         

       האם זהו עניין משפחתי?

       האם התביעה עוסקת בפירוק חברה?

       האם זהו עניין מנהלי?

                                                                                      חוק בתי המשפט

                                                                                 שווי ביום הגשת התביעה

             

                                                                                           כן                       לא

                                                                                                                     מחוזי

             

                                                                מתחת ל-2.5 מ'     מעל 2.5 מליון

                                         שלום                        מחוזי

 

                                                                                                          עניין במקרקעין

 

                                                                                      חזקה, שימוש               חכירה, חכירה לדורות

                                                                                      הסכם שיתוף               בעלות, הערות אזהרה,

                                                                                      פירוק שיתוף               משכנתא, אכיפה וביטול

                                                                                 מיטלטלין שקשורים   של חוזה מכר במקרקעין

                                                                                      לאחד מאלה ללא     זיקת הנאה וזכויות בעלות

חשיבות לשווי.                 במקרקעין.

             

                                                                                                   שלום                                   מחוזי

                                           חריג 1: בקשת פינוי (חזקה)- תוך פגיעה בגוף הנכס (הריסה) ß מחוזי

                                         חריג 2: עוולת מטרד ליחיד ß שלום

                             מקרקעין לא רשומים מכיוון שהם לא רשומים אז הולכים ל – חוק    המיטלטלין ß לפי השווי הכספי.

                                           מקרקעין לא רשומים ללא הערכת שווי ß מחוזי

                                           מקרקעין של משפחה – בית משפט לענייני משפחה

 

מבחן הסעד – מה האדם ביקש? – המבחן העיקרי בסמכות העניינית

טענת חוסר סמכות עניינית ß רווח נקי של זמן, הוצאות לצד השני, ביטול ההישגים של הצד השני עד כה.

אם בית משפט פעל בחוסר סמכות וטענת חוסר הסמכות לא עלתה, או עלתה ונדחתה, וניתן פס"ד שלא נהפך בערעור, הפס"ד תקף לכל דבר ועניין, אף שניתן בחוסר סמכות.

שאלת השווי – קובעת את בית המשפט שידון – שלום או מחוזי.

בתביעות גוף – בית המשפט שאליו מוגשת התביעה הוא תקרת הפיצוי – שלום או מחוזי. נזקי גוף לא צריכים אמירה.

אם לא ניתן לקבוע שווי לתביעה – התביעה מוגשת לבית המשפט השיורי, המחוזי.

שינוי תקרת הסמכות בחוק – אם אין הוראה בחוק לגבי דיונים שמתקיימים באותו רגע, אם התובע ציין בתביעה שהוא מקטין את סכום התביעה כדי להיכנס לתקרת השלום, מאפשרים לו לתקן את כתב התביעה. גם אם לא כתב התובע זאת, אבל ניתן להבין מהעובדות שהוא הקטין את התביעה, מאפשרים לו לתקן.

תמיד צריך לבדוק מה כתב המחוקק כשהגדיל את תקרת הסמכות – הוראת מעבר.

 

מקרקעין – חזקה ושימוש, שיתוף ומיטלטלין הכרוכים בכך ß שלום

                   בעלות, חכירה לדורות,

חריג 1: תביעה לחזקה תוך פגיעה בשלמות הנכס ß מחוזי

חריג 2: הגשת תביעה בעילה של מטרד ליחיד לפי ס' 44 לפקנ"ז ß שלום

תביעה בעילה של מטרד לציבור – ס' 42 לפקנ"ז – אם מוגשת ע"י יחיד ß שלום

                                           אם מוגשת ע"י היועמ"ש ß מחוזי

 

מהו "שימוש במקרקעין" לעניין קביעת הסמכות העניינית

שימוש במים – הפסיקה קבעה שזה לא שימוש במקרקעין, ילך למחוזי.

אדלר נ' שומרי אמונים בע"מ – דרישה לשמירת שבת במקרקעין אינה שימוש – תלך למחוזי.

 

אם חלק מהתביעה צריך להידון בשלום (פינוי) וחלק במחוזי (תשלום 4 מליון ₪ דמי שימוש), אין מניעה לפצל את הדיון בין שני בתי משפט.

לעומת זאת, כאשר יש שתי תביעות במקרקעין (לדוגמה חזקה ובעלות), שאחת במקור הייתה צריכה להידון בשלום ואחת במחוזי – כלל העיקר והטפל – היה והוגשו תביעות שכולן במקרקעין ובאופן עקרוני היה צריך לפצל אותן, הולכים לפי התביעה העיקרית וכורכים אליה את כל השאר באותו בית משפט.

צריך לזכור שכלל העיקר והטפל חל רק כאשר מדברים על מקרקעין.

 

פסק דין שהוכרז שניתן בחוסר סמכות, כל מה שנפסק בו נעלם, בטל מעיקרו. בשל סיבה זו בית המשפט מקשה על קבלת טענת חוסר סמכות.

 

 

 

 

 

קניין רוחני:

בעקבות תיקון לחוק שהיה בשנת תשס"ד, תביעה בקניין רוחני (תביעה ב') הכרוכה בתביעה אחרת בקניין רוחני (תביעה א') תהיה בסמכותו של בית המשפט המחוזי, אפילו סכום התביעה או שווי נושא התביעה אינו עולה על 2.5 מיליון ₪ בהתקיים התנאים המצטברים הבאים:

Ü   תביעה א' היא בתחום הקניין הרוחני (החוק מפרט מהי תביעה כזו)

Ü   תביעה א' מסורה לסמכות בית המשפט המחוזי מכוח סמכותו השיורית.

Ü   אילו לא היה נכנס תיקון זה לחוק היו התביעות מפוצלות: תביעה ב' הייתה נדונה בית משפט השלום ותביעה א' במחוזי.

 

לדוגמה, תביעה א' היא לצו מניעה קבוע לשם מניעת הפרת זכות יוצרים ותביעה ב' היא לתשלום פיצוי של 1 מיליון ₪ בגין הפרת זכות יוצרים הכרוכה בתובענה לצו המניעה – לא יהיה פיצול ואף התביעה השנייה תידון בבית המשפט המחוזי.

 

האם על בית המשפט לבדוק את סמכותו לדון?

ספקטור נ' מגדל - אישה נפגעה בתאונת דרכים, והגישה תביעתה לשלום. הנזק שלה היה 6 מליון, והיא ביקשה לתקן את התביעה שלה, ולהעביר את התיק מהשלום למחוזי. ביהמ"ש נמנע מלדון במסגרת סמכותו. המחוזי גם הוא אמר שלא יכול לדון במסגרת סמכותו. היא הגישה בר"ע לעליון, והשופט ריבלין נוזף בבתי משפט קמא, ונתן לה את הזכות לתקן את כתב התביעה ולהגיש למחוזי. הדבר נובע משאלה טאקטית - אין חובה בתביעה נזיקית לציין סכום, ולכן זוהי שאלה לאן יש להגיש את התיק.

השופט ריבלין אומר שזו חובה לבדוק את הסמכות (מכיוון שאם אין סמכות אז הדיון הוא לחינם) ובמידה ואין סמכות אז הוא יעביר את התיק לבית המשפט בעל הסמכות.

 

 

באיזו נקודה מעלים טענת חוסר סמכות עניינית?

מצד אחד אסור להשתהות ולחכות לרגע הנכון, מצד שני נקבע שניתן להעלות טענת חוסר סמכות גם לאחר סגירת התיק (בג"צ סימה אמיר). לעומת סימה אמיר, פסקי דין רבים קבעו שטענת חוסר סמכות חייבת להיות מועלית בהזדמנות הראשונה.

הכלל – מי שהשתמש לרעה בהליכי בית משפט ישלם על כך. אם הנתבע ידע ולא טען, זה יחשב כהתנהגות בחוסר ת"ל.

הסוגיה של מתי מעלים את הטענה של חוסר הסמכות עלתה בכמה פסקי דין מנחים:

 

בג"צ 8638/03 סימה אמיר נ. בית הדין הרבני הגדול – נקבע שניתן להעלות טענת חוסר סמכות באופן חריג משיקולים של צדק בכל שלב של ההליך, גם לאחר שהתיק הוא תיק סגור. יש לזכור שזו קביעה נדירה.

 

ע"א 1094/94 דור אנרגיה נ' חמדן – השופט אור קבע:

"במקרה גבול, בדבר הערכאה המוסמכת לדון בעניין. נראה לי, שככל שמדובר במערכת בתי המשפט הרגילים, רצוי לקבוע כלל, שלאחר שבית-משפט דן בעניין ונתן פסקו, שוב לא תוכל לצוף ולעלות שאלת הסמכות העניינית בכל שלב נוסף של הדיון, כל זאת כדי לחסוך זמן שיפוטי יקר".

 

קריאת רשות:

רע"א 11220/04 מוקלד נ' אליהו – נקבע שכשבעל הדין נוהג בחוסר ת"ל ומעלה רק בערעור את טענת חוסר הסמכות, בית המשפט לא יקבל טענה זו.

 

ע"א 8838/02 גולדהמר נ' עיריית חיפה – השופט שחם קבע:

"ראוי לשקול למנוע העלאת שאלת סמכות עניינית מקום שהתנהל דיון שלם ומפורט בערכאה שיפוטית רגילה, והצד המפסיד מבקש לבטלו תוך התעלמות מזמן שעבר וממשאבים שהוצאו".

 

כיום שופטים רבים מחזיקים בדעה שניתן להעלות טענת חוסר סמכות עניינית בשלב של תחילת המשפט, אך לא קובעים באיזה שלב בדיוק. השאלה היא שאלה של איזונים – בימ"ש ישקול האם טענת חוסר הסמכות הייתה ראויה להיטען בשלב שבו הועלתה. יש מרחב של שיקול דעת.

יש לזכור: לעולם אין לומר נואש, אם היה ברור שהסוגיה סגורה מכל הכיוונים, ולא היה ניתן להעלות את הטענה באיחור. כיום, אם יש נימוק צודק, המתבסס על זכות המוגנת בחוק יסוד: השפיטה, או על שיקולי צדק, שווה לטעון את טענת חוסר הסמכות, גם באיחור, בפני בית המשפט.

עד כאן.

 

 

 

 

 

 

סמכות מקומית

קריאת רשות:

סמכות מקומית

שאלת הסמכות המקומית איבדה מחשיבותה. השאלות שנשאל:

1. האם יש חוק ספציפי ממנו ניתן ללמוד על סמכות מקומית. (כגון פקודת פשיטת הרגל, הדורש להגיש תביעה במקום מגוריו של החייב).
2. האם קיים הסכם שיפוט ייחודי בין הצדדים? הפסיקה קבעה, שאם הצדדים לא כתבו בהסכם את המילים "רק", "בלבד", או שלא ניתן להבין מההסכם כי הצדדים התכוונו להתדיין במקום ספציפי.

&  פס"ד עמידר נ' חי- ביהמ"ש מוכן לקבל חוסר יעילות, הנובע מפיצול תביעות, רק על מנת לעמוד על זכות הצדדים לקיים את תנית השיפוט ביניהם. (במאבק בין יעילות לבין קיום תניית השיפוט, האחרון ינצח).

3. האם התביעה כולה במקרקעין? כן - הדיון יהיה במקום בו מצויים המקרקעין. במידה ולא - ישנן 5 חלופות, המצויות בתקנה 5 לתקנות סדר דין אזרחי.

עד כאן.

 

בהנחה שיש לנו סמכות עניינית, אז בודקים את הסמכות המקומית.

 

הסמכות המקומית והסמכות הבינלאומית קשורות זו לזו. בדרך כלל זה המגיש תביעה בישראל הקשורה לאירועים, זכויות או גופים שמקום מושבם בישראל, ימצא כי קיים בית משפט המוסמך מבחינה מקומית ועניינית לדון בתביעה.

שר המשפטים קבע שישה מחוזות שיפוט בישראל. בשנה האחרונה הוקם בימ"ש מחוזי למחוז המרכז. הסמכות המקומית נקבעת לפי המחוז שבו אתה נמצא. באותו מחוז ניתן להגיש לכל בימ"ש במחוז – ניתן לדוגמה להגיש תביעה לשלום בת"א או בהרצלייה.

הגשת תביעה במחוז מסוים פירושה גם שאני יכול לבחור באיזה בית משפט שלום אני מגיש במחוז.

 

תהליך הבדיקה:

1. האם יש הוראת דין הקובעת את הסמכות המקומית? בירושה – מקום מושבו של המוריש או מקום נכסי העיזבון. פש"ר – בית המשפט באזור מגוריו של החייב, או מקום עסקו העיקרי או נכסיו. ימאות – רק בחיפה.

בקשה בקשר לגילו של אדם – בימ"ש למשפחה באזור מגוריו של האדם. אם לא גר בישראל – תוגש לבימ"ש למשפחה במחוז ת"א.

אם יש הוראת חוק ספציפית – הולכים לפי הוראות החוק.

אם לא – ממשיכים לשאלה הבאה.

 

2. האם קיים הסכם שיפוט בין הצדדים? בחוזים רבים ובהסכמים שונים מופיע שהשיפוט יהיה בבתי המשפט באזור מסוים. יודעים באיזה מקום יהיה הדיון, הסמכות העניינית עדיין לא ברורה.

בימ"ש פסק בשורה של פסקי דין שהסכם שיפוט בין הצדדים חייב להיות ייחודי, לא מספיק שהצדדים כתבו שהשיפוט יהיה באזור מסוים באופן סתמי – עליהם ליחד מקום מסוים לשיפוט ע"י המילים "בלבד" או "רק". מצד שני ניתן ללמוד על הסכם שיפוט ייחודי מכוונת הצדדים, ע"י עיון במסמך. אם לא הייתה כוונה מיוחדת של הצדדים להישפט במקום מסוים, בימ"ש פסק שאין הסכם שיפוט ייחודי ביניהם.

 

ר"ע 440/86 טפחות נ' לוי – הש' בן פורת פסקה:

"בהעדר מלים כמו: "בלבד" או "אך ורק", יש לראות בתניה האורה קביעת מקום שיפוט מקביל ולא ייחודי. לעתים ניתן להסיק ממטרת ההוראה או מן ההסכם בו היא מצויה כוונה לשיפוט ייחודי, חרף העדר ניסוח החלטי של בלעדיות. במקרה דנן אין להסיק כן".

 

ר"ע 2339/92 עמידר נ' חי – אדם תבע את עמידר, את מנהליה ואת מדינת ישראל בירושלים – עם חלק מהנתבעים יש הסכם שיפוט ייחודי שהדיון יהיה בת"א ועם חלק אין הסכם שיפוט ייחודי. איפה יתקיים הדיון? יש כאן התנגשות בין תקנה 3 לתקנה 5 – הש' לוין קבע שתקנה 5 גוברת (מכיוון שזאת ההיררכיה של התקנות), הדיון יפוצל בין בתי המשפט במקומות השונים – עמידר תלך לפי הסכם השיפוט הייחודי שלה והשאר ילכו לפי מקום הגשת התביעה.

אם יש נתבע במקום מסוים מותר לי כתובע לקבוע איפה ילכו כל הנתבעים, רק אם אין הסכם שיפוט ייחודי.

החריג הוא - בבימ"ש לתביעות קטנות אין משמעות להסכמי שיפוט.

 

3. אם אין הסכם שיפוט בין הצדדים – האם התובענה כולה במקרקעין?

מהי תביעה שכולה במקרקעין? ב"ש 584/82 מנליס נ' מנליס – נקבע שתביעת בעלות או תביעת ביצוע בעין של הסכם מקרקעין או תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין היא תביעה שכולה במקרקעין.

תביעה לפיצויים בגין הפרת חוזה מכר במקרקעין אינה תביעה שכולה במקרקעין.

 

קריאת רשות:

על פי תקנה 4, אם מדובר בתובענה שכולה במקרקעין, תהיה הסמכות המקומית מסורה לבית המשפט שבתחום שיפוטו נמצאים המקרקעין. לשאלה מהי תובענה שכולה במקרקעין התייחסה פרשת מנליס.[1] נאמר בה כי הכוונה היא לתביעת בעלות או לביצוע בעין של הסכם במקרקעין וכן גם תביעה לפירוק השיתוף על פי חוק המקרקעין. בפרשת מנליס היו כמה יורשים ונכסי העזבון היו בתל-אביב ובנהריה. תביעות לפירוק השיתוף בנכסים הוגשו בתל-אביב ובנהריה אולם חלק מהיורשים שסבר כי מדובר בתביעות באותו נושא ביקש לאחדן ולהעביר את התיק לנהריה. אמנם מדובר בתקנות הישנות אך הפסיקה שרירה ושם הועבר הדיון לנהריה.

לדוגמה: תביעה לפיצויים בגין הפרת חוזה מכר מקרקעין היא תביעה חוזית רגילה ועל כן אינה נחשבת ל"תביעה שכולה במקרקעין".

 

קריאת רשות נוספת:

האם מדובר בתביעה שכולה במקרקעין? אם כן, חלה תקנה 4 – תובענה שבמקרקעין תוגש לביהמ"ש שבאיזור שיפוטו הם מצויים. בש"א 548/82 מנליס נ' מנליס – החריג. מקרקעין שחלק מהם בת"א וחלק מהם בנהריה. ע"פ הדין היבש, יש להגיש שתי תביעות בשני בתימ"ש שונים. אחד הצדדים העלה רעיון לאחד את התביעות בנהריה. הצד השני טען לחוסר סמכות מקומית לביהמ"ש בנהריה לדון בהכל. ניתן לאחד תביעות שונות שהיו אמורות להיות נדונות בשני בתימ"ש שונים בגלל הסמכות המקומית, אם הן עוסקות באותו עניין. הסמכות לאחד את התביעות היא של נשיא ביהמ"ש העליון. (תקנה 7 לסדרי הדין)

עד כאן.

 

4. תביעה שכולה במקרקעין ß הולכים לפי תקנה 4 – באזור השיפוט שבו נמצאים המקרקעין.

5. תביעה שלא כולה במקרקעין – לפי 5 החלופות של תקנה 3 (ללא עדיפות ביניהן):

(1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע.

(2) מקום יצירת ההתחייבות;

(3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;

(4) מקום המסירה של הנכס;

(5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.

אם המדינה נתבעת, ניתן להגיש בכל מקום בישראל.

תייר – כמה חלופות: מקום יצירת ההתחייבות (חוזה, כתובה), מקום שהייתו בישראל, המקום המכוון לקיום ההתחייבות (מקום מסירת הממכר לפי חוק המכר).

 

אם לתובע יש מספר סניפים – תקנה 3(1א):

(א1) על אף האמור בתקנת משנה (א), היו לעסקו של התובע מספר סניפים, והיה אחד מהם בתחום השיפוט שבו מצוי מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע, תוגש התובענה לבית משפט באותו תחום שיפוט.

 

אם יש כמה נתבעים – תקנה 3(ב):

היו נתבעים אחדים, יכול שתוגש התובענה לכל בית משפט שבו ניתן להגישה נגד אחד הנתבעים.

 

 

 

מסירת כתבי בי דין לעו"ד / מורשה

אם הנתבע גר באילת, האם אני יכול למסור כתב תביעה למשרדו של עורך דינו בתל אביב? הדבר תלוי בייפוי כוח – אם הנתבע יפה את כוחו של עוה"ד לקבל עבורו דואר וכתבי בית משפט, ניתן לעשות זאת לפי החוק.

 

ע"א 23/83 יוחימק נ' קדם – קבע את ההלכה הראשונית והמרחיבה בנושא:

מסירה לעורך-דין היא מסירה מספקת על-פי תקנה 477. לגבי מורשה, דורשת תקנה זו, שיהא "מורשה לקבל כתבי בי- דין", אך אינה דורשת, שיהא גם רשאי לייצג את מרשהו בבית המשפט, וכשהמדובר בעורך-דין, די בכך שהוא פועל באותה עת כעורך-דין של הנמען, כדי שייראה ככתובת מספקת לקבלת כתבי- בי-דין בשמו, אפילו לא הוסמך לכך על-ידי הלקוח.

 

ע"א 1974/91 שטיין נ' כץ - אבחנו את הכלל הזה ואמרו שאם אני מייצג לקוח בתביעה בתחום אחד, אני לא מוסמך לקבל כתבי בי דין הקשורים לתביעות בעניין אחר. הש' ש' לוין פסק:

"צודקים המבקשים בטענתם, שבבית המשפט המחוזי הסכים פרקליט המשיב, שהרצוג-פוקס-נאמן לא שימשו כנציגים של חברת המלונות, אלא "הם רק תיבת דואר ולא יותר מכך" . שנית, לא הונחה לפני בית המשפט המחוזי על-ידי המשיב כל תשתית כדי להראות שדרגת האינטנסיביות של הקשר שבין חברת המלונות לבין משרד הרצוג-פוקס-נאמן הגיעה לרמה המצדיקה החלתה של תקנה 482 על נסיבות העניין".

 

בע"מ 1378/07 זדה נ' זדה - עו"ד מייצג לקוח בתביעה בבד"ר. הלקוח בלונדון. ממציאים לעוה"ד כתב תביעה בישראל לבית המשפט למשפחה – עוה"ד טוען שהוא רשאי לייצג את הלקוח רק בבד"ר לפי ייפוי הכוח ולכן לא ניתן להמציא לו כתבי בית דין לבית המשפט למשפחה. תקנה 477 קובעת שניתן להמציא לעו"ד של פלוני כתבי בי דין אם לא כתוב דבר בייפוי הכוח הנוגד זאת. הפסיקה קבעה שניתן לעשות זאת גם אם אני מייצג את הלקוח אבל לא מייצג אותו בבית משפט.

 

בש"א 33/87 אוסטפלד נ' בהירי - אם עו"ד רשם במפורש בייפוי הכוח שהוא לא כתובת הדואר שלו, לא ניתן לחייב אותו לקבל את כתבי התביעה.

 

רע"א 39/89 ג'נרל אלקטריק נ' מגדל – עוסקת בסמכות בינ"ל, אך שם עלתה סוגיית המורשה. חברת ג'נרל מהנדסים נתבעה כנציגתה של ג'נרל אלקטריק. ג'נרל מהנדסים טענה שהיא לא מיופת כוחה של החברה האמריקאית ולכן לא ניתן להמציא לה כתבי בי דין. נקבע שהמבחן הוא מבחן אינטנסיביות הקשר בין החברות, ובמקרה זה היה קשר רציף ויומיומי.

 

רע"א 3148/06 MAYTAG CORPORATION נ' פישמן– תביעת נזיקין של אדם שנפגע מפיצוץ תנור גז נגד החברה שמשווקת את התנורים בישראל (קידר) ונגד יצרנית התנורים (MAYTAG CORPORATION), חברה זרה. בתחילת הדיון הודיע קידר כי הוא מסכים לכך שהחברה שלו מהווה כתובת להמצאת כתבי בי דין לחברה הזרה. עלתה השאלה האם הודעה כזו לבית המשפט מחייבת את החברה הזרה ומהווה המצאה לחברה הזרה?

הש' גרוניס סייג את הלכת ג'נרל אלקטריק וקבע:

"לא ניתן לגזור מהסכמת ה"מורשה" מסקנה משפטית לחובתו של "המרשה". במלים אחרות, אין די בהודאה של פלונית כי היא שליחה של אלמונית, על מנת שנאמר, כי קיימת שליחות. האמירה, הנני שליחה של אלמונית, היא כשלעצמה אינה מספקת על מנת להוכיח קיומה של שליחות. על כן, האמירה מפיו של בא כוחו של קידר בדיון מיום 16.11.04, כי הוא מסכים שקידר הינו מורשה לקבלת כתבי בי-דין לשם המצאה למבקשת, אינה מחייבת את זו בהיעדר קביעה מוקדמת כי קידר היה רשאי ליתן הצהרה זו בשם המבקשת. מכך אף נובע שלא ניתן לומר, כי המבקשת נטלה חלק בדיון שנערך ביום 16.11.04 כל עוד לא תוכרע השאלה האמורה. התוצאה היא שיש לקיים דיון לגופו בשאלה האם ניתן לבצע המצאה כדין למבקשת על דרך מסירה לידיו של קידר או שמא יש צורך בהמצאה מחוץ לתחום השיפוט"

 

קריאת רשות:

תביעות הקשורות באינטרנט – סמכות מקומית

בש"א 8033/06 שטינברג נ' לוי (שלום, ירושלים) – הועלתה טענת חוסר סמכות מקומית בתביעה של שני אתרי אינטרנט ביחס לגניבת תמונות מאתר והצגתן באתר אחר. הש' טננבוים פסק:

"ההלכה היא שכעיקרון ב 'תביעות אינטרנט' יש בדרך כלל לכל בית משפט בישראל סמכות מקומית. אולם לבית המשפט יש סמכות טבועה שלא לדון בתביעות אלו במקרה בו מאזן נוחיות הדיון נוטה בבירור להעברתן לבית משפט אחר. נוסיף כי בדרך כלל ישתמש בית משפט בצמצום בסמכותו זאת".

 

תביעה פלילית – האם יש מצב שבו תידון בבימ"ש בישראל עבירת הימורים באינטרנט שביצע ישראלי באתר שהשרתים שלו נמצאים בחו"ל?

ב"ש (ת"א) 90861/07 יחידה ארצית לחקירות הונאה נ' קרלטון – נקבע שתביעה כזו יכולה להידון בישראל, כי מקצת מהעבירה בוצעה בישראל (מחוזי, תל אביב).

עד כאן.

 

 

סמכות בינ"ל

 

סמכות בינ"ל - הסמכות של מדינת ישראל לחייב בעל דין זר להיות בעל דין בתובענה שהוגשה בישראל.

קריאת רשות:

העיקרון הכללי:

כאשר מתבצעת בישראל המצאה לנתבע זר, קונה בית המשפט הישראלי סמכות בינלאומית לדון בתובענה ואין צורך להזמין את הנתבע באמצעות נקיטת הליכים של המצאה מחוץ לגבולות השיפוט על פי תקנה 500.[2] מנגד, המצאה כדין בחו"ל לנתבע המצוי מחוץ לישראל אף היא מקנה סמכות לבתי המשפט בישראל לדון בעניין. כלומר, בית המשפט בישראל רוכש סמכות שיפוט מכוח המצאה ישירה לנתבע של מסמכי בי-דין בישראל או על ידי מסירת כתבי בי דין לנתבע, בין אם הנתבע נמצא בארץ ובין אם הוא נמצא בחו"ל.[3] המסירה יכול שתיעשה במישרין לנתבע או בעקיפין (המצאה "קונסטרוקטיבית")

אם ההמצאה הייתה כדין, קונה בית המשפט בישראל סמכות בינלאומית לדון הן בתביעות והן בבקשות לצווים זמניים מכוח עקרונות המשפט הבינלאומי הפרטי, שלפיו יש לבית המשפט בישראל סמכות בינלאומית על נתבע "הנמצא" בישראל (ר' להלן את פסה"ד המנחה בסוגיה – יוחימק נ' קדם בסעיף 4 לפסה"ד; ר' עוד רע"א 2736/98Haboub נ' Nike פ"ד נד(1) 614.

מה פירוש "הנמצא בישראל"? – אדם שיש כנגדו צו עיכוב יציאה ייחשב כנמצא בישראל (אפילו נכפתה עליו הנוכחות בישראל, אין בכך כדי לפגוע בסמכות בית המשפט בישראל: ע"א 9/79 קרפול נ' הורוביץ, פ"ד לד(1) 260. גם אדם הנמצא בחניית ביניים בישראל והמציאו לו מסמכי בית משפט (שוב נוכחות "כפוייה") מביא לכך שבית המשפט בישראל יקנה סמכות: ר' פרשת UNIROYAL(בר"ע 156/73 Uniroyal נ' ציון, פ"ד כח(1) 229). כפי שנראה להלן, מורשה וסוכן בישראל ייחשבו בנסיבות מסוימות ידו הארוכה של הנתבע והמצאה להם בישראל תקנה סמכות שיפוט בינלאומית.

מהי נוכחות "קונסטרוקטיבית":

אם הנתבע אינו נמצא בישראל אפשר (כפי שנראה על פי פרשת יוחימק) שבית המשפט בישראל יקנה סמכות באמצעות המצאת מסמכים למורשה או לעורך דין לפי תקנות 477 ואילך.

ומה קורה כשהמורשה תובע את המרשה? מקל וחומר אין צורך בהיתר המצאת מסמכים לחו"ל כי לכאורה המורשה ממציא מסמכים לעצמו (רע"א 572/90 A.E.G. נ' אלותעש, פ"ד מד(1) 758).

עד כאן.

 

איך קונה בית המשפט בישראל סמכות? כמה אפשרויות:

א.    המצאה בתחום המדינה לנתבע – לידו, למורשה שלו, לבן משפחתו.

ב.     קיומו של הסכם שיפוט.

ג.      קיימת הוראת דין שמקנה סמכות שיפוט בישראל.

ד.     המצאה מחוץ לתחום השיפוט – לפי תקנה 500 – קבלת הייתה המצאה מחוץ לתחום השיפוט ע"י בית המשפט, ואחר כך ע"י המצאתו בחו"ל. כך בימ"ש בישראל קנה סמכות.

 

 

 

תהליך הבדיקה:

1. האם יש הוראת דין ספציפית שמוסרת את מקום השיפוט לבימ"ש בישראל? דוגמאות - ס' 76 לחוק הכשרות והאפוטרופסות קובע שהדיון יהיה בישראל, חוק הירושה – כל אדם שמושבו היה ביום מותו בישראל או שהשאיר נכסים בישראל. ס' 380 לפקודת החברות – מאפשר לעשות פירוק של חברה זרה בישראל.

 

2. אם אין הוראת דין שמקנה סמכות – האם יש הסכם שיפוט בישראל?

האם כל הסכם שיפוט תופס או לא? האם ישראלי ואמריקאי יכולים לקבוע הסכם שיפוט בערב הסעודית או בעיראק? ניתן להקנות סמכות שיפוט ייחודית בהסכם, אבל האם ניתן לאכוף את ההסכם על צד ישראלי חסר יכולת להתדיין שם.

אדרת שומרון נ' הולינגסוורת - הפסיקה קבעה שניתן לחייב אלא אם כן זהו פורום לא נאות – לא הפורום שייתן את התשובה הפרוצדוראלית או המהותית הראויה, ביהמ"ש יעשה את האיזונים הראויים בין הדברים.

 

3. אם השיפוט לא ייחודי – האם הנתבע נמצא בישראל? אם הוא נמצא בישראל, ניתן לבצע לו מסירה בישראל ואז המסירה כדין – ההמצאה מקנה סמכות שיפוט. נמצא בישראל – תייר הנמצא במעבר בישראל, אוניה שנכנסה לנמל ישראלי, מסירה לבן משפחה שנחזה להיות בן 18 ומעלה.

 

4. אין הסכם שיפוט ייחודי ואין מסירה אישית או קונסטרוקטיבית – ניתן לפנות לבית המשפט ולבקש היתר להפעיל את תקנה 500 – היתר להמציא מסמכים לנתבע מחוץ לישראל.

 

כלל ההמצאה מול כלל הידיעה – ויכוח בפסיקה:

כלל הידיעה – מספיק שאני יודע על הליך המתנהל כנגדי כדי ליצור את הבסיס להליך המשפטי (גישת ברק).

כלל ההמצאה – אם לא הייתה המצאה בפועל, לא ניתן לפתוח הליך (רוב השופטים והרשמים כיום נוהגים כך).

 

אם עדיין לא הצלחתי למצוא דבר שמקנה לי סמכות שיפוט, מה אני יכול עדיין לעשות? בית המשפט בישראל לא יקנה סמכות – אין מה לעשות.

 

 

סמכות טבועה:

סמכות טבועה - זוהי סמכות לבימ"ש לעשות פעולה מבלי שהוענקה לו לשם כך סמכות מפורשת בדין או בתקנות. סמכות טבועה נועדה למקום בו המחוקק לא נתן פתרון פרוצדוראלי לעניין מסוים לכאורה.

 

היה מקרה שבו אנשים לקחו כסף מחשבון של אדם מסוים (זאת מכיוון שהאדם נתן לבנק אפשרות לשחק בכסף שלו), והאדם נכנס לחוב של 2 מליון ₪ ממצב שבו הוא היה בפלוס של 18 מליון ₪. לפני 20 שנה ניתן פס"ד וחייבו את אותו האדם במסגרת ההליך. המרצה כרגע מייצג את אותו האדם ומצא דרך כדי שמישהו ייתן תצהיר על הדרך שבה רימו את אותם האנשים. ועוד לא ניתנה החלטה בנושא – המרצה נתן את הדוגמא הזאת כדי להראות שיש מקרים של "פס"ד חוזר אזרחי".

*.בע"א 4682/92 עזבון שעיה נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נז(3) 366, הוכר באופן ברור "המשפט החוזר האזרחי". בה"פ 1081/03 וינגברג נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ת"א נסקרו התנאים למשפט חוזר כזה.

 

המרצה אומר שהתנאים להפעלת משפט חוזר אזרחי הם:

1. רמייה של בית המשפט – מלשון רמאות.

2. ראיות חדשות

 

פרשת לב – כל ערכאה שיפוטית רשאית לחוקק לעצמה כללים פרוצדוראליים, באם המחוקק לא חוקק לגביה, סוג של לקונה. כך לביד"ר יש סמכות טבועה להעניק צווי עיכוב יציאה, היות וזה שהמחוקק לא העניק לו סמכות זו לא שולל אותה ממנו.

 

פרשת רוקר נ' סלומון – חשין אומר שסעד הוא עניין של פרוצדורה – טענה שגויה בעליל. ברק בדעת רוב אומר כי אמירה זו של חשין שגויה – יש להגביל סמכות טבעית רק לעניינים שבדיון, ואין להרחיבה מעבר לראוי.

 

סמכות טבועה לא נוצרת רק כאשר חסר בדין פתרון, שלושה מקורות לסמכות טבועה:

1. אין דין – לדוג' הסמכות למחוק טביעות טרדניות או שימוש לרעה בהליכי משפט - כאשר מוחקים תביעה פירושה שמוחקים הכול, ולכן עלולים לשלם מחיר כלכלי, אבל עדיין רשאים להגיש שוב את אותה תביעה לבימ"ש (בדחייה לעומת זאת אי אפשר להגיש שוב את אותה תביעה). במצב כזה יש חקיקה שיפוטית פרוצדוראלית, וסמכות זו מקורה בעצם בסמכות הטבועה. דוג' נוספת - כאשר מטילים על עו"ד הוצאות אישיות – פרשת חנן – מותר להטיל על עו"ד הוצאות אישיות, מכוח סמכות טבועה של בימ"ש, כי אין לכך שום מקור בדין.

 

2. דין חסר - יש דין אבל הוא לא שלם, לא חל על הכול. לדוג'- תקנה 308 - סעדים זמניים – עיון חוזר פירושו שאם ניתן סעד, ומישהו חושב שהוא ראוי לעיון מחדש – רשאי האדם לבקש עיון מחדש – זה לא ערעור אלא השגה על קביעת ביהמ"ש. ביהמ"ש חלקם לא מכירים בזכות העיון החוזר, וחלקם מכירים בכך מכוח הסמכות הטבועה. בעצם כל בימ"ש מחוקק לעצמו את הכללים – זו סמכות שאינה נמצאת בתקנות, אלא סמכות שק"ד שיפוטי אד – הוק (רע"א מ"י נ' חגי יוסף – הש' טירקל נתן פרוצ' שלמה של איך מעידים שופט).

 

3. יש דין שלם וממצה, והשופט חושב שיש דין יותר טוב. לדוג' – תקנה 250 המרצת פתיחה שדנה בתוקף של חוזה – אין לה תוקף. בהמרצה שהוגשה כך בניגוד לתקנה, קובע העליון כי היעילות אומרת שיש לאפשר זאת בהמרצת פתיחה ולא בכתב תביעה – פס"ד חיים נ' אביוב. דוג' נוספת - תקנה 141 – כל בקשה יש להגיש עם תצהיר. ביהמ"ש העליון קובע שוב בניגוד לתקנה כי ישנן נסיבות בהן בקשות תוגשנה ללא תצהיר, שוב משיקולי יעילות.

 

 

 

קריאת רשות:

 

סמכות נגררת - מצב בו בימ"ש דן בעניין במסגרת סמכותו ואין שום בעיה של סמכות במסגרת הדיון, אלא שהוא לא יכול להכריע בעניין, אא"כ יכריע קודם בעניין אחר שאינו בסמכותו. לפי ס' 76 לחוק ביהמ"ש תהיה לו סמכות לדון באותו עניין, אבל סמכות מוגבלת – אותו פ"ד יהיה ספציפי לאותה סוגיה, לא כלפי כולי עלמא, לא ניתן להרחבה לסוגיות אחרות.

 

סמכות בינלאומית (המשך)

 

כלל ההמצאה מול כלל הידיעה (המשך)

ברע"מ 1299/02 תפנית אורטופדיה בע"מ נ' קופת חולים כללית – בית המשפט העליון כערכאת ערעור על בית המשפט לעניינים מנהליים – הועדף כלל ההמצאה על כלל הידיעה. הש' בינייש קבעה:

"כאשר הוכח כי בעל-דין ידע על החלטה של בית-משפט, לא יוכל להסתתר מאחורי טענת היעדר המצאה. על אחת כמה וכמה מוצדקת גישה זו כאשר נדונים הליכים מינהליים, שבהם יש חשיבות להקפיד על תקופות קצרות כדי למנוע שיהוי ולהימנע ממהלכים שעלולים לעכב פעילותם של גופים ציבוריים".

 

השאלה העולה מפסקי הדין היא כשאני ממציא כתב בית משפט – האם עלי להודיע לנתבע או לתת לו ביד. רוב השופטים והרשמים מעדיפים את כלל ההמצאה ביד. לא חלה עלי כנתבע האחריות להשיג את כתב התביעה, גם אם הומצא לי.

 

מנגד הובעו דעות נוגדות בפסקי דין רבים:

רע"א 1656/06 גרנד אלקטריק ישראל נ' – דעתה של רשמת העליון, ליבוביץ', בעניין כלל ההמצאה – פגם בהמצאה לא יביא לבטלותה אם הצד שכנגד ידע על פסה"ד.

רע"א 7724/04 גולקו נ' בנק דיסקונט – שם הועדף כלל הידיעה על כלל ההמצאה.

העליון טרם הכריע איזה כלל עדיף, אבל רוב השופטים מעדיפים את כלל ההמצאה על כלל הידיעה, כי צריך להוכיח את הידיעה בראשו של הנתבע, בעוד שאת ההמצאה קל יותר להוכיח.

סמכות בינ"ל – תרשים מסכם

האם יש הוראת חוק ספציפית?
כן	לא
	האם יש הסכם שיפוט בין הצדדים?
כן תניית הסכם שיפוט מחייבת אם יחודית	לא   בהנחה ואין הסכם שיפוט   או שהוא לא יחודי, יש לבדוק האם הנתבע נמצא בישראל?
כן	לא
ניתן להמציא לו כתב תביעה בישראל	האם בימ"ש יתיר להמציא כתב תביעה מחוץ לגבולות מ"י לפי תקנה 500?

 

האם יש הסכם שיפוט בין הצדדים?

אופן הבדיקה של הסכם השיפוט בסמכות הבינ"ל לא זהה לבדיקה שנעשית בסמכות מקומית. הבדיקה אינה מדוקדקת כמו בהסכם שיפוט מקומי, אבל בכל זאת בודקים האם ההסכם הוא אפשרי. הדרישה היא שההסכם יהיה יחודי בדומה לסמכות המקומית, אבל עדיין בודקים למה התכוונו הצדדים.

ע"א 601/82 בל"ל נ' C.I.S. – עוסק בפרמטרים של בחינת הסכם שיפוט שנחזה ליחודי. במקרה זה היתה תניית שיפוט יחודית שהודפסה באותיות קטנות על שטר מטען של משלוח. הש' מלץ קבע:

1. תנית שיפוט תתפרש כתניה יחודית רק אם יש בה לשון מפורשת ובלתי מסוייגת המעניקה סמכות שיפוט לבית-משפט פלוני תוך שלילת סמכותם של בתי המשפט האחרים.
2. נתבע, המבקש עיכוב הדיון, חייב לשכנע את בית המשפט, כי קיימת תניית שיפוט ייחודית, החלה על הסכסוך שהובא לפני בית המשפט, תניית שיפוט מקבילה אין בה כדי להצדיק עיכוב הליכים כזה.
3. משהוכיח הנתבע, שאכן קיימת תניית שיפוט ייחודית החלה על הסכסוך, יפעל העיקרון של כיבוד הסכמים, ומכוחו תהיה הנטייה של בתי המשפט לעכב את הדיון. תובע, המבקש שבית המשפט ייטול לעצמו סמכות ולא ייתן תוקף לתניית השיפוט הזר, חייב להראות טעם מיוחד לכך.

 

ע"א 65/88 אדרת שומרון נ' הולינגסוורת – נקבע שתניית שיפוט תיחשב יחודית רק אם היא מעניקה סמכות יחודית לבית משפט במדינה מסוימת (בדומה שקבעו לגבי תניית שיפוט מקומית בפס"ד טפחות).

עו"ד משתמשים בפסיקה שעוסקת בסמכות המקומית כמקור לטיעונים בנושאי שיפוט בינ"ל.

 

מתי יש לטעון טענת סמכות בינ"ל?

בגדול, כאשר נשאלת השאלה מתי מעלים טענת חוסר סמכות בינ"ל, בניגוד לטענת סמכות עניינית או מקומית, שאלת הסמכות הבינ"ל יכולה להיטען בשלב מאוחר יותר.

הכלל הוא שיש לטעון טענת חוסר סמכות בהזדמנות הראשונה. עם זאת, פסק העליון שיש לבחון כל מקרה לגופו:

ע"א 4866/00 מדינת ישראל – משרד הבטחון נ' חתמי לוידס – בית המשפט העליון קבע:

"אם ניישם דברים אלה בסוגיית "ההזדמנות הראשונה" לעניין תניות שיפוט - יש לבחון את המקרה שלפנינו, כמו כל מקרה, על-פי נסיבותיו המיוחדות".

 

פסק דין שניתן בהיעדר סמכות קביל ומחייב כל עוד לא נטענה טענת חוסר סמכות בזמן. זו אחת הסיבות שמאפשרים להעלות את הטענה מאוחר יותר.

 

בהנחה ואין הסכם שיפוט או שהוא לא יחודי, יש לבדוק האם הנתבע נמצא בישראל?

נמצא בישראל – גם במקרה כמו אדם במעבר בישראל, גם לבן משפחה, לסוכן, גם למורשה או למייצג.

אדם הנחזה לסוכן: ע"א 501/84 הסנה נ' רוטבן – נקבע שאדם ששם שלט בנצרת שבה נכתב שהוא סוכן מורשה של חברת "הסנה" מורשה לקבל עבורה כתבי בי דין.

בעניין המייצג – נקבע שניתן להמציא מסמכים בעניין שבו אדם מייצג, אבל לא בעניין אחר.

 

אם הנתבע לא בישראל ולא ניתן להמציא לו כתב תביעה בישראל?

תקנה 500 – נסיבות בהן ינתן היתר להמצאת כתבי בי דין מחוץ לישראל. תקנה 500 מונה 11 נסיבות שבהן בית המשפט יתן היתר המצאה לחו"ל.

בית המשפט שוקל דברים רבים – האם התביעה קנטרנית, האם מדובר בהטרדה, מיקום הראיות, האם ניתן לאכוף פס"ד וכו'.

 

אם לא ניתן להשתמש בתקנה 500 – האופציה היחידה היא לתבוע בחו"ל.

עד כאן.

 

 

שיעור 3:

 

בעליון נקבע שישנם שני מקרים לפתוח פס"ד חלוט ("משפט אזרחי חוזר"):

1. תרמית.
2. ראיה חדשה / ראיות חדשות.

משה טורגמן נ' האחים עופר – עלתה שאלה האם צריכים להתקיים שני תנאים גם יחד בכדי לעשות משפט חוזר . כלומר גם ראיה חדשה וגם תרמית.

בית המשפט העליון קבע כי לא מדובר בתנאים מצטברים וניתן להסתפק בתנאי אחד.

 

 

איך מגישים בקשה לביטול?

המרצה אומר שמגישים כאילו יש תובענה חדשה. כלומר לא צריך הארכת מועד וכו'.

בבקשה כותבים את הסעד. כלומר, שאנחנו רוצים לבטל את פס"ד.

 

 

סמכות טבועה

 

סמכות טבועה – כח שניתן לבימ"ש לעשות פעולה מבלי שהוענקה לו לשם כך סמכות מפורשת בחוק או בתקנות. אין מקור חוקי לסמכות זו.

יש סמכות כללית שנמצאת בס' 75 לחוק בתי המשפט:

כל בית משפט הדן בענין אזרחי מוסמך לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא-תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו.

 

העניין הוא שסמכות טבועה היא לא בהכרח סמכות לתת סעד.

 

רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון – עלתה השאלה איפה אפשר למצוא בדין סמכות לעשות הריסה. חשין אמר שאין לו פתרון בדין המהותי, אבל מכוח הסמכות הטבועה הכללית לתת סעד, הוא קבע שיש לו סמכות לתת סעד בדין מהותי:

"בצד דוקטרינת תום-הלב שיסודה בהוראת סעיף 39 לחוק החוזים, עומד לבית-המשפט במקרה דנן מקור דין נוסף להפעלת שיקול-הדעת. מקור זה הוא בית-המשפט עצמו. בית-משפט, באשר בית-משפט הוא, קונה הוא מתוך עצמו סמכות וכוח לשקול בדעתו אם יעניק לתובע סעד שהוא מבקש או אם יעניק לו סעד אחר..."

בנושא שיקול דעתו של בית המשפט להחיל דין ולעשות משפט צדק - דגש על משפט צדק - אין בדעתנו להרחיק לכת יתר-על-המידה ולהכניס עצמנו בגופו של המשפט המהותי. כל שמבקשים אנו עתה הוא, לחסות תחת כנפי הסמכות המוקנה לבית משפט מטבע ברייתו לא אך ענייני נוהל וסדר דין במובנם המצומצמם, אלא גם שיקול-דעת בנושא הסעד שבעל-דין יזכה בו...

...ענייננו הוא אך ורק בנושא הסעד, ולגירסתנו מחזיק בית המשפט - מטבע ברייתו - בשיקול דעת איזה סעד יעניק למתדיין שהוכיח זכותו לפניו".

 

ברק ענה לו בפסק הדין:

"הערתו השניה של חברי, השופט מ' חשין, הינה כי את שיקול הדעת של בית המשפט, אם להעניק סעד של הריסה בהפרת זכות קנין, ניתן לבסס על סמכותו הטבעית של בית המשפט. לדעתי, יש בכך משום הרחבה של מושג הסמכות הטבעית מעבר לראוי. סמכות טבעית יש להגבילה לעניינים שבדיון, לרבות סעדים. אין להכיר בה לעניין הסעד המהותי בהפרת זכות אדם. סעד זה צריך להגזר מזכות האדם ולא מסמכות בית המשפט. על כל פנים, השימוש בסמכות הטבעית ראוי לו שיהא "שיורי". כאשר קיים מקור בדין... - לשיקול דעתו של בית המשפט, אין זה ראוי לפנות לסמכות הטבעית של בית המשפט. במשטר חוקתי המכבד זכויות אדם יש להגביל את סמכויותיהן הטבעיות של רשויות השלטון השונות, לרבות סמכויותיה הטבעיות של הרשות השופטת."

ההלכה שנקבעה ברוקר – הסמכות הטבועה נוגעת לשאלות דיוניות ולא לשאלות מהותיות.

 

ע"א 4845/95 ניר נ' מ"י – הוטלו הוצאות אישיות על עו"ד שמחה ניר, שייצג נאשם במשפט תעבורה, בטענה שהוא הטריד את בית המשפט. ניר הגיש תביעה נגד הפסיקה וטען שאין לכך מקור חוקי, אך בית המשפט קבע שזה חלק מסמכותו הטבועה של בית המשפט.

 

סמכות טבועה, בעניינים פרוצדוראליים נעשית בכמה מקרים:

1. כאשר אין הסדר סטטוטורי שמקנה סמכות. כאשר שתיקת המחוקק נובעת מלקונה – פרוצדוראלית מותר להשלים אותה מתוך סמכותו הטבעית של בית המשפט. אם השתיקה נובעת מהסדר שלילי, לא ניתן לעשות זאת.
2. כאשר יש הסדר סטטוטורי, ובית המשפט מחליט שיש ליקוי בהסדר הזה. יש שתי אופציות:

א.    ההסדר קיים אך אינו ממצה את סדר הדין – בית משפט משלים אותו. לדוגמה בתקנה 368 העוסקת בעיון מחדש בסעד זמני שניתן, ניתן לבקש עיון מחדש. האם יש הסדר של עיון מחדש כשאין הסדר סטטוטורי? לא, אבל בית המשפט פיתח את הסמכות לתת עיון חוזר.

רע"א 3202/02 חגי יוסף נ' מ"י – תיק שבו הואשמו ברצח שלושה אנשים, לאחר שנה אדם רביעי מודה ברצח ושלושתם שוחררו. הם תבעו את מ"י בנזיקין ורצו פיצוי. לצורך התביעה הנזיקית היה צורך להביא את הפרקליטה יהודית אמסטרדם לעדות, אבל היא כבר מונתה לשופטת. הבקשה שהיא תעיד נדחתה, והפרקליט של התובעים ביקש עיון חוזר בהחלטה והשופט פסק שאמסטרדם תעיד. המדינה ביקשה עיון חוזר בהחלטתו של השופט והעיון החוזר נדחה. המדינה הגישה בקשת ערעור על ההחלטה, והעניין הגיע לעליון. טירקל פסק שבמקרים מסוימים ניתן להעיד שופט, אבל לאיש לא הייתה בעיה עם העובדה שהיה עיון חוזר.

דוגמה נוספת – לאדם אין זכות לפנות לשופט לבקש הבהרה לפסק דין זאת אבל לרשם ההוצל"פ יש סמכות לעשות זאת לפי ס' 12 לחוק ההוצל"פ. אין בקשת הבהרה בתקנות סד"א או בחוק בתי המשפט. למרות זאת במאות תיקים מבקשים הצדדים הבהרה מהשופט, מכוח הסמכות הטבועה.

ב.     ההסדר בחוק ממצה אבל בית המשפט מחליט להתעלם ממנו ולקבוע הסדר חדש – דוגמאות: בחוק קבוע באילו מקרים תפתח המרצת פתיחה. יש תקנה ששוללת במפורש הגשת המרצת פתיחה בנסיבות אחרות. חי נ' אביוב – אפשרו הגשה של המרצה במה שהתקנה שוללת במפורש.

תקנה 241 קובעת כי בקשה בכתב תוגש בצירוף תצהיר – לעומת זאת יש נסיבות בהן מוגשת בקשה ללא תצהיר, והעליון בע"א 154/04 הרב אמנון יצחק נ' נוימן - קבע שבקשה בכתב ניתן להגיש במקרים מסוימים גם בהיעדר תצהיר, כמו במקרה שבו הבקשה עוסקת רק בעניינים משפטיים.

 

יש די הרבה סמכויות שבית המשפט התיר לעצמו במסגרת הסמכות הטבועה.

 

 

סמכות נגררת

 

הבחנה בין כלל העיקר והטפל לבין סמכות נגררת

כלל העיקר והטפל – כאשר יש שני עניינים במקרקעין, שאחד מהם הוא בסמכות השלום ואחר בסמכות המחוזי, מותר להגיש את שניהם באותו בימ"ש, למרות שבעקרון היו צריכים להיות מוגשים בשני בתי משפט שונים, לפי העניין העיקרי. אם יהיה ויכוח – הוא יהיה על מה עיקר ומה טפל. פס"ד שינתן בעניין זה הוא פס"ד סופי ומחייב – מעשה בית דין.

 

 

 

ס' 76 לחוק בתי המשפט קובע:

הובא ענין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר.

 

יסודות הסמכות הנגררת והשוואה לכלל העיקר והטפל:

העניין הובא כדין – הופיע בכתבי הטענות.

התעוררה שאלה – לא הייתה בכתבי הטענות, היא עלתה דרך אגב. אם היא הייתה בכתבי הטענות, הדיון בה היה מפוצל, השאלה עלתה במפתיע.

בכלל העיקר והטפל – כתבי הטענות כוללים את הכל.

בית המשפט רשאי לפסוק – לא חייב. בעיקר וטפל – חייב לפסוק.

בסמכות נגררת – הכרעת בית המשפט לא נחשבת מעשה בית דין, כי היא עניין אגבי, אינצידנט לי. בעיקר וטפל – ההכרעה מהווה מעשה בית דין.

 

נניח שלצורך העניין שהובא כדין היה צורך להכריע בענייני בעלות במקרקעין, והשלום לא הוסמך לכך והכריע. לא ניתן לקחת את פסה"ד לטאבו ולהגיש אותו כהכרעה בעניין הבעלות. כדי לעשות זאת צריך ללכת למחוזי, שייתן פס"ד הצהרתי לגבי הבעלות ואותו להגיש לטאבו.

 

ת"א (י-ם) 1264/97 חסיין נ' כהן – פס"ד שהושג במרמה כלפי בית המשפט. התובעים במחוזי ביקשו פס"ד הצהרתי לגבי הבעלות שלהם על מקרקעין בטענה שהשלום הוטעה בתרמית לרשום קרקע על שמו. הפרוצדורה החוקית היא להגיש בקשה לשלום לבטל פס"ד. השופט בועז אוקון אמר להם שעליהם ללכת לבית המשפט המקורי. הם טענו כלפיו – מה אכפת לך לדון בנושא מכוח סמכותך הנגררת. הוא השאיר זאת בצריך עיון ומחק את התביעה – עליהם להגיש את התביעה בבית משפט השלום. מחיקה היא פס"ד שאינו מעשה בית דין, ניתן להגיש אותה בבית משפט אחר או באותו בית משפט. המחיקה יוצרת מצב שבו כל מה שהושג עד כה נעלם. מחיקה לא מביאה לאבדן העילה. דחייה של תובענה היא פס"ד שהוא מעשה בית דין.

 

סמכות נגררת היא משהו שניתן לבקש מבית המשפט לעשות, הוא לא חייב לעשות זאת. לעיתים זו טקטיקה של עוה"ד – להשאיר משהו מחוץ לכתבי הטענות ולהעלות אותו בזמן המשפט בתקווה שבית המשפט ייעתר לבקשה להכריע במסגרת הסמכות הנגררת. צריך לזכור שבית המשפט לא חייב להיעתר לבקשה.

 

דוגמה נוספת: לבית משפט השלום הוגשה תביעה להעברת חזקה בדירת מגורים על פי חוזה מכר של אותה דירה. בית משפט השלום קבע כי המוכרים הפרו את החוזה וציווה על מסירת החזקה לקונים. המוכרים הגישו לאחר מכן תובענה לבית המשפט המחוזי על מנת לקבל פסק דין המצהיר כי הקונים הפרו את חוזה המכר הפרה יסודית. הקונים טענו כי יש לדחות את תובענת המוכרים עקב קיום מעשה בית דין.

העניין הגיע לבית המשפט העליון שקבע כי כאשר הכריע בית משפט השלום בשאלת הפרתו וביטולו של החוזה, עשה זאת מכוח סמכותו הנגררת, שכן שאלת תקפותו וביטולו של הסכם מכר מקרקעין היא בסמכות בית המשפט המחוזי. מכאן הכרעתו של בית משפט השלום אינה מהווה מעשה בית דין. זו תוצאתה של פרשת אשתר נ' נפתלי שנדון בה מייד.

השאלה שבפרשת אשתר היא האם הכרעה בבית משפט השלום במסגרת סמכותו הנגררת יוצרת מחסום פרוצדוראלי מפני העלאת טענה לפני בית המשפט המחוזי למרות שכבר הוכרעה לכאורה בבית משפט השלום. בעיקרון, אילו הוכרעה אותה שאלה במסגרת סמכותו העניינית של בית משפט השלום, לא הייתה כאן בעיה כי בוודאי שהכרעה כזו יוצרת מעשה בית דין. השאלה היא מה מעמדה של הכרעת בית משפט השלום כאשר הכריע לא במסגרת סמכותו העניינית אלא במסגרת סמכותו הנגררת.

כאמור, בית המשפט העליון קבע כי כאשר הכריע בית משפט השלום בשאלת ביטולו והפרתו של החוזה, עשה זאת במסגרת סמכותו הנגררת שכן שאלת ביטולו ותקפותו של חוזה מכר דירה מצוי בתחום הסמכות הייחודית של בית המשפט המחוזי ועל כן הכרעתו של בית משפט השלום בענין תקפות חוזה המכר אינה מהווה מעשה בית דין!

 

מתנהל דיון בשלום שבו א' תובע את ב' כדי שישלם לו שכ"ד של 200,000 ₪. בא ג' ואומר – הדירה שלי, לא של א'. השלום נדרש להכריע בשאלת הבעלות בהכרעה אגבית כדי להכריע למי ב' צריך לשלם את הכסף. השלום מכריע שיש לשלם את הכסף לא'. ג' הולך למחוזי ומבקש פס"ד הצהרתי שיקבע שהנכס שלו, בתוספת פיצול סעדים – אפשרות להגיש תביעה לקבל את הכסף מא' על בסיס חוק עשיית עושר לפי תקנה 45 (פיצול סעדים). המחוזי מכריע שהבעלות היא של ג' וקובע שעליו לקבל את שכ"ט.

מי הבעלים? ג' לפי המחוזי או א' לפי השלום?

ג' הוא הבעלים – כי בשלום ההכרעה הייתה אגבית, לא נחשבת מעשה בית דין (לפי פס" אשתר נ' נפתלי).

 

 

העברת תובענה – העברת הליך (ללמוד לבחינה את הנושא מצוין)

 

תובענה זה שם ככללי לכל הבקשות שמוגשות לבית המשפט.

תביעה זהו מקרה פרטי של תובענה.

"תובענה"- תביעות, בקשות ושאר ענינים שמביא בעל דין לפני בית משפט באחת הדרכים שנקבעו לכך;

 

ישנן סיבות לא מעטות להעביר תובענה מבית משפט אחד למשנהו – חוסר סמכות מקומית, עניינית, הוראה של נשיא בית משפט שלום וכו'.

 

הוראות החוק בעניין זה מצויות בחוק בתי המשפט והן בתקנות סדר הדין:

ס' 79 לחוק בתי המשפט קובע:

(א) מצא בית משפט שאין הוא יכול לדון בענין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או הענינית, והוא בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית המשפט או לבית הדין האחר והלה ידון בו כאילו הובא לפניו מלכתחילה, ורשאי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע בית המשפט הקודם.

(ב) בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד.

 

רע"א 2992/98 ספקטור נ' מגדל – הוגשה תביעת נזקי גוף לשלום, התובעת ביקשה להעביר את הדיון למחוזי בגלל שהתגלו נזקי גוף גדולים יותר. העליון עשה שימוש בסמכותו לפי ס' 79 – העביר את הדיון מהשלום למחוזי.

 

האם חייבים להעביר את התיק? החוק קובע "רשאי" – יש לבימ"ש שיקול דעת שלא להעביר את התיק, אך בד"כ כשהוא עושה זאת הוא דוחה את התובענה או מוחק אותה, קובע שאין עניין בתיק בכלל.

צריך לזוכר שקיימת תקנה 101 שאומרת:

101. דחיה על הסף [106] (תיקון תשנ"ו)

(ב)   לא ייעתר בית המשפט או הרשם לבקשת דחיה מחוסר סמכות, אם נראה לו שיש להעביר את הענין לבית המשפט או לבית-דין מוסמך לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט.

 

רע"א 4491/97 ג'ינו נ' האגודה האיטלקית – סכסוך לגבי קרקעות בחוף הכנרת. לאחר 10 שנים ביקש ג'ינו להעביר את התיק מסיבות של סמכות והטענה לא התקבלה – בית המשפט דחה את התביעה ולא העביר אותה.

קריאת רשות:

סעיף 79 זה מיועד רק לטענות סמכות מקומית או עניינית – לא למטרות חוסר סמכות בינלאומית או להעברה שלא מסיבות של סמכות. אם כך, בית המשפט עשוי לדחות את התביעה על הסף בהעדר סמכות. הוא לא יעשה כן אם יש בידו האפשרות להעביר את הדיון על פי סעיף 79. ראו שוב את תקנה 101 לתקנות סדר הדין – תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי

101 (א) בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה:

(1) מעשה בית דין;

(2) חוסר סמכות;

(3) כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע.

(ב) לא ייעתר בית המשפט או הרשם לבקשת דחייה מחוסר סמכות, אם נראה לו שיש להעביר את העניין לבית המשפט או לבית-דין מוסמך לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט.

האם בית המשפט המגלה כי הדיון שלפניו אינו בסמכותו חייב להעביר את התיק לבית משפט או בית דין אחר? התשובה היא, לא! הוא עשוי לדחות את התביעה ויש לו שיקול דעת אם לעשות כן או להעביר לבית המשפט המוסמך. ר' ע"א 4491/97 ג'ינו נ' האגודה האיטלקית, פ"ד נג(1) 673. עוד ר' ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח(4) 689. (סימנתי על גבי פסקי הדין את המקומות). בשני פסקי דין אלה דחה בית המשפט את התביעה ולא העביר לפי סעיף 79 ועל כן הם מהמקרים הנדירים והחריגים שבהם מוצא בית המשפט כי לא יעביר את התובענה לבית המשפט המוסמך.

עד כאן.

 

מה קורה אם ניתנו סעדים זמניים בתיק שעובר לבית משפט אחר?

לדוגמה, ניתן צו מניעה זמני בתיק שעבר לבית משפט אחר. החוק לא קובע מה יעשה בסעד הזמני? נניח שהשלום נתן סעד זמני והדיון עבר למחוזי לפי שהגשתי ערעור – הרי את הערעור יש להגיש למחוזי, והתיק כבר נמצא במחוזי.

ע"פ הפסיקה, מתייחסים לסעד הזמני שניתן כאילו ניתן בבית המשפט הנעבר. במקרה זה, אם השלום נתן צו מניעה והדיון עבר למחוזי, מגישים את הערעור על צו המניעה לעליון, כי רואים את הסעד הזמני כאילו המחוזי נתן אותו.

 

על פי הפסיקה, הסעדים הזמניים ו/או החלטות הביניים יעמדו בתוקפם כל עוד לא בוטלו על ידי בית המשפט הנעבר.[4] (כלומר, רשאי לדרוש כי הראיות יוגשו מחדש וכי העדויות יישמעו מחדש או כי יתבטלו כל מיני החלטות שניתנו לפני ההעברה). וכן, יראו אותם כאילו מי שנתן אותם הוא בית המשפט הנעבר ולא מי שנתן אותם באמת (ואין זה חשוב אם העברת התיק הייתה מערכאה נמוכה לגבוהה או מגבוהה לנמוכה).[5] ועל כן אם מי שהעביר היה בית משפט שלום אל המחוזי, יש לערער לעליון ולא למחוזי (שבטא נ מאירסון) ואם מי שהעביר היה המחוזי לשלום, יש לערער למחוזי (סהר נ' ששון). זו תוצאה מוזרה אך היא ממשיכה את ההגיון הפסיקתי בעניין...

 

 

"לא יעבירנו עוד"

מתי ניתן להעביר תיק מבית משפט א' לב' ומב' לג'?

שואלים קודם מהי הסיבה להעברה מחוסר סמכות:

ההנמקה/מראה המקום	האם ניתן	סיבת המעבר מבימ"ש ב' לבימ"ש ג'	סיבת המעבר מבימ"ש א' לבימ"ש ב'
פרשת קלקודה נ' אגד	לא	חוסר סמכות עניינית	חוסר סמכות עניינית
פרשת ע"א שור נ' בן יקר גת	לא	חוסר סמכות מקומית	חוסר סמכות עניינית
עטאר נ' סולימאן אלקטאווי	כן	חוסר סמכות מקומית	חוסר סמכות מקומית
פרשת ד"נ שור נ' בן יקר גת	לא	חוסר סמכות עניינית	חוסר סמכות מקומית

 

רע"א 145/58 קלקודה נ' אגד – נקבע שמסיבה של חוסר סמכות עניינית, עניין לא יעבור פעמיים.

רע"א 3319/00, דנ"א 1271/01 שור נ' בן יקר גת – נקבע שלא ניתן להעביר פעם נוספת תיק שעבר בגלל חוסר סמכות עניינית ואח"כ בטענת חוסר סמכות מקומית ולהיפך.

 

החריג היחיד:

ב"ש 190/75 עטאר נ' סולימאן אלקטאווי - ניתן להעביר פעמיים תיק מבית משפט אחד לשני ולשלישי, בגלל טענות של חוסר סמכות מקומית, לפי ס' 78 לחוק בתי המשפט.

 

העברה בין בתי משפט במחוזות שונים

ס' 78 מאפשר להעביר עניין בין בתי משפט באותה דרגה:

ענין שהובא או שיש להביאו לפני בית משפט מחוזי או בית משפט שלום במקום אחד, רשאי נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא להורות שיהיה נידון בבית משפט של אותה דרגה במקום אחר; ובלבד שלא תינתן הוראה לפי סעיף זה לאחר התחלת הדיון אלא בהסכמת השופט שהחל לדון בו.

יש כמה תנאים מצטברים להעברה:

1. עניין שאין בו בעיה של סמכות עניינית.
2. מגיש הבקשה להעברה יכול להיות כל אחד – תובע, נתבע, נשיא בימ"ש עליון עצמו.
3. אין הכרח שלבית המשפט הנעבר תהיה סמכות מקומית – הסיבות אינן בעיות של סמכות אלא שאלה שלו נוחות או מניעה של לזות שפתיים. ההעברה יכולה להיות למרות קיומו של הסכם שיפוט ייחודי בין הצדדים.

הדרך לעשות זאת היא ע"י בקשה בכתב + תצהיר לפי תקנה 6(א).

 

ס' 78 לא יוצר מעשה בית דין – העברה כזו יכולה להתבצע פעמים רבות. אם הנשיא מגיע למסקנה שהעברה הייתה מוטעית והשתנו הנסיבות, הוא יכול להעביר את התיק פעם נוספת.

 

ס' 49 – העברת עניין מבית משפט שלום אחד למשנהו (ללמוד את הנושא למבחן על בוריו – לדעתי שאלה על בטוח)

ס' 49 יוצר דין ספציפי – יש סמכות לנשיא בימ"ש שלום להעביר תיקים מבימ"ש שלום אחד לאחר באותו מחוז.

(א) נשיא בית משפט השלום רשאי להורות שענין שהובא או שיש להביאו לפני בית משפט שלום במקום פלוני וטרם החל הדיון בו או שעניין שהוחלט בו על פסלות שופט, בין שהחל הדיון בו ובין שטרם החל הדיון בו, יהיה נידון בבית משפט אחר הנמצא באזור שיפוט שבו הוא מכהן כנשיא.

(ב) החלטה כאמור בסעיף קטן (א) ניתנת לערעור לפני נשיא בית משפט מחוזי.

(ג) בית המשפט שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד.

ערעור על העברה לפי ס' 49 – בזכות לנשיא בית המשפט המחוזי באותו מחוז שבו הייתה ההעברה.

קיימים שישה מחוזות, שבהם יש בתי משפט שלום. הפניה היא לנשיא בימ"ש השלום במחוז. ערעור על החלטה שלו הוא לנשיא בימ"ש מחוזי באותו מחוז. לדוגמה, מבקשים מנשיא בימ"ש שלום במחוז הדרום להעביר דיון מאשדוד לאשקלון. הערעור על ההחלטה להעביר יוגש לנשיא בימ"ש מחוזי במחוז דרום – בבאר שבע. לאחר שעבר התיק, הוא מתקבע שם ולא ניתן להעביר אותו יותר, אלא לפי הסמכות של נשיא בימ"ש עליון לפי ס' 78.

 

 

העברת תובענה (המשך)

 

מקרים בהם תועבר תובענה בין בתי משפט

1. חוסר סמכות עניינית.
2. חוסר סמכות מקומית.
3. בין בימ"ש שלום בתוך אותו מחוז – ס' 49.
4. ממערכת בתי המשפט למקום אחר (בד"ר, בית הדין לעבודה, משפחה וכו').

 

 

הבחנה בין פס"ד ל 'החלטה אחרת'

זכות הערעור נקבעת לפי טיב ההחלטה:

אם ההחלטה היא פסק דין בערכאה ראשונה, תמיד קיימת זכות ערעור. גם פס"ד חלקי בערכאה ראשונה נתון לערעור בזכות.

מהו פס"ד? כאשר ניתנה החלטה שסוגרת את ביהמ"ש ואין אחריה עוד.

החלטה אחרת – החלטה שאינה פס"ד.

דוגמאות: כאשר אדם ביקש סעד כספי של מליון ₪ וניתנה החלטה לתת לו את הסעד המבוקש, זהו פס"ד שיש עליו זכות ערעור. גם אם קיבל מחצית מהסכום, זה פס"ד לכל דבר וענין. אם אדם ביקש סעד הצהרתי מבימ"ש שיקבע כי חלקה מסוימת היא בבעלותו, ובימ"ש נתן החלטה שהחלקה בבעלותו, מדובר בפס"ד.

לעומת זאת, כל סעד זמני מכל סוג שהוא נחשב "החלטה אחרת" . סעד קבוע הוא פס"ד.

לעיתים הדבר מסובך יותר: אדם קיבל פס"ד בערכאה ראשונה שהוא חייב בפיצוי של מליון ₪. הוא מגיש ערעור בזכות למחוזי. המחוזי אישר את פסה"ד של השלום. הוא רוצה להגיש בקשת רשות ערעור לעליון, אבל איחר את המועד להגשה בכמה ימים (30 יום בבקשת רשות ערעור לעומת 45 יום בערעור בזכות). הוא מגיש בקשה להארכת מועד להגיש בקשת רשות ערעור ונדחה. הפסיקה קבעה שההחלטה על הארכת מועד נחשבת תמיד להחלטה אחרת, אם נדחתה או אושרה. למרות זאת, אין ערכאה שניתן לערער על ההחלטה. אולי ניתן להגיש ערר על ההחלטה לדחות את המועד. עם השנים נוצרו הלכות רבות בפסיקה לגבי ההבחנה בין פס"ד להחלטה אחרת.

אם אין פירוש בפסיקה, צריך לנתח את המקרה לפי ההגדרות של פס"ד והחלטה אחרת.

 

מה קורה אם הוגשה בקשת רשות ערעור בטעות במקום שיש זכות ערעור? תקנה 410א קובעת שאם לאדם זכות ערעור והוא הגיש בטעות בקשת רשות ערעור, בימ"ש רשאי להתייחס לבקשה כאל ערעור בזכות ולתקן את הבקשה. החשיבות היא שבר"ע (בקשת רשות ערעור) נדחית פעמים רבות למרות שהיא מוצדקת, בעוד שערעור בזכות הוא בטוח יותר.

 

סתם נושא ששאל המרצה – בגלל שהייתה שאלה באחת מבחינות הלשכה:

אורן נ' מיגדל חברה לביטוח – אי אפשר לטעון טענה עובדתית מסוימת בהליך אזרחי שהפך לחלוט. ובהליך אחר לטעון טענה עובדתית אחרת שסותרת את אותה עובדה. לדוג' הבעל אומר בהליך מסוים כי יש לו 500 אלף ₪ וזה הסכום שבית המשפט מחלק בינו לבין האישה ובהליך שונה הוא אומר כי יש לו 2 מליון ₪).

 

ערעור על החלטה להעברת תובענה

לפי הפסיקה, על מעבר של תובענה מחוץ למערכת בתי המשפט או אליה ממערכת אחרת יש זכות ערעור, כי מדובר במעבר למערכת סדר דין שונה, והזכות הדיונית של בעל הדין יכולה להיות מקופחת. לכן נותנים ערעור בזכות.

 

ס' 49 – העברת תיק מבימ"ש שלום אחד למשנהו ע"י נשיא בימ"ש השלום במחוז או סגנו. על ההחלטה יש ערעור בזכות לנשיא בימ"ש מחוזי באותו מחוז. זו זכות ערעור ייחודית, זה לא ערעור לבימ"ש מחוזי כערכאה שנייה.

 

תובענות באותו נושא הנמצאות בבתי משפט שונים באותה דרגה

תקנה 7 קובעת:

הוגשו תובענות בנושא אחד לבתי משפט אחדים בעלי אותן סמכויות, יקבע נשיא בית המשפט העליון למי מבתי משפט אלה השיפוט ולאותו בית משפט יהיה לפי זה שיפוט ייחודי והתובענות שבשאר בתי המשפט יועברו לבית המשפט האמור ויידונו בו במאוחד.

נניח ויש שופט בשלום שמתמחה בתובענות מסוימות, ניתן ע"פ הוראת נשיא בימ"ש העליון להעביר לבימ"ש אחד ולשופט אחד.

מהו נושא אחד? לפי הפסיקה, אלה תובענות שיש זהות ביניהן במערכת העובדות.

לדוגמה, מושבים שונים בשרון הגישו תובענות ביחס לאותה תכנית מתאר בבתי משפט שלום שונים. נשיא העליון נתן הוראה לאחד את התיקים בבימ"ש שלום בנתניה אצל אותה שופטת.

המטרה היא יעילות – שופט אחד ידון בכולם.

 

במאבק בין תקנה 7 לס' 49 מי גובר? אם הייתה החלטה לאחד את התובענות לפי תקנה 7, הפסיקה קבעה שלא ניתן להגיש בקשה לפי ס' 49. הכלל הוא שס' 49 יעשה עד ההגשה. תקנה 7 יכולה להיות מופעלת בכל שלב.

 

איחוד תובענות באותו בימ"ש

תקנה 520 קובעת:

ענינים אחדים התלויים ועומדים בבית משפט אחד וכרוכות בהם שאלות דומות של משפט או של עובדה, רשאי בית המשפט או הרשם, לפי שיקול דעתו, להורות על איחודם, בין לפי בקשת אחד מבעלי הדין ובין מיזמת עצמו, ובתנאים שייראו לו.

בתוך אותו בימ"ש, עניינים דומים של עובדה או משפט, ירוכזו בדיון אחד באותו בימ"ש לפי שיקול דעתו של בימ"ש.

עקרונית ניתן לעשות זאת בכל שלב של המשפט – "בתנאים שיראו לו".

 

 

 

פסלות שופט

(המרצה אומר כי צריך לדעת את הנושא על בוריו, במיוחד להשים דגש על המודל)

 

בג"צ 1622/00 יצחק נ' הנשיא אהרון ברק – בשנת 1993 הנשיא שמגר קבע כללי אתיקה שיפוטית ופרסם אותם בין השופטים. לא היה מדובר בדין מחייב אבל התייחסו לזה כאל דין פנימי מקובל. באותה שנה הגיע לבימ"ש עליון אלי הורביץ לערעור פלילי והביא איתו פרקליט בשם פיני רובין, שידוע כחבר אישי של ראש ההרכב, תיאודור אור. כללי האתיקה קובעים שחבר לא יופיע בפני שופט ושופט צריך לעשות הכל על מנת שלא להיות בהרכב. למרות זאת, השופט אור ישב בהרכב. העיתונאי יואב יצחק טען שהדבר פסול. הש' אור קבע שכללי האתיקה לא מחייבים אותו. איש לא ביקש שההרכב יפסול את עצמו וההרכב לא פסל את עצמו. יואב יצחק הגיש בג"צ, וברק דחה את העתירה בטענה שיצחק הוא לא צד לעניין ולא מוכר כעותר ציבור לצורך העניין.

המחוקק התעורר, ובכנסת הועלתה הצעת חוק לתיקון חוק בתי המשפט:

ס' 77א קובע את עילות הפסלות:

(א) שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.

(א1) בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (א), שופט לא ישב בדין בידעו שמתקיים אחד מאלה:

(1) צד להליך, בא כוחו או עד מרכזי, הוא בן משפחה של השופט או שקיימת ביניהם קרבה ממשית אחרת;

(2) יש לשופט ענין כספי ממשי או ענין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך, בבא כוחו או בעד מרכזי, או שלבן משפחה מדרגה ראשונה של השופט יש ענין כספי ממשי או ענין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך או בבא כוחו;

(3) בטרם התמנה לשופט היה השופט מעורב באותו ענין הנדון בהליך שלפניו כבא כוח, כבורר, כמגשר, כעד, כיועץ מקצועי, כמומחה, או בדרך דומה אחרת; לענין סעיף קטן זה -

"בן משפחה" - בן זוג, הורה, הורה של בן זוג, ילד, אח, סב, נכד וכן ילד או בן זוג של כל אחד מאלה ולרבות מי שהיה אפוטרופוס או מי ששימש משפחה אומנת של השופט או שהשופט היה אפוטרופסו או שימש משפחה אומנת שלו; "בן משפחה מדרגה ראשונה" - בן זוג, הורה, ילד, אח וכן ילד או בן זוג של כל אחד מאלה ולרבות מי שהיה אפוטרופוס או מי ששימש משפחה אומנת של השופט או שהשופט היה אפוטרופסו או שימש משפחה אומנת שלו; "עד מרכזי" - עד שנדרשת הערכת מהימנותו לצורך הכרעה בהליך.

(א2) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(א1) שופט רשאי לשבת בדין אם מפאת דחיפות הענין לא ניתן לקיים את ההליך לפני שופט אחר ועלול להיגרם נזק חמור או עיוות דין אם לא ידון בענין.

(א3) על אף האמור בסעיף קטן (א1)(2), שופט רשאי לשבת בדין אם העברת הענין לכל שופט אחר לא תשנה את עילת הפסלות.

(ב) נטענה טענת פסלות נגד שופט, יחליט בה אותו שופט לאלתר ולפני שיתן כל החלטה אחרת.

(ב1) התקיימה עילת פסלות לפי סעיף קטן (א1)(1) או (2), הנוגעת לעורך דין או לבא כוח אחר, שהתקיימו בו נסיבות המחייבות קבלת היתר לייצוג כאמור בסעיף 53ב לחוק לשכת עורכי הדין, רשאי בית המשפט להתיר את הייצוג, לבקשת עורך הדין או בא הכוח, אם מצא כי הנזק שייגרם לצד להליך אם לא יתיר את הייצוג עולה על הנזק שייגרם לצד להליך או לאינטרס הציבורי בשל הפסקת הדיון או החלפת שופט; התיר בית המשפט את הייצוג כאמור, לא ישב בדין השופט שלגביו התקיימה עילת הפסלות.

(ג) החלטת שופט או בית משפט לפי סעיף זה תהיה מנומקת, ורשאי בעל דין לערער עליה לפני בית המשפט העליון; בערעור ידון נשיא בית המשפט העליון, או מותב של שופטי בית המשפט העליון, או שופט אחד, הכל כפי שיקבע הנשיא.

בהצעת החוק נכתב – "חבר" – חברות טובה שמקלקלת את השורה.

ההגדרה לא מצאה את דרכה לחוק, בחוק מדובר על "קירבה ממשית אחרת".

 

שיעור 4:

מבחן האמצע – יהיה כ 20-30 שאלות אמריקאיות.

הבוחן יכלול רק את החומר שלמדנו, כולל גם את ההלכות החשובות והתקנות נגענו בהם.

 

ע"א 6332/05 וולדהורן נ' נרקיס – בימ"ש נתן פסק דין בעניין שכ"ט של עו"ד ישי בית און – 500,000 ₪. הצד השני הגיש בקשה לעכב ביצוע ובימ"ש נעתר לבקשה. מוגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה לעכב ביצוע. הערעור נדון בפני השופטת דותן, שידוע שהיא חברה של בית און והיא דנה בתיק הזה בערכאה אחרת. בפניה מופיע פרקליט אחר ממשרדו של בית און, אבל ידוע שבית און ייהנה מתוצאות המשפט כמי שמגיע לו שכ"ט. הוגשה בקשה לפסול את השופטת והיא מסרבת לפסול את עצמה.

מוגשת בקשה לעליון לפסול את השופטת.

לפי ברק יש לשקול במקרה זה האם הנסיבות מצביעות על חשש ממשי למשוא פנים. בפס"ד זה ברק פסק שבמסגרת החשש הממשי יש לשקול גם את "מראית פני הצדק" – איך תיראה ההחלטה בפני הציבור. בסוף פסק ברק שהבקשה לפסלות השופטת תתקבל, והתיישר עם המחוקק בניגוד לפסיקתו הקודמת בפרשת יואב יצחק. הסטטיסטיקה מראה שרוב בקשות לפסילה נדחות.

 

בנושא פסלות השופט, המבחן המרכזי הוא "החשש הממשי למשוא פנים". תחת המבחן הזה נמצאים שורה ארוכה של מבחני משנה. גם כשברק כן פסל את השופטת, הקו המאחד של הפסילה היא שהדבר מכיל אלמנט של בוטות ציבורית.

לפי ברק, דרך הפסילה נעשית בצורה של בדיקה איך היה שופט סביר צריך להתנהג בנסיבות אלה – האם להיפסל או לא להיפסל. המבחן לא נעשה בנסיבות השופט הספציפי. קובעים מה שקובעים על השופט הסביר, ואז מחליטים לפי זאת על השופט הנדון. אם נקבע שהשופט הסביר היה צריך לפסול את עצמו, השופט יפסל. (לשים דגש על המודל למבחן).

כלומר, לא מעניין את ברק מי הוא השופט? ומהי אישיותו? אלא מסתכלים על השופט הסביר. (המרצה חמי בן נון קורא למבחן : "מבחן מסה קריטית" – בוחנים את המסה שיש על השופט).

 

ס' 77א לחוק הכניס כמה תיקונים משמעותיים לחוק:

1. האחריות לפתיחת הליך פסלות עברה מבעל הדין אל השופט, שלפני שמתחילים את הדיון עליו לשקול – "שופט לא ישב בדין אם מצא מיוזמתו או לבקשת בעל דין...". הפניה היא אל השופט ולא לבעל הדין.
2. די בכך ששופט יודע כי מתקיימים יחסי קירבה בינו או בין בן משפחה קרוב שלו לבין עו"ד, צד או עד מרכזי בתיק כדי למנוע את ישיבת השופט בתיק.
3. די לכך שיש לשופט או לבן משפחתו עניין בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך, בעו"ד או בעד מרכזי.
4. די במעורבות קודמת בהליך בטרם התמנה כשופט כדי למנוע ממנו לשבת בענין.

בעבר בעל הדין היה צריך להתחנן לשופט כדי שיפסול את עצמו. כיום, די להצביע על פגם בהליך כדי להביא לפסלות השופט.

נפסל שופט והסתבר שהחלטותיו היו קשורות לעילת הפסלות – כל ההחלטות חוזרות לאחור.

עם הגשת בקשת הפסלות, השופט חייב להחליט מיד בבקשה זו, לפני כל החלטה אחרת.

לפניה לשופט הצטרפה גם פניה ללשכת עוה"ד לפי ס' 53ב לחוק לשכת עורכי הדין – בנסיבות מסוימות אם השופט לא פוסל את עצמו ויש נסיבות שעוה"ד נמצאות בעניינו, על עוה"ד לרדת מהייצוג בתיק.

 

תקנות 471א – 471ג עוסקות בהליכים לפסלות שופט:

ברגע שמוגשת בקשה לשופט לפסול את עצמו, ויש ערעור על ההחלטה של השופט, הדיון הוא לפי תקנות אלה לתקנות סד"א.

תקנה 471ב קובעת:

בתחילת הדיון בתובענה או בערעור, ולפני כל טענה אחרת, רשאי בעל דין לטעון טענת פסלות; לא היה באפשרותו לטעון טענת פסלות בשלב האמור, רשאי הוא לטענה לאחר מכן, ובלבד שיעשה זאת מיד לאחר שנודעה לו עילת הפסלות.

אין שיהוי בטענת פסלות – ניתן לטעון אותה רק בתחילת ההליך, לפני כל טענה אחרת. רק אם העילה נודעה לעוה"ד במועד מאוחר יותר, הוא יכול לטעון טענת פסלות ברגע שנודע לו.

 

השאלה היא מה זה "מיד" ? מה קורה עם שופט שלא פוסל את עצמו מיד ? (ללמוד טוב למבחן)

תקנה 471ג – שופט חייב להגיב מיד לטענת פסלות. ברגע שהשופט מחליט בעילת הפסלות, קמה עילת ערעור לאחד הצדדים – זה יערער על הפסלות שנעשתה וזה יערער על כך שהשופט לא פסל את עצמו. בהליך האזרחי מוגש ערעור לבימ"ש עליון תוך 10 ימים מרגע שנוצרה העילה. בהליך פלילי – תוך 5 ימים. גם דיון בבקשת פסילה של נשיא בית המשפט העליון ידון בבית משפט העליון, הדיון יתנהל אצל שופט אחר בעליון.

תקנה 471ג(ג) – אם השופט מחליט שהוא ממשיך במשפט למרות שנטענה טענת פסלות, נשיא בימ"ש עליון יכול להורות על הפסקת המשפט עד לדיון בפסלות.

תקנה 471ג(ד) – כל אדם רשאי להשיב לטענת פסלות. המשיב יכול להיות גם הצד שכנגד במשפט, שישיב לערעור.

תקנה 471ג(ה) – בהליך פסלות מותר לבקש גם את תגובתו של השופט בהליך הערעור. לא עושים שימוש רב בהליך זה. ניתן לפנות לשופט ולבקש את הערותיו בכתב.

 

האם ניתן להגיש טענת פסלות כנגד שופטי העליון?

ע"פ 2144/04 פלוני נ' מ"י – נדון בפני הנשיא ברק ערעור על החלטת הרכב בעליון לא לפסול את עצמו. כלומר, ברק דיבר על הנושא באותו פס"ד, ולכן זה סימן שזה אפשרי.

 

האם ניתן לערער על החלטת הביניים לגבי פסלות? תקנה 411 קובעת: (ללמוד למבחן גם את פס"ד וגם את התקנה)

לא ערער בעל דין על החלטה שאינה פסק דין והיא ניתנת לערעור ברשות בלבד, אין בכך כדי לפגוע בזכותו להשיג על אותה החלטה בבואו לערער על פסק הדין במשפט.

התקנה קובעת שלצד שלא הגיש את הערעור על החלטת הביניים, יש לו זכות לערער על כך לאחר פסה"ד. האם ניתנת זכות כזו גם אם היה ערעור קודם? הפסיקה קבעה שכן.

רע"א 6231/05 קינמוני נ' בנק פועלי ישראל - היה מי שטען שמכיוון שהייתה לו עילת פסלות, כעת, כשהגיע פסה"ד הוא ביקש לערער על החלטת השופטת שלא לפסול את עצמה. הטענה נדחתה, כי דיני הפסלות הם דין ספציפי שנדון רק בעליון. זו לא החלטה אחרת שניתן להשתמש בתקנה 411 כדי להגיש עליה ערעור בזכות.

כלומר, לדעת רובינשטיין המסלול הוא ספציפי ולכן לא ניתן.

 

פרשת גלברט – היה את מבחן "הדעה הקדומה", שם התבקש ברק לפסול את חבר הוועדה זועבי, שם נאמר כי לכל אדם יש דעה קודמת ואוי ואבוי שלא תהיה לו דעה קודמת. מה שכן הוא שאסור לדעה קודמת להפוך לדעה קדומה שלא ניתן לבקר אותה והיא מושרשת.

ברגע ששופט לא מסוגל לבקר את עצמו בזה נגמרת היכולת שלו לשפוט במקרה הספציפי.

 

 

האם שופט יכול להיות רשלן? ובמקרה כזה איך אני יכול לעשות זאת ?

לפי ס' 13 לפקודת הנזיקין ניתן לתבוע את המדינה באחריות שילוחית של המדינה. כדי לעשות זאת צריך להוכיח עוולה של השופט, ודרך רשלנות זו לחייב את המדינה.

בר"ע (י-ם) 2315/00 מ"י נ' פרידמן – השופט זיילר קבע כי בהחלט יתכן ששופט יתרשל, אולם משום שהוא חסין מכוח ס' 8 לפקנ"ז, תחוב המדינה כמעבידתו במקרים של רשלנות רבתי.

 

קריאת רשות:

מה התחדש בתחום? בת.א. 2905/05 פלר נ' מדינת ישראל – הנהלת בתי המשפט, התובע היה כונס נכסים בתיק הוצל"פ, התיק אוחד, נמכר נכס מעוקל וראש ההוצל"פ הורה כי כספי התמורה יועברו לתיק האיחוד. עקב שורת פעולות לא שולם שכרו של התובע אלא בחלקו ולטענתו כתוצאה מהתרשלות ראש ההוצל"פ לא שולם שכר טרחתו בעת חלוקת הכספים שהיו בקופת האיחוד. מ"י טענה כי אינה נושאת באחריות שילוחית נזיקית כי אין במעשי ראש ההוצל"פ משום רשלנות פושעת ולחלופין טענה כי לתובע אשם תורם. נפסק כי המקרה אינו נופל בגדר המקרים בהם הרשלנות בוטה או חמורה שבגינם יש להטיל אחריות נזיקית על המדינה. גם טענתה השנייה של המדינה התקבלה תיאורטית – נפסק כי אפילו נקבע שראש ההוצל"פ התרשל בתפקידו כי אז בנסיבות אותו מקרה יש לתובע אשם תורם.

עד כאן.

 

 

העדת שופט

רע"א 3202/03 מ"י נ' חגי יוסף – שלושה אנשים הואשמו ברצח חלפן כספיים ולאחר שנה הודה אדם רביעי ברצח. הם הגישו תביעת נזיקין נגד המדינה, ואחת מהעדות הייתה פרקליטת מחוז ת"א, יהודית אמסטרדם, שהפכה בינתיים לשופטת. השופט החליט שלפי הכללים לשופט אסור להעיד. התובעים ביקשו עיון חוזר בהחלטה, והשופט הפך את ההחלטה. המדינה ביקשה עיון חוזר נוסף, והשופט לא הסכים לעמדת המדינה. המדינה הגישה ערעור לעליון על ההחלטה והשופט טירקל קבע כללים להעדת שופט:

1. שופט לא ייחקר כעד על דוכן העדים על דבר הקשור בתפקידו השיפוטי.
2. בית המשפט הדן בהליך שבו מתבקשת העדתו של שופט על דבר שאינו קשור בתפקידו השיפוטי יחליט לפי החומר שלפניו ועל פי טיעוני בעלי הדין אם להעיד את השופט.
3. משהוחלט להעיד את השופט יגיש בעל הדין המבקש להעידו, לבית המשפט ולבעל הדין שכנגד, את השאלות שהוא מבקש להציג לשופט ובית המשפט יחליט אילו שאלות יוצגו.
4. השופט ישיב על השאלות בכתב.
5. אחרי שינתנו התשובות יהיו בעלי הדין רשאים להציג לשופט שאלות הבהרה בכתב. השאלות יוגשו לבית המשפט ולבעל הדין שכנגד ובית המשפט יחליט אילו שאלות יוצגו לשופט.
6. אם ימצא בית המשפט אחרי קבלת התשובות, לפי בקשתו של בעל דין, שיש צורך לחקור את השופט בחקירה שכנגד, יזמן אותו בית המשפט לחקירה. בית המשפט יחליט כיצד תיערך החקירה: באולם בדלתיים סגורות, בלשכת השופט, או בדרך אחרת.
7. לפני שיחליט בית המשפט בעניין החקירה יודיע על כך ליועץ המשפטי לממשלה, שיודיע מה עמדתו לגביה.

 

קריאת רשות:

בשאלת עדות שופט על דוכן העדים ועמידתו בחקירה נגדית, עוסק פסק דינו של השופט טירקל ברע"א 3202/03 מ"י נ' חגי יוסף. באותה פרשה נאמר כי פרקליטה בשירות המדינה ניהלה משפט פלילי בעבירת רצח כנגד שלושה נאשמים שלימים נמצא כי בכלל אדם רביעי רצח ועל כן שלושת נאשמים אלה זוכו. הפרקליטה הייתה לא אחרת מאשר השופטת יהודית אמסטרדם המכהנת היום בבית המשפט המחוזי ובתקופת פסק הדין כיהנה בבית משפט השלום בתל-אביב. הנאשמים הללו הגישו תביעת נזיקין כנגד המדינה וביקשו לזמן את השופטת לעדות. בית המשפט המחוזי בי-ם דחה את הבקשה. הוגשה לבית המשפט בקשה לעיון מחדש באותה החלטה והנה החליט בית המשפט להיעתר ולהזמין את השופטת אמסטרדם להעיד. מדינת ישראל הגישה כעת בקשה לעיין מחדש באותה החלטה ולהורות כי השופטת תעיד בדרך של מתן תשובות בכתב במענה לשאלות בכתב שיוצגו לה על ידי התובעים. התביעה התנגדה לבקשה לעיין מחדש של המדינה ולבסוף אף בית המשפט המחוזי דחה את בקשתה של המדינה. על דחייה זו הגישה המדינה בקשת רשות לערער שנדונה לפני השופט טירקל שהחליט לקבלה ולדון בה כבערעור. לאחר דיון ארוך, היסטורי ומשווה לגבי הופעת שופטים על דוכן העדים הגיע השופט טירקל למסקנה כי ניתן להעיד שופט על דוכן העדים ופרס נוהל מסודר להעדת שופט:

1)   שופט לא ייחקר כעד על דוכן העדים על דבר הקשור בתפקידו השיפוטי.

2)   בית המשפט הדן בהליך שבו מתבקשת העדתו של שופט על דבר שאינו קשור בתפקידו השיפוטי יחליט לפי החומר שלפניו ועל פי טיעוני בעלי הדין אם להעיד את השופט.

3)   משהוחלט להעיד את השופט יגיש בעל הדין המבקש להעידו, לבית המשפט ולבעל הדין שכנגד, את השאלות שהוא מבקש להציג לשופט ובית המשפט יחליט אילו שאלות יוצגו.

4)   השופט ישיב על השאלות בכתב.

5)   אחרי שינתנו התשובות יהיו בעלי הדין רשאים להציג לשופט שאלות הבהרה בכתב. השאלות יוגשו לבית המשפט ולבעל הדין שכנגד ובית המשפט יחליט אילו שאלות יוצגו לשופט.

6)   אם ימצא בית המשפט אחרי קבלת התשובות, לפי בקשתו של בעל דין, שיש צורך לחקור את השופט בחקירה שכנגד, יזמן אותו בית המשפט לחקירה. בית המשפט יחליט כיצד תערך החקירה: באולם בדלתיים סגורות, בלשכת השופט, או בדרך אחרת.

7)   לפני שיחליט בית המשפט בענין החקירה יודיע על כך ליועץ המשפטי לממשלה, שיודיע מה עמדתו לגביה.

הנה כי כן יש נוהל להעדת שופט על דוכן העדים וכרסום נוסף במעמד בתי המשפט (עם הנציבה לתלונות הציבור על שופטים, עם 77א חדש, עם רשלנות שופט ועוד.

עד כאן.

 

 

פשרה לפי ס' 79א לחוק בתי המשפט

 

בשנת 1975 נחקק חוק הפלת"ד, שבו ס' 4(ג) קבע שבימ"ש יכול להגיע לפס"ד בדרך של פשרה בהסכמת הצדדים, כולל זכות ערעור של הצדדים על הסכם הפשרה. הייתה להליך זה הצלחה רבה, ולכן הורחב ההסדר לחוק בתי המשפט. בשנת 1992 תוקן החוק ונוסף לו ס' 79א:

(א) בית משפט הדן בענין אזרחי רשאי, בהסכמת בעלי הדין, לפסוק בענין שלפניו, כולו או מקצתו, בדרך של פשרה.

(ב) אין באמור בסעיף קטן (א) כדי לגרוע מסמכותו של בית המשפט להציע לבעלי הדין הסדר פשרה או לתת, לבקשת בעלי הדין, תוקף של פסק דין להסדר פשרה שעשו ביניהם.

בס' 79א הושמטה זכות הערעור. לא הייתה כוונה שלא יהיו ערעורים, אבל ההסדר מעקר מתוכן את הערעור, ובמשך השנים הוגש מספר קטן מאוד של ערעורים על פשרות, ומספר קטן עוד יותר של ערעורים על פשרות התקבל.

 

המשמעות של פשרה השתנתה בעקבות פרשת אגיאפוליס:

ע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקוסטודיה דה טרה סנטה – סכסוך לגבי אופציות במקרקעין. היה ויכוח על שני מליון ₪. הצדדים מסרו לבית המשפט את הסמכות לפשרה לבית המשפט המחוזי. השופט פסק לצד אחד שני מליון ₪ ולצד השני כלום. הצד שנפגע ערער לעליון בטענה שהסכימו לפשרה, ולכן לשופט אין סמכות לפסוק כפי שפסק.

השופט אילון פסק שזה בסדר ששופט יפסוק לפי הדין המהותי בפשרה. השופטים טירקל הזכיר את המשפט העברי והגיע לאותה התוצאה, השופט ברק אומר שדין הוא גם פשרה. שלושתם הגיעו לאותה מסקנה. הם קבעו שהמשמעות של פשרה יכולה להיות שצד אחד יקבל הכל וצד שני לא יקבל דבר. לדידם, משמעותה של המילה 'פשרה' היא גם 'דין'.

 

 

העניין הוא שהדעה של שלושת השופטים שונה מכל מה שהציבור בישראל מבין במילה 'פשרה'. פרשת אגיאפוליס היא לא נכונה משפטית. בין הצדדים יש הסכמה משולשת – השופט הוא חלק מההסכם המשולש בין הצדדים ויש טענה של ד"ר בן נון שברמה העיונית השופט הוא חלק מחוזה, ועליו לנהוג לפי החוזה בין שלושת הצדדים. דרך הפריזמה של הסכם משולש נטענה טענה שלא ניתן לפרש כך את דרך הפשרה.

 

לדעת המרצה אם בית המשפט נותן פשרה הוא לא צריך לנמק, זה לא כתוב בחוק, אך זה נאמר בפסיקה.

 

רע"א 4044/04 אחים בוקרה נ' סגל – השופט רובינשטיין אבחן את פרשת אגיאפוליס, וקבע שהיא מתאימה למקרים נדירים במיוחד (מעשית אף פעם). נקבע שאם הצדדים רוצים ללכת לפשרה, אסור להם לבקש מבית המשפט להכריע ביניהם בסכום, אלא להתדיין ביניהם לפני כן, להגיע למפתח מוסכם ביניהם, ולצמצם את שיקול הדעת של השופט בפשרה.

לדוגמה, אני דורש 100 והצד השני מוכן לשלם 0. לא נלך לשופט ונבקש פשרה בין 0 ל-100, אלא שנסכים שגבולות הויכוח יהיו בין 40 ל-80. כך לשופט אסור לחרוג מהסמכות שניתנה לו, וכל צד יכול להבטיח את עצמו שלא יפגע באופן מלא (מרצה אומר לזכור את התרגיל, כלומר, לצמצם לשופט את גבולות הפשרה, כמו בדוגמא שלנו בין 40 ל 80, ובנוסף לכך להסביר ללקוח את ההשלכה של הסכם פשרה בעקבות פרשת אגיאפוליס ולהחתים אותו על טופס שהוסבר לו וכו').

 

שאלות:

1. אם אחד מהצדדים לא מסכים לפשרה ניתן לתת פשרה?

2. אם שני הצדדים לא מסכימים לפשרה ניתן לתת פשרה?

3. אם בית המשפט לא הבין את הצדדים נכון. לדוג' הצדדים שתקו ובית המשפט חשב שהם מסכימים לפשרה ונתן פשרה?

תשובה: בכל שלושת המקרים לא ניתן לתת פשרה. מכיוון שהסעיף דורש הסכמה מלאה של שני הצדדים.

 

האם צד יכול לחזור בו מהסכמתו לפשרה?

בש"א 1921/99 לידאווי נ' הפניקס – ניתן פס"ד על דרך הפשרה במשפט בין נפגע בת"ד לבין חברת ביטוח. הצדדים הסכימו לפשרה לפי 79א ללא גבולות. לאחר הפשרה הנפגע פנה לחברת הביטוח וביקש לראות את דוח חוקר הביטוח. לאחר קריאת הדוח, הנפגע פנה לבימ"ש וביקש לבטל את הסכם הפשרה לאור מה שראה בדו"ח. האם ניתן לחזור מהסכם פשרה?

יש נפקות אדירה להסכמה – חוק החוזים מבקש מהצדדים הסכמה מתמדת כל עוד לא השתנו הנסיבות.

בלידאווי קבעו שנקודת הזמן שצד יכול לחזור בו מההסכמה היא הנקודה שבה השופט התיישב לכתוב את פסה"ד. יתכן שהצד שחזר בו מהסכם הפשרה יאלץ לשלם הוצאות כי טרטר את ביהמ"ש, אבל עדיין הוא יכול לחזור בו.

 

 

עקרונית לצד שנוכח במהלך ההליך שהוא עלול לאבד את הכל כדאי ללכת לפשרה לפי ס' 79א תוך קביעת גבולות הפשרה במטרה לצמצם נזקים. הצד השני אולי לא יקבל את הכל, אבל יחסוך לעצמו את הערעור שהצד השני יגיש נגדו במקרה שהוא יזכה בכל.

 

פשרה לפי ס' 79א יכולה להיות בכל שלב של המשפט, אפילו בערעור. המשמעות היחידה לשלב הפשרה היא לשלב קניית הסיכון, ככל שהמשפט מתקדם הצדדים יכולים יותר טוב להעריך את הסיכון והסיכוי בהליך. הצדדים יכולים להציע פשרה לביהמ"ש בכל עת.

 

ערעור על 79א

ישנן נסיבות שבהן ניתן לערער על פס"ד בדרך הפשרה:

1. בימ"ש חרג מסמכותו.
2. בימ"ש הגיע לתוצאות בלתי סבירות לחלוטין בנסיבות- לדוג' אם השופט קבע סכום שהוא בלתי סביר. נניח לדוגמא שאני בבית דין לעבודה אני בתור עובד דורש 101 אלף והמעביד מוכן לתת לי 40 אלף. והשופט נתן לעובד 21 אלף ₪ - מקרה זה קרה בפרשת נסנר ובערעור נאמר כי השופט הגיע לתוצאה בלתי סבירה.
3. בימ"ש התעלם מטענות באי כוח הצדדים.
4. ביהמ"ש לא נתן לטעון טענות.
5. הייתה טעות בהבנת ההסכמה בין הצדדים.

 

מבחינת האתיקה המקצועית, מוטב לעוה"ד להחתים את הלקוח על טופס הסכמה מדעת לכך שהוא הבין מהי "פשרה לפי ס' 79א", משום שהמשמעות המילולית של המילה 'פשרה' שונה מהמשמעות שנתן בית המשפט למונח המשפטי. כך ניתן יהיה להימנע מתביעת רשלנות.

 

 

 

מעשה בית דין – res judicita

 

הכלל "מעשה בית דין" אינו ייחודי לישראל, הוא נהוג בשיטות משפט שונות, וידוע גם מהמשפט הרומי. בעברית הוא נקרא גם "כלל סופיות הדיון" או הצורך להימנע מהטרדה נוספת של בעל דין. הדיון צריך להסתיים כדי שלא תהיה התדיינות נוספת. הבעיה עם הכלל הזה היא שאנשים נוטים לפרש אותו כמחסום שלא ניתן לעבור אותו. זו טעות – מעשה בית דין הוא מחסום דיוני, לא מהותי, שנועד לעצור ברוב המקרים התדיינות נוספת באותו עניין או באותה פלוגתא. בגלל העובדה שמדובר במחסום דיוני, הוא לא בלתי עביר.

 

ישנן שיטות משפט, בעיקר במשפט הקונטיננטלי, שבהן אין מעשה בית דין אחרי הכרעה ראשונה והערעור מהווה משפט חדש לגמרי. בישראל, בעקבות הגישה האנגלו-אמריקאית הכלל הזה מהווה כלל די מקודש והפרצות בו מעטות מאוד. החשיבות היא למצוא את הפרצות. לדוגמה, כאשר פס"ד או החלטה מתבטלת, הביטול קובע שניתן להתחיל את המשפט מחדש מאותה נקודה. כל ביטול של פס"ד מהווה פרצה במעשה בית דין.

 

להדגים השתק עילה/פלוגתא על ידי פרשת צבעוני נ' בנק הפועלים – סד"מ !לא הוגש כתב הגנה !ניתן פסק דין לגבי חוב יתרת חשבון + 3 הלוואות !הוגשה תביעת נזיקין נגד הבנק בנסיבות הסכם ההלוואה !יש השתק עילה למרות שלא היה דיון כלל (כאשר ניתן פסק דין בהעדר הגנה בסדר הדין המקוצר).

כלומר, בפרשת צבעוני נקבע שלא צריך להיות דיון לגופו של עניין.

 

לקרוא את החומר על תביעה על הסף או דחייה וכו' – לחפש פס"ד ויינשטיין.

 

שיעור 5:

 

רע"א 2237/06 בנק הפועלים נ' ויינשטיין – תובענה שהגיעה לעליון בנושא בנק לקוח תביעה של הבנק בסדר דין מקוצר – אין הגנה אלא בקשת רשות להגן או מחיקת כותרת.הגברת מגישה שלא היא בעלת החשבון. ואז מגישים אותה על תצהיר שכמו שהוא כתב הגנה אם ברור מביאים את האדם להיחקר על תצהירו דוחים את בקשת רשות להתגונן. בהנחה שלא היה מחדל, נידחת בקשת הרשות להתגונן הצעד הבא לבקש פס"ד בהעדר הגנה. אך לא היה דיון לגופו של עניין. הגברת לא מערערת אבל 6 שנים אחרי מגישה תביעה נגד הבנק כי הוא התרשל.

הבנק מגיש כתב הגנה ומראה פס"ד כך שטענת סף שמדובר בעילת התרשלות. וכנגד הוצל"פ טענת פרעתי. במחוזי קיבלה את טענות הלקוחה ולא עולה מעשה בית דין הוא העלה אותה קודם, אך בעליון זה לא עלה והעליון מדבר שתביעת הגברת לא הייתה אמורה להיות מוגשת. לדעת המרצה זהו פסק דין מקוצר שנתן ידו לכך שהמערכת תשרוד והאדם יירמס. פס"ד ראשון הגישה בקשה להתגונן. ניתן היה להארכת מועד לביטול פס"ד השגיאה הפרוצדוראלית שלא הלכה במסלול רגיל פס"ד נגדך למרות שיהוי ניתן לבקש לבטל פס"ד.    

 

שאלת ביניים שעלתה היא שהגברת ביקשה לבטל את פס"ד הראשון שניתן בטענת מרמה ? כלומר, היא ניסתה לבטל בערעור את פס"ד הראשון. ולא ניתן לה סעד.

לדעת המרצה היא עשתה טעות היא הייתה אמורה לשלוח בקשה לביטול מחמת המרמה לאותו בית משפט שנתן את אותו פס"ד.

 

קריאת רשות – חומר שהמרצה לימד אך לדעתי הוא דיון לגופו של פס"ד ולא נצטרך אותו למבחן:

"מסקנתי היא, כאמור, כי פסק הדין שניתן בהתדיינות הראשונה בין הצדדים יצר מעשה בית דין לגבי ההתדיינות השנייה. בלשון אחרת: וינשטיין לא היתה יכולה, בנסיבותיו של עניין זה, לחזור ו"לפתוח" בשנת 1991 את השאלה האם החשבון בבית הקרנות, לפיו היא חויבה, הוא חשבונה שלה או חשבון של חברת אולטרהדנט. לפיכך יש מקום, לדעתי, להתערב בהכרעת בית המשפט במסגרת ההתדיינות השנייה לפיה ההתדיינות הראשונה לא יצרה מעשה בית דין בין הצדדים. לשאלה זו ייחדנו את רובה המכריע של הישיבה שקיימנו בערעורים ביום 10.2.2008"

 

כזכור, פסק הדין בהתדיינות הראשונה היה מבוסס על תביעה בסדר דין מקוצר שהגיש הבנק נגד וינשטיין לאחר שבקשתה של וינשטיין לרשות להתגונן נדחתה. שאלת כוחו המחייב של פסק דין שניתן בהעדר הגנה או בהעדר התייצבות כהשתק פלוגתא היא שאלה מערכתית. היא יכולה לעלות במגוון של מצבים: נתבע בסדר דין מקוצר שלא התגונן, נתבע בסדר דין מקוצר שהתגונן אך לא התייצב לחקירה על תצהירו (וכזה הוא המקרה שבפנינו), נתבע שלא הגיש כתב הגנה והתובע נטל פסק דין ועוד. יתכן שהנתבע יכול היה להדוף את התביעה נגדו אילו התגונן, או התגונן כדבעי, אולם הוא לא עשה כן, וניתן נגדו פסק דין. האם עומדת לו, לאותו נתבע, האפשרות לחזור ולהעלות ולמעשה "לפתוח", בהתדיינות מאוחרת, את השאלה האם הוא חייב לתובע את הסכום שנקבע בפסק הדין המוקדם? יבוא הנתבע ויאמר: אין כל מניעה לעשות כן. ההלכה שנקבעה ב-ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561 (1968) (להלן: עניין קלוז'נר) קובעת שתי צורות של מעשה בית דין:

 

"כידוע, תורת ה-RES JUDICATA של המשפט המקובל מושתתת על שני כללים עיקריים. הכלל האחד הוא: מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה. במקרה כזה, אם במשפט הראשון זכה התובע בדין, כי אז אומרים שעילת תביעתו שם 'נבלעה' (MERGED) בפסק-הדין, אשר הכיר בזכותו ובא במקום העילה, שאיננה עוד, בחינת TRANSIT IN REM JUDICATAM; וכן, אם במשפט הראשון זכה הנתבע בדין, אזי אומרים שקם מחסום (BAR) המשתיק את התובע מלחזור על תביעה שניה המבוססת על אותה עילה, בחינת היותה חסומה או מושתקת ‎.PER REM JUDICATAM

 

עד כאן הכלל הראשון ורגילים לכנותו בשם 'ענין שנדון' (EADEM RES) ולאחרונה בשם 'השתק ישיר' (DIRECT ESTOPPEL) ואף 'השתק העילה' (CAUSE OF ACTION ESTOPPEL).

 

הכלל העיקרי האחר הוא: אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות. העיקר הזה ידוע בשם הכלל של EADEM QUAESTIO ויש המכנים אותו בשם 'השתק עקיף' (COLLATERAL ESTOPPEL) או 'השתק הפלוגתה' (ISSUE ESTOPPEL)".

 

הנה כי כן, יטען הנתבע, לא נוצר כלפיו השתק עילה משום שהוא היה הנתבע בהליך הראשון ובהליך השני הוא התובע (ראו: רע"א 785/05 בנק הפועלים בע"מ נ' חזן (טרם פורסם, 31.10.2005) (להלן: עניין חזן) שניתן בדן יחיד; החלטתה של השופטת ט' שטרסברג-כהן ב-המ' (חיפה) 1968/87 רשות הפיתוח נ' שחורי, פ"מ תשנ"ג(3) 117 (1992) וכן נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי 45-44 (1991). לגישה שונה ראו: רע"א 6498/05 צבעוני נ' בנק הפועלים בע"מ (טרם פורסם, 23.2.2006) (להלן: עניין צבעוני), שגם הוא ניתן בדן יחיד, שם נקבע כי "קיים בין הצדדים השתק עילה, אפילו היתה המבקשת נתבעת בהליך הראשון ולא תובעת, שכן מדובר באותו עניין... שכבר הוכרע"). אציין, כי הצדדים לא העלו טענה לפיה מתקיים בענייננו השתק עילה.

 

אשר להשתק פלוגתא, הרי שלשיטתו של אותו נתבע גם הוא לא מתקיים במצב דברים זה, אפילו היתה הפלוגתא העולה בכל אחת מן ההתדיינויות אותה פלוגתא על רכיביה העובדתיים והמשפטיים, ואפילו היתה ההכרעה בה חיונית לפסק הדין בהתדיינות הראשונה. לגישת אותו נתבע, בהעדר התדיינות בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההליך הראשון, אין לומר כי היה לו "יומו בבית המשפט" ביחס לאותה פלוגתא. יוסיף ויטען הנתבע, כי פסק דין שניתן בהעדר הגנה או בהעדר התייצבות אינו מכריע בשום פלוגתא, ואין בו "ממצא חיובי" הנדרש, מימים ימימה לקיום השתק פלוגתא (לפי הלכת ע"א 126/51 פלמן נ' שחב, פ"ד ו(1) 313 (1952)). לשם ביסוס טענתו זו יקרא הנתבע לעזרתו גם את פסק הדין ב-ע"א 202/70 אליהו נ' יחזקאל, פ"ד כה(2) 425 (1971) (להלן: עניין אליהו) שם נקבע, בין היתר, כי החלטת בית משפט השלום בהתדיינות הראשונה לדחות את בקשת הרשות להתגונן אינה קובעת ממצא ואינה מהווה השתק פלוגתא בהתדיינות נוספת בין הצדדים, משום שלא ניתן לומר כי באותו הליך פלוגתא של ממש הועלתה לדיון, התבררה והוכרעה לגופה (וראו גם: יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 688 (מהדורה שביעית, 1995); רע"א 7152/94 שידלוב נ' קיהן מט(5) 309, 312 (1996) (להלן: עניין שידלוב). לפירוט התנאים העיקריים להיווצרותו של השתק פלוגתא ראו למשל: ע"א 9245/99 קאפח נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם, 1.5.2006); ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769, 796 (2004); זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי, בעמ' 198-141). נמצא, לגישתו של אותו נתבע, כי פסק הדין שניתן בהתדיינות הראשונה כלל אינו מהווה מעשה בית דין כנגדו. אין כל מניעה מבחינתו, כך על פי גישה זו, לשוב ולפתוח את סוגית חבותו בבוא העת כאשר יחפוץ בכך...

 

...ואולם, יקשה השואל, כיצד מדיניות משפטית זו מתיישבת עם הלכת אליהו, אותה ציטט בא כוחה של וינשטיין וגם חלק מהשופטים שאת פסקי הדין שלהם הזכרתי? על כך אשיב בשלוש דרכים: האחת, שהמעיין היטב בפסק הדין בעניין אליהו ימצא שאין המדובר אלא באימרת אגב, שלא היתה נדרשת להכרעה;  השנייה – שאם אכן הלכת אליהו מביאה לתוצאה עליה עמדתי – איני רואה מנוס אלא לסטות ממנה. השלישית – שאם חבריי הנכבדים להרכב לא יסברו כמוני כי מתקיים בענייננו השתק פלוגתא אציע להם לילך בדרך אחרת שתוביל לתוצאה זהה ועניינה קביעה כי נתבע חייב להתגונן מפני תביעה שמוגשת נגדו במסלול שקבע החוק לכך, ואם לא עשה כן, הרי שהוא מנוע מלהעלות את טענותיו במסלול אחר. אעמוד עתה ביתר הרחבה על שלוש דרכים אלה".

כל הדברים האלו נאמרו מפי השופטת נאור.

 

בפרשת צבעוני היו עובדות דומות: פרשת צבעוני נ' בנק הפועלים – סד"מ !לא הוגש כתב הגנה !ניתן פסק דין לגבי חוב יתרת חשבון + 3 הלוואות !הוגשה תביעת נזיקין נגד הבנק בנסיבות הסכם ההלוואה !יש השתק עילה למרות שלא היה דיון כלל (כאשר ניתן פסק דין בהעדר הגנה בסדר הדין המקוצר).

כלומר, בפרשת צבעוני נקבע שלא צריך להיות דיון לגופו של עניין.

 

רובינשטיין בפס"ד ויינשטיין טוען : "המקרה שלפנינו אינו פשוט. מתחרים בו שני פסקי דין - האחד (בהתדיינות השניה) מפורט ומנומק, מקבל (בהיקף מסוים) את עמדת המערערת לגופה; השני (בהתדיינות הראשונה) - ניתן בהעדר הגנה ובו מסקנה הפוכה. אכן, תחושת צדק אינטואיטיבית אומרת על פניה, כי פסק דין המברר את הסוגיה לגופה עדיף. ומקרה זה קשה במיוחד, כיון שבניגוד לתיקים "רגילים", בהם התשובה לשאלה 'מה היה קורה אילו היה התיק מתברר לגופו?' לוטה בערפל, במקרה שלפנינו - עקב דחיית טענת ההשתק - ניתנה תשובה בפסיקה בהתדיינות השניה. ער אני גם לחדותה  של התוצאה של קביעת מעשה בית דין בכגון דא, הדומה במובן מסוים לדחיה על הסף, הכרעה המחייבת זהירות רבה, אל מול שתי כפותיהם של מאזני הצדק (ראו ע"א 5634/05 צוקית הכרמל נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ (לא פורסם)). ואף על פי כן, משלקה התיק ב"חטא קדמון" - ויש משמעות לביטוי "קדמון" בתולדות התיק שתיארה חברתי - לא היה מנוס, עם כל הצער שבדבר למערערת, מן ההכרעה כנתינתה."

 

השופט מלצר אומר – אני לא מקבל את טענת של השתק פלוגתא. לדעתו היה צריך שהיא תעשה זאת לפי הספר, ולא ע"י פתיחת התיק מחדש. הוא אומר כי ראוי להמשיך ולכבד את הלכת אליהו.

 

 

התורה של מעשה בית דין היא למעשה סופיות הדיון. הצורך של בית המשפט למנוע את פתיחת התיק מחדש.

 

קריאת רשות:

פרופ' נינה זלצמן מאונ' ת"א כתבה ספר על מעשה בית דין בהליך אזרחי, שמצוטט בפסקי דין רבים.

ע"א 5610/93 זלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה – שם צוטטו הדברים:

"התורה של מעשה בית דין קובעת, כי "משנתן בית משפט מוסמך פסק דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק הדין מחסום דיוני לפני בעלי הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעו בפסק הדין. כל עוד לא בוטל פסק הדין, בין על ידי ערכאת ערעור ובין על ידי בית המשפט שנתנו, מחייב פסק הדין את הצדדים לו ביחס לכל קביעה עובדתית או משפטית הכלולה בו, ואין איש מהם יכול להעלות, במסגרת התדיינות אחרת כלשהי ביניהם, טענה העומדת בסתירה לקביעה זו".

 

בהמשך פרשת זלסקי רואים את הפסקאות הבאות:

"כלל זה מבוסס על עיקרון סופיות הדיון. עיקרון סופיות דיון זה מעוגן בשני שיקולים עיקריים שבטובת הציבור: טעם אחד עניינו בהפעלה יעילה של מערכת המשפט ובמניעת הכרעות סותרות העלולות לפגוע ביציבות המשפט וביוקרת בתי המשפט (שם, בעמוד 14). טעם שני עניינו באינטרס כי ייעשה צדק עם בעל הדין האחר, כך "שלא יהא נטרד פעמיים או יותר בשל אותה עילה או אותה פלוגתא" (שם, בעמוד 13). אך עיקרון הסופיות, כאמור, אינו עיקרון מוחלט. המדובר הוא בעיקרון שהוא "... פרי ההלכה הפסוקה, אשר תמיד שמרה לעצמה את הכוח להגביל את תחולתו באותם מקרים - כמו תשלומי מזונות, למשל - בהם עשויה היא לגרום עיוות דין... לכן, גם הכלל של מעשה בית דין, הנשען על עיקרון הסופיות, אינו כלל מוחלט, החל בכל הנסיבות. אכן, המדובר ב-"כלל שימושי המיועד למנוע הטרדת בעל דין יריב על ידי התדיינות חוזרת, בענין שכבר נפסק כל אימת שהצדק מצדיק את הדבר" אולם "בהיותו כלל שימושי, המיועד לעשות צדק בכל ענין וענין על נסיבותיו השונות והמשתנות, מותר לנהוג על-פיו בגמישות"... הפעלה דווקנית ובלתי - גמישה של כלל מעשה בית דין עשויה להוליך לעתים לתוצאות בלתי צודקות במשפט. בהיות הכלל מעוגן בתקנת הציבור, ככלל שימושי המיועד למנוע הטרדת בעל דין יריב על ידי התדיינות חוזרת בענין שכבר נפסק כל אימת שהצדק מצדיק את הדבר - אף יש ליתן לבית המשפט שיקול דעת לסטות מכלל מעשה בית דין כאשר הצדק מחייב זאת ...:

 

וכך נאמר בהמשך פרשת זלסקי על החריגים לעקרון מעשה בית דין: "טעמים של צדק הביאו את הפסיקה והספרות לעמוד על חריגים לכלל של מעשה בית דין מקום בו התחולל שינוי בדין לאחר פסק הדין הראשון, או בנסיבות בהן נתגלו ראיות חשובות וחדשות לאחר סיום ההתדיינות הראשונה... עקרון הצדק שימש עקרון מנחה בדיון בחריגים לכלל מעשה בית דין עקב התגלות עובדה או ראיה חדשות אשר לא היו ידועות לבעל הדין במהלך ההתדיינות המקורית".

 

אם נסכם את הדברים – מדובר על כלל, מדובר על הפעלה גמישה ולא דווקנית של הכלל כדי שהמשפט לא יפתח מחדש כל יומיים, אך מצד שני אם קם הצורך לסטות מהכלל מטעמי צדק ראוי לעשות זאת.

עד כאן.

 

 

השתק עילה – מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרע ע"י בית משפט מוסמך, שוב אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם התביעה הנוספת מבוססת על אותה עילה.

"עילה" – מערכת עובדות המקימה סעד. מערכת העובדות הן בד"כ מהשטח (התרחשויות), יכולה להיות עובדה משפטית ביניהן.

אם מערכת עובדות מקימה מספר סעדים (נניח סעד נזיקי וסעד של עשיית עושר), ואני ביקשתי רק את חלקם – נניח שהפסדתי במשפט בתביעה הנזיקית ואני מבקש להגיש תביעה חדשה בסעד חדש – עשיית עושר. לפי התקנות לא ניתן- הכלל הוא שאם לא הגשת, כאילו ויתרת.

 

השתק פלוגתא - בע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ נקבע: "אם במשפט פלוני הייתה מחלוקת בשאלה עובדתית או משפטית, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, ומחלוקת זו הוכרעה שם במפורש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי דין או חליפיהם מושתקים מלהתדיין מאוחר יותר מחדש במשפט אחר ואין הכרח כי העילות בשני המשפטים הללו יהיו זהות".

 

מה זהה ומה שונה בין השתק עילה והשתק פלוגתא:

 

פרמטרים להשוואה	השתק עילה	השתק פלוגתא
ההשתק בין מי למי?	בין אותם צדדים או חליפיהם	בין אותם צדדים או חליפיהם
מה זהה בשני הליכים (הישן והחדש)?	העילה	שאלה עובדתית או משפטית החיונית להכרעה בהליך
מה נדון והוכרע?	תביעה נדונה לגופה והוכרעה	בהליך הראשון, הוכרעה במפורש או מכללא, מחלוקת בשאלה עובדתית (או משפטית) שהייתה חיונית לתוצאה הסופית
מה התוצאה?	אין להיזקק לתביעה נוספת בין הצדדים או חליפיהם באותה עילה: הצדדים מושתקים מלנהל הליך נוסף המבוסס על אותה עילה	הצדדים מושתקים מלהתדיין מחדש באותה עובדה שכבר הוכרעה קודם במשפט האחר
השוני הגדול	יש הכרח בזהות העילות במשפט הראשון והשני	אין הכרח שתהיה זהות בין העילות במשפט הראשון והשני

 

 

למבחן הביניים:

1. סעיפי החוק והתקנות שנלמדו עד לרגע הבוחן.

2. ללמוד את החוק והתקנות בהקשר לנושאים.

*. נניח והולכים ל 6 בחינות האחרונות של הלשכה – בדגש על הסמכויות. הבחינות נמצאות פתורות באתר של לשכת עורכי הדין. אלו יהיו מחצית בערך.

בנוסף לאלה יהיו עוד שאלות שהמרצה מחבר.

הלכת העיקר והטפל, הלכת שמש- שמירה על גוף הנכס, תקנה 7 , תקנה 3, פסלות תקנות וחוק, מעשה בית דין – עקרון.

 

 

 

 

 

קריאת רשות:

הפרקטיקה – מה לטעון כדי לתקוף את כלל מעשה בית דין?

כל פתיחה של הליך שנעשה בו כבר מעשה בית דין קשורה ברטוריקה, שמטרתה לשכנע את בית המשפט לפתוח את ההליך. עלינו לשאול את עצמנו האם אנחנו מביאים נימוק מספיק חזק מדוע התיק ראוי שיפתח מחדש, ואם הוא מספיק משכנע, בית המשפט יעטוף אותו בנימוקי צדק. לעומת זאת אם נעטוף את הנימוק בנימוקי צדק, בית המשפט לא ייעתר. לא מספיק להגיד עשרות פעמים שהדבר צודק, עלינו לחפש תמיד מדוע לפתוח.

הטכניקה: הגשת בקשה לביטול פסק דין, הנתמכת בתצהיר.

 

ככלל, בשלושה מקרים ייעתר בית המשפט לפתוח הליך מחדש:

1. השגת פסק דין במרמה כלפי בית המשפט.
2. שינוי מהותי בדין לאחר פסק הדין הראשון.
3. נסיבות חדשות או ראיות מהותיות שהתגלו לאחר סיום ההתדיינות בערכאה הראשונה.

 

השגת פסק דין במרמה

בע"א 417/89 אע'בריה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים נכתב:

"אחד מכללי היסוד בשיטתנו המשפטית הוא הכלל בדבר מעשה בית דין... אולם אם הושג פסק הדין במרמה, נוצר קושי הנובע מהתנגשות שני עקרונות משפטיים. על קושי זה הצביע השופט זוסמן בע"א 454/58 אינגסטר נ' לנגפוס, פ"ד י"ג 449:

"אולם הקושי בדבר הוא כי הבעיה משמשת מקום מפגש לשני עקרונות משפטיים המתנגשים זה בזה: הכלל מכללי היושר לפיו יושיט בית המשפט יד עזר למי שנפל קרבן לרמאות מצד אחד, ומעשה בית דין, המונע בעל דין מלחזור ולפתוח בהתדיינות שנסתיימה מצד אחר." (שם, בעמ' 454).

בהתנגשות בין שני עקרונות משפטיים אלה, ההלכה היא כי במקרה בו ניתן פסק-דין אשר מהווה מעשה בית דין בין בעלי הדין, אך אותו פסק דין הושג במרמה, על עקרון הסופיות לסגת בשל כללי צדק ויושר, כפי שקובע השופט זוסמן בע"א 454/58 הנ"ל:

"כוחו של בית משפט של יושר למנוע בעל דין מלאכול את פירותיו של פסק דין אשר השיג בתרמית - עתיק יומין הוא ואינו מוטל בספק".

 

למעשה בית דין שני היבטים: השתק עילה והשתק פלוגתא.

 

השתק עילה – מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרע ע"י בית משפט מוסמך, שוב אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם התביעה הנוספת מבוססת על אותה עילה.

"עילה" – מערכת עובדות המקימה סעד. מערכת העובדות הן בד"כ מהשטח (התרחשויות), יכולה להיות עובדה משפטית בינהן.

אם מערכת עובדות מקימה מספר סעדים (נניח סעד נזיקי וסעד של עשיית עושר), ואני ביקשתי רק את חלקם – נניח שהפסדתי במשפט בתביעה הנזיקית ואני מבקש להגיש תביעה חדשה בסעד חדש – עשיית עושר. לפי התקנות לא ניתן- הכלל הוא שאם לא הגשת, כאילו ויתרת.

תקנה 45 קובעת:

(א) תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשם עילת התובענה; אך רשאי תובע לוותר על חלק מהסעד כדי להביא את התובענה בתחום שיפוטו של בית המשפט.

(ב) תובע שלא כלל בתובענה חלק מהסעד או ויתר עליו, לא יגיש אחרי כן תובענה בשל חלק זה.

יכול להיות שיש סיבות מדוע לא לדון באותו זמן באותן טענות כי הן מנוגדות (לדוגמה אכיפה של חוזה וביטול של חוזה), ואז יש את הכלי של פיצול סעדים. אם לא ביקשתי פיצול סעדים, לא אוכל להעלות סעד חליפי. פיצול סעדים מונע את טענת מעשה בית דין.

פיצול סעדים יכול להיווצר כשיש עילה אחת שמצמיחה מספר סעדים מנוגדים או שהתובע רוצה לדון בחלקם בהתחלה ובחלקם לאחר מכן. פיצול סעדים ימנע את הדיון המאוחר בסעדים האחרים. הוא מבטח את התובע שאם ביקש מספר סעדים שלא מסתדרים זה עם זה, במידה והתקיים דיון בסעד אחד ולא קיבל אותו, יוכלו לדון בסעדים האחרים לאחר מכן. אם העילה נידונה והוכרעה בהליך קודם, הרי היא נבלעת בפסק הדין ואין היא קיימת עוד.

 

כדי שבעניין מסוים יהיה ניתן לטעון השתק עילה, צריכים להתקיים שלושה תנאים מצטברים:

1. בשני ההליכים העילה זהה, אותה מערכת עובדות. המבחן שבתי המשפט נוהגים לפיו – "אם יכול וחייב היה התובע לרכז את כל טענותיו הנוגעות למעשה, שבגינו הוא תובע, בתובענה אחת. אם התשובה לכך היא חיובית, קיים השתק עילה". זהות – אין הכוונה לזהות מתמטית, מוחלטת, היא נתונה לשיקול הדעת של ביהמ"ש.

בע"א 8/83 גורדון ואח' נ. כפר מונאש נאמר:

"מבחן זהות העילה לעניין טענת מעשה בית דין רחב הוא, והעיקרון של מעשה בית דין יחול, גם אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא רק זהה ביסודה, אפילו בתביעה המאוחרת יותר נכללים פרטים ומרכיבים, שלא פורטו בתביעה הקודמת. אין לדקדק במרכיבים משניים, ויש לראות את העיקר - את התשתית הבסיסית של העילה".

עילה זהה – שתי התביעות צריכות להיות מבוססות על אותו מעשה. נניח שמדובר על שתי תביעות נזיקין שמבוססות על אותו מעשה שמקים שתי עילות רשלניות – חייבים לרכז את כל העילות באותה תביעה, כי אותה מערכת עובדות יצרה את העילה שמקנה סעד בנזיקין.

לעומת זאת, יש לי חוזה שהופר, אני יכול לבקש פיצוי ואכיפה. הגשתי תביעה על הפרת חוזה וביקשתי אכיפה. חצי שנה אח"כ הגעתי למסקנה לא ניתן לאכוף את החוזה, אני מבקש פיצויים בגין הפרת חוזה. מה אני יכול לעשות. יש פס"ד שדוחה את התביעה שלי לאכיפה, לכן אני מושתק מלהגיש תביעה לפיצויים בגין הפרת חוזה.

 

 

2. בהליך הראשון הכריע בית משפט מוסמך לגופו של ענין.

'הכרעה בתביעה לגופו של עניין' – האם מחיקה או דחיה על הסף מהווה הכרעה לגופו של ענין?

מחיקה אינה נחשבת מעשה בית דין, לכן ניתן להגיש אותה שנית.

דחיה על הסף נחשבת מעשה בית דין, ולכן ניתן רק להגיש ערעור, לא ניתן להגיש שנית את התביעה.

תקנה 527 קובעת:

מחיקת תובענה אינה מעשה בית דין ואין בה, כשהיא לעצמה, כדי למנוע את התובע מהגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה.

לא משנה אם הדחיה נדחתה מסיבות טכניות או מסיבות מהותיות.

דוגמאות להכרעה לגופו של עניין:דחייה מחמת חוסר יריבות, דחיה מחמת התיישנות. אלה טענות מקדמיות שעל הנתבע להעלות בתחילת ההליך.

 

3. בעלי הדין או חליפיהם זהים בשני ההליכים. טענת מעשה בית דין מוגבלת לכאורה למי שהיה בעל דין בהליך הראשון, אולם יש ודינם של אנשים שעניינם קרוב לעניין הצדדים למשפט הראשון, כדין המתדיינים הראשונים. הזהות כאמור לעיל, אינה חייבת להיות פרסונלית אלא די בקיומם של יחסי חליפות או יחסים המבוססים על זהות אינטרסים – שולח ושלוח, בעל שליטה וחברה, יורש ומוריש, עובד ומעביד. הפסיקה הרחיבה את הכלל הזה ויש להניח שבעתיד יורחב – קרבת הצדדים אינה קדושה.

 

רע"א 1903/97 עיריית ת"א נ' התחנה המרכזית החדשה – הש' טירקל כתב:

"הרעיון, שלפיו, למרות חוסר הזהות בין בעלי הדין, קיימת זהות אחרת מבחינה משפטית, שדי בה כדי להשתיק את ה'קרוב לעניין', הורחב בפסיקתו של בית -משפט זה, בעקבות ההלכה הפסוקה בארצות-הברית, ויש ואנו מרחיבים תחולתו של השתק עקב מעשה-בית-דין, ומשתיקים אדם, שלא היה בעל-דין במשפט קודם, כאשר הצדק מחייב זאת.

"קרבת עניין" (PRIVITY) כזאת קיימת כאן, תרתי משמע, מכוח העובדה, שהמערערים הם הורי אביה של המשיבה (על כך לא נמצאו עוררים), ובנסיבות העניין הצדק מחייב, שאותו מעשה-בית-דין, שנוצר בין המשיבה לבין בנם, ישתיק גם אותם.

לכך יש להעיר, כי לאותו כלל, לפיו משתיקים אדם שלא היה בעל-דין במשפט קודם, יש לעשות, לדעתי, סייג, שבאותו משפט קודם הייתה ההתדיינות כנה, וההכרעה הייתה בריב אמיתי".

 

השתק פלוגתא - בע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ נקבע: "אם במשפט פלוני הייתה מחלוקת בשאלה עובדתית או משפטית, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, ומחלוקת זו הוכרעה שם במפורש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי דין או חליפיהם מושתקים מלהתדיין מאוחר יותר מחדש במשפט אחר ואין הכרח כי העילות בשני המשפטים הללו יהיו זהות".

דוגמה: הוגשה תביעה נגד קונה דירה, בה נטען כי דירה נרשמה במרמה על שמו עקב זיוף חתימה על גבי יפוי כוח. בית המשפט דחה את התביעה בקבעו כי החתימה לא זויפה ויפוי הכוח תקין, כשר ובר תוקף. לאחר מכן הוגשה תביעה נוספת נגד רשם המקרקעין בה נטען כי לשכת המקרקעין התרשלה בבדיקת תוקף יפוי הכוח. כאן יש השתק פלוגתא כי הקביעה במשפט הראשון לפיה יפוי הכוח נחתם כדין ועל כן העברת הבעלות הייתה כשרה תשתיק את התובע במשפטו כנגד לשכת רישום המקרקעין אפילו שמדובר שם בעילה שונה.

 

כדי שיהיה השתק פלוגתא, צריכים להתקיים 4 תנאים מצטברים:

1. שתהיה במשפט הראשון מחלוקת עובדתית או משפטית.
2. שהמחלוקת תוכרע ושההכרעה תהיה חיונית לתוצאה הסופית.
3. שמדובר באותם בעלי דין או בחליפיהם.
4. ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהעדר הוכחה – צריכה להיות קביעה משפטית שמשהו היה ולא ש"לא הוכח שמשהו היה".

 

ע"א 53/74 בריסטול נ' ביצ'ם - נקבע שהשתק פלוגתא חל גם על עובדה או מסקנה במחלוקת משפטית.

'אותם בעלי דין או חליפיהם' – הפסיקה הרחיבה את תחולת ההשתק גם למקרה שאין זהות פורמלית, למקרים שבהם יש זהות אינטרסים.

ע"א 450/82 מ"י נ' חירם – שאלה של פרשנות חוזה בין מדינת ישראל לחברה פלונית שהוכרעה והתעוררה שוב בהליך שבין המדינה לחברה אלמונית בקשר לאותו חוזה. נקבע שיחול הכלל של השתק פלוגתא לגבי מדינת ישראל שהייתה צד בשני ההליכים הללו, כי יש זהות אינטרסים בין המדינה לבין החברה.

ת"א (ב"ש) 317/82 מגדלי פרחים לכיש נ' ישר - כאשר ניתנה הכרעה בתביעה שבין חברת ביטוח למזיק ולאחר מכן הוגשה תביעה על ידי המבוטח (הניזוק) נגד חברת הביטוח עשוי לחול הכלל של השתק פלוגתא. אדם שרף נכס מבוטח. תביעה של הביטוח נגד המזיק הוכרעה. כעת הניזוק מגיש תביעה נגד הביטוח בעילה חוזית – האם הניזוק יכול לטעון להשתק פלוגתא? בפס"ד לכיש הוכרע שכן, קיים השתק פלוגתא כי היתה זיקה מספקת לכך.

הזהות אינה חייבת להיות פרסונלית. ברור שאם הצדדים זהים אין בעיה, אבל אם אינם זהים, יש לקבוע איזו מידת זהות נדרשת. הדבר הוא לקביעת ביהמ"ש.

בגורדון נ' כפר מונש נקבע שבענין שליחות, עשויה להישמע טענתו של השולח להשתק פלוגתא כאשר היה הכרעה בהליך בו היה השלוח בעל דין ולהיפך, עשויה להישמע טענו של השלוח כאשר הייתה הכרעה בהליך בו השולח היה בעל דין.

 

דוגמה להשתק פלוגתא:

אשה רכשה דירה מכוח הסכם אולם על הדירה הייתה רשומה הערת אזהרה על שם אדם אחר. החזקה בדירה לא נמסרה לה והדירה לא הועברה על שמה. בצר לה תבעה האישה נגד מוכר הדירה ונגד האדם שעל שמו הייתה רשומה הערת האזהרה. התביעה התקבלה נגד המוכר ונדחתה נגד בעל הערת האזהרה ונקבע בה כי האשה ידעה על קיומה של הערת האזהרה. מכיוון שהמוכר היה דל אמצעים ולא ניתן היה להיפרע ממנו, הגישה האשה תביעת רשלנות כנגד עורך הדין שטיפל בחוזה – נטען כי עורך הדין לא התריע על קיומה של הערת אזהרה. התביעה כנגד עורך הדין נדחתה, כי נקבע במשפט הראשון שהקונה ידע על קיומה של הערת האזהרה. לפיכך, נוצר השתק פלוגתא על אף שעורך הדין לא היה צד במשפט הראשון.

 

מה שאנו לומדים מזה הוא קריטי – יש לכלול במשפט הראשון את כל העניינים הפוטנציאליים ובמקרה שמעדיפים לא לערב במשפט הראשון את עורך הדין לבקש פיצול הדיון כך שהממצא לא ישתיק אותי מלקיים הליך נגד עורך הדין אם וכאשר יקום צורך לכך.

 

כמה הערות לגבי פיצול סעדים:

תקנה 45 קובעת:

מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כן כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו.

'הרשה לו שלא לתבעו' – זהו פיצול הסעדים.

מה קורה כשיש סעדים שנמצאים בסמכות עניינית של שני בתי משפט?

לדוגמה, סילוק יד בשלום ודמי שימוש של 3 מליון ₪ במחוזי. העדפתי לתבוע קודם בשלום את סילוק היד – האם אני צריך לתבוע 3 מליון ₪ במחוזי לאחר מכן או שאסור לי? האם סמכות מתגברת על השתק? הפסיקה קבעה שלא צריך לבקש פיצול סעדים, ניתן להגיש את התביעה בשני בתי משפט שונים לא באותו זמן.

עולה השאלה האם ממצאי ערכאה אחת יוצרים השתק פלוגתא בערכאה האחרת? כן. מסקנות עובדתיות ומשפטיות שהוכרעו בערכאה אחת יהוו פלוגתא שהוכרעה כבר.

 

השוואה בין השתק עילה להשתק פלוגתא:

השתק פלוגתא	השתק עילה	פרמטרים להשוואה
בין אותם צדדים או חליפיהם	בין אותם צדדים או חליפיהם	ההשתק בין מי למי?
שאלה עובדתית או משפטית החיונית להכרעה בהליך	העילה צריכה להיות זהה. פרשנות מרחיבה למושג 'עילה'	מה זהה בשני הליכים (הישן והחדש)?
בהליך הראשון, במפורש או מכללא, מחלוקת בשאלה עובדתית (או משפטית) שהייתה חיונית לתוצאה הסופית	תביעה נדונה לגופה והוכרעה	מה נדון והוכרע?
הצדדים מושתקים מלהתדיין מחדש באותה שאלה במשפט האחר.	אין להיזקק לתביעה נוספת בין הצדדים או חליפיהם באותה עילה: הצדדים מושתקים מלנהל הליך נוסף המבוסס על אותה עילה	מה התוצאה?
אין הכרח שתהיה זהות בין העילות במשפט הראשון והשני	יש הכרח בזהות העילות במשפט הראשון והשני	השוני הגדול

 

עד לכאן.

 

 

 

קדם משפט וניתוב תיקים

המרצה אומר כי אין בחינה עורכי דין ללא שאלה של קדם משפט- להקיש למבחן שלנו

 

ניתוב תיקים:

 

חקיקה שחשוב לקרוא! תקנות סדר הדין האזרחי: תקנה 143, 149. [אוגדן בתי משפט (אפור) עמ' 106, 107]

תקנות בתי המשפט (מחלקה לניתוב תיקים בבתי המשפט ובבתי הדין לעבודה): תקנה 5 [אוגדן בתי משפט (אפור) עמ' 256]

 

 

מחלקה לניתוב תיקים (מנ"ת):

 

מטרות המנ"ת - המחלקה לניתוב תיקים הוקמה במטרה לסייע לבית-המשפט בטיפול בתובענות, בניהולן ובניתובן (תקנה2 לתקנות בתי המשפט [ניתוב תיקים] (להלן: תקנות המנ"ת).

 

שופט מוקד: על מנת לסייע לייעל את הטיפול בתובענות בשלב שמיעת הראיות, ממונה שופט לתפקיד שופט מוקד ובאחריותו העניינים הבאים [תקנה 4(ב) לתקנות המנ"ת):

1. ניהול המנ"ת.

2. ניהול ההליכים המקדמיים בתובענות, לרבות –

• הגדרות שאלות שבמחלוקת בין בעלי דין;
• בקשות ביניים;
• העברת תובענות לטיפול באמצעים חלופיים ליישוב סכסוכים (כגון – גישור);
• הכנת תובענות לשמיעת ראיות בפניו או בפני שופטים אחרים.

יש להדגיש, כי לא בכל בית-משפט פועל שופט מוקד.

 

מזכיר משפטי:

תפקידיו: להבדיל משופט מוקד, שלו תפקיד ניהולי, המזכיר המשפטי הינו עורך-דין המפעיל את המנ"ת ולו תפקיד ביצועי [תקנה 1 לתקנות המנ"ת].

להלן פירוט תפקידיו של המזכיר המשפטי [תקנה 5 לתקנות המנ"ת]:

1. לקבוע מועדי דיון ולשנותם, להאריך מועדים להגשת מסמכים, בקשות וכתבי בי-דין אחרים, ובתנאי שלא מדובר במועדים שנקבעו בחיקוק או בידי שופט או רשם;

 

2. להעביר לתגובת המשיב בקשה שהגיש בעל דין, למעט בקשה שהעברתה לתגובת בעל הדין שכנגד טעונה החלטת שופט על פי דין, ובלבד שלא יקצוב המזכיר מועד לתגובה הקצר מן המועד הקבוע בדין;

 

3. להביא לפני בעלי הדין הצעות להסדר דיוני;

 

4. להביא לפני בעלי הדין הצעות להפניית התובענה להליכים חלופיים (כגון – בוררות, גישור);

 

5. להורות כי לא יקובל לרישום כתב בי דין שהוראות התקסד"א אינן מתקיימות בו (לדוגמא – כתב תביעה שלא מציין את מקום מגורי התובע);

 

6. להציע לבעלי הדין, לפי הנחיות נשיא בית המשפט, שופט מוקד או רשם, להסכים למינוי מומחה.

 

עיון מחדש - הרואה עצמו נפגע מהנחיה, הודעה או כל פעולה אחרת של מזכיר משפטי, רשאי לדרוש כי הענין יועבר לעיונו ולהכרעתו של שופט בבית-המשפט שהמזכיר פועל בו, והשופט יעיין בה כאילו הובאה לפניו מלכתחילה [תקנה 7 (א) לתקנות המנ"ת].

דרישה לעיון מחדש תוגש בכתב בתוך 10 ימים ממועד קבלת הודעת המזכיר המשפטי ויפורטו בה נימוקיה [תקנה 7(ב) לתקנות המנ"ת].

אם לא הוגשה דרישה לעיון מחדש במועד, יראה בית-המשפט את בעל הדין כמי שאינו מתנגד להנחיה [תקנה 7(ג) לתקנות המנ"ת].

 

 

 

קדם משפט

 

קדם משפט:

תכליתו ומהותו של קדם המשפט - קדם משפט הינו הליך שבמסגרתו נערך בירור של המחלוקות בין בעלי הדין ודרכי הדין בתובענה, וזאת על מנת להשיג את אחת המטרות הבאות [תקנה 140 לתקסד"א]:

1. לייעל את הדיון, לקצרו, לפשט אותו ולהחישו.
2. לברר אם יש מקום לפשרה בין בעלי הדין.

קדם משפט הוא הליך מקדמי ואינו חלק מהדיון בתובענה (בדרך כלל כשמדברים על "דיון" – הכוונה לשלב ההוכחות) [דנ"א 21/89 כהן נ' אושיות, פ"ד מה (3) 499].

למעשה, הליך קדם משפט הוא מעין שלב ביניים בין שלב הגשת הטענות לבין בירור המשפט, שנועד להכנת הדיון בתובענה לגופה. לצורך תכלית זו ניתנו לשופט הדן בקדם משפט סמכויות נרחבות, כגון בדיקת כתבי טענות, מתן החלטות ביניים, קביעת דרכי הוכחה, מחיקת כתבי טענות ובירור האפשרות אם יש מקום לפשרה (על כל אלה נדון בהמשך).

 

תקנה 140 קובעת:

ראה שופט כי בתובענה פלונית שהוא עומד לדון בה, או ראה נשיא או סגן נשיא של בית משפט כי בסוג פלוני של תובענות, מן הראוי להקדים למשפט בירור של נושא הריב ודרכי הדיון בו, במגמה לייעל את הדיון, לפשטו, לקצרו ולהחישו או כדי לברר אם יש מקום לפשרה בין בעלי הדין - רשאי הוא להורות על קיום קדם-משפט בפני שופט או בפני רשם שהוא שופט (להלן - שופט בקדם-משפט).

לכאורה, המטרה היא לברר את המחלוקות, מה כל צד דורש, ומה הדרך להגיע לכך.

 

 

מתקנה 140 לומדים מספר דברים:

1. מי רשאי להורות על קיום קדם משפט? שופט, נשיא או סגן נשיא.
2. למי יש סמכות לנהל את קדם המשפט? כוונת המחוקק לגבי מי שיורה על קיום קדם משפט ומי שיבצעו היא ברורה – המחוקק לא רצה כי רשם שאינו שופט יורה על קדם משפט או ינהל אותו!

 

 

 

מטרתו של הליך קדם המשפט

רע"א 3312/04 אשורנס ג'נרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי – הש' גרוניס:

"קדם המשפט מיועד להשיג שלוש מטרות עיקריות: ראשית, צמצום והגדרה של המחלוקות שבין בעלי הדין; שנית, הכנה והערכות לשלב ההוכחות; שלישית, בחינה של האפשרות להביא הסכסוך לסיומו שלא על דרך פסק דין שיינתן במסלול הרגיל"

לפי פרופ' שוורץ, בקדם המשפט בימ"ש בוחן את הסרתו מסדר היום של המשפט, ע"י הוצאתו לבוררות, לגישור וכו', לייעץ לצדדים לתקן את כתב התביעה, להזהיר אותם שיפסקו כנגדם הוצאות. אם אפשר, יהיה דיון בטענות מקדמיות במטרה להסיר את התיק מסדר היום המשפטי. רק אם אין ברירה, יכין השופט רשימה של פלוגתאות, ידון בבקשות לתיקון כתבי טענות וייתן החלטות לגבי הליכים נוספים – גילוי מסמכים, מינוי מומחים וכו'.

 

האם רשם בית בימ"ש מחוזי רשאי להורות על קדם משפט? היום, כשכל רשמי בית המשפט המחוזי הם שופטים, אין בעיה. בעבר זו הייתה בעיה.

האם קדם משפט מתבצע רק במחוזי? לא, גם בשלום.

 

 

מקומו של קדם המשפט בהליך?

תביעה בד"כ מוגשת בהגשת כתב טענות (אם אין פניה לסעד זמני), שמוביל לכתבי טענות נוספים. קדם משפט מתחיל לאחר הגשת כתב הטענות האחרון.

יש תפיסה שאומרת שקדם משפט הוא חלק מרצף בתיק על ציר הזמן. תפיסה אחרת אומרת שקדם משפט הוא חוליה מנותקת מההליך. העמדה במחלוקת הזו רלבנטית לשאלה הבאה:

במידה ושופט מתחיל דיון בקדם משפט, ומסיבה מסוימת הוא צריך לפרוש - האם השופט שתוקף מינויו הסתיים יכול להמשיך בדיון במשפט או שלא מוסמך? ס' 15(ב) לחוק בתי המשפט קובע ששופט שהחל בדיון וכהונתו הסתיימה ימשיך בדיון. השאלה היא האם הכלל הזה תקף לגבי קדם משפט?

דנ"א 21/89 כהן נ' אושיות חברה לביטוח – נקבע בדעת רוב שקדם משפט הוא הליך נפרד למשפט, הוא לא נטמע בהליך. הש' ד' לוין קבע:

"הליכי קדם משפט נועדו להכנת הדיון בתובענה ולא לדיון לעיצומה . עובדת היותו של קדם המשפט פרוזדור בלבד לפני הטרקלין, שהוא המשפט עצמו, ולא ראשית הכניסה לטרקלין גופו, עולה מהגדרת הסמכות להורות על קדם-משפט, בתקנה 140, ומקביעת סמכויותיו של שופט בקדם-משפט בתקנה 143".

הגישה הניהולית כיום רואה בניתוק בין קדם המשפט למשפט עצמו כאינטרס רצוי, ולכן הפסיקה בכהן נ' אושיות היא כזו. המטרה היא ששופטים צעירים יעשו את קדם המשפט ושופטים ותיקים ישמעו הוכחות. שופט הקדם בוחן את הדברים, רואה את טענות הצדדים, בוחן אילו טענות במחלוקת ועל אילו טענות יש הסכמה ומעביר את התיק עם הערות לשופט שישמע הוכחות.

 

 

143. סמכותו של שופט בקדם-משפט [143] (תיקון תשנ"א, תשנ"ה, תשנ"ו)

בקדם-משפט או לצורכי קדם-משפט מוסמך שופט -

(1)   לבדוק אם כתבי הטענות ערוכים כדין, להתיר את תיקונם או להורות על כך, למחוק כל דבר שאינו דרוש לענין, לברר מה הן השאלות שהן באמת שאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין;ולערוך רשימת הפלוגתות;

(2)   להחליט בדבר צירוף בעלי דין ומחיקתם, הודעות לצד שלישי ומתן הוראות לבירור תובענה שהוגשה על דרך הודעה לצד שלישי;

(3)   להחליט בדבר מתן פרטים נוספים, הודיות בעובדות ובמסמכים, הצגת שאלונים, גילוי מסמכים והעיון בהם, עריכת חקירות וחשבונות, בדיקת נכסים ומינוי מומחים;

(4)   ליתן סעד זמני;

(5)   להורות לבעל דין כי עד שיובא על ידו יקדים ויגיש תצהיר על עדותו או שעובדה שבמחלוקת תוכח על ידי תצהיר, בין אם הוגשו כבר תצהירים אחרים בענין זה ובין אם לאו וכן רשאי הוא להורות, כי בעלי הדין יגישו תצהירים במועד אחד, על אף האמור בתקנה 158; לא הגיש בעל הדין תצהיר כאמור, יחולו הוראות תקנה 168(ב).

(6)   לקבוע, אחרי בירור עם בעלי הדין, את דרכי הוכחת הטענות ואת כשרותן של הראיות לרבות הוראות בדבר מתן עדות בתעודה של עובד הציבור, תעודה ציבורית, חוות דעת של מומחה או תעודת רופא כמשמעותם בפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 12, במקום עדות בעל פה, וכן להורות על גביית עדות מחוץ לתחום השיפוט של בית המשפט העתיד לדון בענין או מחוץ לתחום המדינה;

(7)   לקבוע את שלבי הדיון בתובענה ואת הסדר שבו יתבררו שאלות שבעובדה ושבמשפט, וכן את הענינים שיתבררו בנפרד;

(8)   לסלק תביעה על הסף על יסוד אחד הנימוקים המנויים בתקנות 100 ו-101;

(9)   ליתן פסק דין, לרבות פסק דין חלקי בתובענה, במידה שנתברר כי אין לנתבע הגנה בפני התביעה;

(10)להורות כל הוראה לסדר הדין שיש בה לפשט את הדיון או להקל עליו.

המרצה מבטיח שתהיה שאלה במבחן על התקנה 143.

תקנה 143 (10) – מאפשרת הכל.

 

לדעת המרצה החשובה ביותר היא 143 ס"ק (5) - סמכות לבית המשפט לבקש הגשת תצהירים בו זמנית, בניגוד לסדר שנקבע בתקנות. הס' קובע סנקציה נוספת לפי תקנה 168(ב):

לא הגיש בעל הדין תצהיר של עד כפי שנדרש על פי תקנה זו או על פי תקנה 143, לא יורשה להביא את העד או להוכיח את העובדה, אלא אם כן שוכנע בית המשפט, על פי בקשת בעל הדין הנתמכת בתצהירו, כי התצהיר לא הוגש מסיבות מוצדקות.

מדובר כאן על תצהיר של עד – הוא לא יורשה להביא את העד או להוכיח את העובדה, אם העד מביא ראיה מסוימת.

 

מתי יהיו נסיבות מוצדקות לאי הגשת תצהיר עד?

לדוגמה, שיש עד שעלול לסכן את הטיעונים של בעל הדין, או שעוה"ד מעוניין לחסוך את העדות הזו. הוא לוקח את הסיכון שהעדות לא תישמע.

בנוסף, בפרקטיקה רוב קדמי המשפט מסיימים את הדיון, והוא לא מגיע למשפט. לכן אם עוה"ד מאמין שהדיון ייסגר בקדם משפט, הוא יכול לקחת את הסיכון שהעדות לא תישמע במשפט.

 

ס"ק (8) – סילוק תביעה לפי תקנות 100 – 101 – מכל נימוק אפשרי.

 

ס"ק (9) – מתן פס"ד או פס"ד חלקי. יש שאלה גדולה לגבי מעמדם של פסקי דין בקדם משפט. הרי זה סותר לכאורה את תקנה 160, שקובעת שפס"ד יינתן לאחר הגשת סיכומים.

ע"א 680/87 המגן בע"מ נ' אליהו – נקבע שלשופט בקדם משפט יש סמכות לתת פס"ד, למרות האמור בתקנה 160. במקרה זה הצדדים הסכימו על מינוי מומחה שייתן חוות דעת. ביהמ"ש קיבל את חוות הדעת של המומחה, מבלי לאפשר הצגת ראיות לסתירת חוות הדעת או לחקור אותו בחקירה נגדית, ונתן פסק דין. העליון קבע שהפעולה נעשתה בסמכות.

 

פס"ד חלקי מכריע בחלק מהעילות, בחלק מהסעדים או בין חלק מבעלי הדין, אבל לא כולם. בהכרעה בין בעלי הדין, כשהוכרע שמישהו הוא לא צד למשפט ולא ממשיך בו, זה פס"ד חלקי. לגבי מי שהוכרע לגביו שהוא ממשיך במשפט, זה לא פס"ד, זו החלטה אחרת. זה קורה בעיקר בהליך מקדמי בתיקי נזיקין.

המרצה אמר כי ישאל שאלה בבחינה הסופית על פס"ד חלקי.

 

תקנה 148 מחזקת את תקנה 146:

עדותו והודעתו של בעל דין שנרשמו בקדם-משפט והחלטות השופט בקדם-משפט דינן כדין עדות, הודעה והחלטה במשפט.

 

ע"א 504/86 מ.ל.ר.נ. נ' מ"י – נדונה השאלה אם היה מקום למחיקת התובענה על הסף על- אף שבקשת המחיקה הוגשה לאחר קדם המשפט?

הש' בך קבע: "במקרים מתאימים יש לאפשר לבית המשפט להתיר העלאת טענה, שלא הוזכרה בקדם המשפט, בין אם "הטעמים המיוחדים" לכך מתייחסים לסיבה שבגללה נמנע הצד מלהסתמך על אותה נקודה בעת עריכת קדם המשפט, ובין אם המדובר בטעמים כבדי משקל, הנוגעים לגופו של עניין, ושההתחשבות בהם נחוצה כדי למנוע עיוות-דין חמור או כדי למנוע פגיעה בעניין חשוב אחר שבמדיניות משפטית נאותה. האפשרות של גרימת עיוות-דין חמור, אם לא תותר השמעת טענה מסוימת, עשויה אף היא לשמש "טעם מיוחד".

 

תקנה 149 :

149. תוצאותיו של קדם-משפט [149]

(א)   ענין שהוחלט בו בקדם-משפט אין לפתוח שנית במשפט, והמשפט יתנהל על פי ההכרעות בקדם-משפט, זולת אם ראה בית המשפט הדן בתובענה לשנות מהן, מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.

(ב)   לא ידון בית המשפט או הרשם בשום בקשה שבעל דין יכול היה להביאה בקדם-משפט, זולת אם ראה לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.

 

*. בית המשפט פירש את ההחלטות בקדם משפט כהחלטות פרוצדוראליות, זאת בכדי שניתן יהיה לשנות מהם. מכיוון שנקבע בפסיקה שהחלטות פרוצדוראליות ניתן לשנות.

 

מתי יכול שופט לחזור בו ממשהו שנקבע בקדם משפט?

רע"א 6092/04 מזרחי קבלנות כללית נ' בנק דיסקונט – עלתה השאלה לגבי החלטת שופטת לפצל את הדיון שניתנה בקדם משפט, האם היא ניתנת מחדש לפתיחה בקדם משפט? החלטה שהיא פס"ד לא ניתנת לשינוי. נקבע שהחלטה שאינה פס"ד לא כובלת את ביהמ"ש.

 

בחומר לבחינת ביניים כלולה גם תקנה 99 – פגישת מהות. התנאים לפגישת מהות הם:

1.פגישת מהות רק בתובענות כספיות או אזרחיות ששוויין הוא לפחות 50 אלף ₪.

2. כל הליך משפט מחייב פגישת מהות, אלא אם בית המשפט סבר אחרת.

3. ההליכים התקיימו במקומות מסוימים שנקבעו...

4. ישנם עוד תנאים אך המרצה לא הרחיב וזה נמצא בחוק.

 

 

קריאת רשות:

קדם משפט – אינקוויזיטורי? אדברסרי? ניהולי?

לפי התקנות, כוונת המחוקק של הליך קדם משפט הוא הליך אינקויזיטורי, למרות שהפרקטיקה שונה.

בפס"ד אשורנס הש' גרוניס קבע שקדם משפט הוא אינקווזיטורי – הליך המאפשר לשופט להגיע לחקר האמת. הדבר מראה איך היו רוצים שופטי העליון לראות את הליך קדם המשפט:

"אף שלעניין שלב זה לא חלו שינויים משמעותיים בחקיקה, דומה שמעורבותו בפועל של בית המשפט בעת שמיעת העדים גדולה היא ממה שהיה נהוג בעבר. בעוד שבימים עברו מידת ההתערבות בחקירותיהם של העדים הייתה מצומצמת מאוד, הרי בימינו היא התרחבה ביחס לעבר. ואולם, השינוי הגדול במידת המעורבות מוצא ביטוי בשלב קדם המשפט. בשלב זה אמור השופט לאחוז במושכות. עליו לגלות יוזמה בקידום התיק, על רקע המטרות של קדם המשפט... משמע, שלב קדם המשפט הינו בעל אופי אינקויזטורי, בניגוד לשני השלבים האחרים - כתבי הטענות ושמיעת הראיות - בהם הפן האדברסרי הוא המכריע... יוער, כי מעורבותו של השופט בקדם המשפט עשויה אף להביא לפתרון חלקי של אחת הבעיות הקשות בחלק מן הליכים אזרחיים והיא – פער הכוחות והמשאבים שבין המתדיינים..."

 

לדעתו של גרוניס ההליך הוא אינקוויזיטורי, למרות שבפועל זה לא כך. הבעיה היא שהפרקטיקה שונה מכוונת המחוקק – ההליך הוא יותר אדברסרי. פרופ' דודי שוורץ טוען שקדם משפט הוא לא אינקוויזיטורי ולא אדברסרי אלא הליך ניהולי, שמטרתו להפוך את קדם המשפט לכלי מהיר ויעיל, שלא יהיה תלוי בכשרונו של השופט.

בקדם משפט בית המשפט "מצטיין" בבקשות של תצהירים, בד"כ הגשה בו זמנית, שמונעת את הגישה האדברסרית, כי צד לא רואה את הטענה של הצד האחר ולא יכול להפתיע אותו במשפט. יש יתרון פרקטי "בתצהור" ההדדי – הוא מונע משיכת זמן, אבל החסרון – מונע הגעה לאמת.

 

תקנות 140 – 150 מסדירות את המסגרת החוקית של קדם המשפט:

מועד קיום קדם משפט – תקנה 141:

קדם-משפט לא יתקיים לפני שעבר הזמן להגשת האחרון שבכתבי ההגנה.

 

הודעה לבעלי הדין – תקנה 142:

הודעה על קיום קדם-משפט ועל תאריך הדיון בו תומצא לבעלי הדין לפחות חמישה עשר ימים מראש.

 

מי חייב להתייצב לקדם משפט? - תקנה 147(א)

שופט בקדם-משפט רשאי להורות שבעל דין פלוני יתייצב בעצמו, ואם היה תאגיד - מנהלו, מנהל עסקיו או אדם אחר הממלא בו תפקיד, הכל לפי ראות עיני השופט; כן רשאי הוא להורות שבעל דין פלוני שנוכחותו אינה דרושה לבירור, יהא פטור מהתייצב;

שופט בקדם משפט רוצה לסגור את התיק באותו יום, ולכן רוצים שבעל הדין יתייצב לדיון. עוה"ד שרוצה למשוך את ההליכים מנסה לשכנע את בית המשפט שבעל הדין לא רלבנטי ולכן לא יתייצב או לא יכול להתייצב.

 

מה קורה כשצד לא מתייצב למשפט? – תקנה 147(ב):

דין אי-התייצבות לקדם-משפט כדין אי-התייצבות למשפט.

 

מהו דין אי התייצבות למשפט? - תקנה 157:

בתאריך שנקבע לדיון או לדיון נדחה, ינהגו כך:

(1) נמסרה על הדיון הודעה כראוי ואיש מבעלי הדין לא התייצב, רשאי בית המשפט, בכפוף לתקנות אלה, לדחות את הדיון למועד אחר, או למחוק את התובענה;

(2) התייצב התובע, ואילו הנתבע לא התייצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, רשאי התובע להוכיח את תביעתו עד כמה שחובת הראיה עליו, ואז יהא זכאי לסעד המבוקש ולכל סעד מתאים אחר;

(3) התייצב הנתבע ואילו התובע לא התייצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הנתבע, למחוק את התובענה או לדחותה; הגיש הנתבע תביעה שכנגד, רשאי הוא להוכיח אותה עד כמה שנטל ההוכחה עליו, ואז יהא זכאי לסעד המבוקש ולכל סעד מתאים אחר.

יש כאן אסימטריה בין התובע לנתבע – אי התייצבות של התובע תגרור תוצאות חמורות יותר לעומת אי התייצבות של הנתבע.

יש כאן שני מצבים:

1. נתבע שלא הגיש תביעה שכנגד – התובע לא התייצב ואז או מוחקים או דוחים את התביעה. בד"כ ההעדפה של המערכת היא למחוק תובענה – שזהו צעד חמור פחות.
2. הנתבע הגיש תביעה כשכנגד – התובע שהגיש כתב הגנה שכנגד אך לא התייצב, הנתבע יכול לקבל פסק דין בהיעדר הגנה לתביעה שכנגד.

 

סמכויות השופט בקדם משפט – תקנה 143:

בקדם-משפט או לצורכי קדם-משפט מוסמך שופט -

(1) לבדוק אם כתבי הטענות ערוכים כדין, להתיר את תיקונם או להורות על כך, למחוק כל דבר שאינו דרוש לענין, לברר מה הן השאלות שהן באמת שאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין ולערוך רשימת הפלוגתות;

(2) להחליט בדבר צירוף בעלי דין ומחיקתם, הודעות לצד שלישי ומתן הוראות לבירור תובענה שהוגשה על דרך הודעה לצד שלישי;

(3) להחליט בדבר מתן פרטים נוספים, הודיות בעובדות ובמסמכים, הצגת שאלונים, גילוי מסמכים והעיון בהם, עריכת חקירות וחשבונות, בדיקת נכסים ומינוי מומחים;

(4) ליתן סעד זמני;

(5) להורות לבעל דין כי עד שיובא על ידו יקדים ויגיש תצהיר על עדותו או שעובדה שבמחלוקת תוכח על ידי תצהיר, בין אם הוגשו כבר תצהירים אחרים בענין זה ובין אם לאו וכן רשאי הוא להורות, כי בעלי הדין יגישו תצהירים במועד אחד, על אף האמור בתקנה 158; לא הגיש בעל הדין תצהיר כאמור, יחולו הוראות תקנה 168(ב);

(6) לקבוע, אחרי בירור עם בעלי הדין, את דרכי הוכחת הטענות ואת כשרותן של הראיות, לרבות הוראות בדבר מתן עדות בתעודה של עובד הציבור, תעודה ציבורית, חוות דעת של מומחה או תעודת רופא כמשמעותם בפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, במקום עדות בעל פה וכן להורות על גביית עדות מחוץ לתחום השיפוט של בית המשפט העתיד לדון בענין או מחוץ לתחום המדינה;

(7) לקבוע את שלבי הדיון בתובענה ואת הסדר שבו יתבררו שאלות שבעובדה ושבמשפט, וכן את הענינים שיתבררו בנפרד;

(8) לסלק תביעה על הסף על יסוד אחד הנימוקים המנויים בתקנות 100 ו-101;

(9) ליתן פסק דין, לרבות פסק דין חלקי בתובענה, במידה שנתברר כי אין לנתבע הגנה בפני התביעה;

(10) להורות כל הוראה לסדר הדין שיש בה לפשט את הדיון או להקל עליו.

 

ס"ק (5) - סמכות לבית המשפט לבקש הגשת תצהירים בו זמנית, בניגוד לסדר שנקבע בתקנות. הס' קובע סנקציה נוספת לפי תקנה 168(ב):

לא הגיש בעל הדין תצהיר של עד כפי שנדרש על פי תקנה זו או על פי תקנה 143, לא יורשה להביא את העד או להוכיח את העובדה, אלא אם כן שוכנע בית המשפט, על פי בקשת בעל הדין הנתמכת בתצהירו, כי התצהיר לא הוגש מסיבות מוצדקות.

מדובר כאן על תצהיר של עד – הוא לא יורשה להביא את העד או להוכיח את העובדה, אם העד מביא ראיה מסוימת.

מתי יהיו נסיבות מוצדקות לאי הגשת תצהיר עד?

לדוגמה, שיש עד שעלול לסכן את הטיעונים של בעל הדין, או שעוה"ד מעוניין לחסוך את העדות הזו. הוא לוקח את הסיכון שהעדות לא תישמע.

בנוסף, בפרקטיקה רוב קדמי המשפט מסיימים את הדיון, והוא לא מגיע למשפט. לכן אם עוה"ד מאמין שהדיון יסגר בקדם משפט, הוא יכול לקחת את הסיכון שהעדות לא תישמע במשפט.

ס"ק (8) – סילוק תביעה לפי תקנות 100 – 101 – מכל נימוק אפשרי.

ס"ק (9) – מתן פס"ד או פס"ד חלקי. יש שאלה גדולה לגבי מעמדם של פסקי דין בקדם משפט. הרי זה סותר לכאורה את תקנה 160, שקובעת שפס"ד ינתן לאחר הגשת סיכומים.

ע"א 680/87 המגן בע"מ נ' אליהו – נקבע שלשופט בקדם משפט יש סמכות לתת פס"ד, למרות האמור בתקנה 160. במקרה זה הצדדים הסכימו על מינוי מומחה שיתן חוות דעת. ביהמ"ש קיבל את חוות הדעת של המומחה, מבלי לאפשר הצגת ראיות לסתירת חוות הדעת או לחקור אותו בחקירה נגדית, ונתן פסק דין. העליון קבע שהפעולה נעשתה בסמכות.

 

פס"ד חלקי מכריע בחלק מהעילות, בחלק מהסעדים או בין חלק מבעלי הדין, אבל לא כולם. בהכרעה בין בעלי הדין, כשהוכרע שמישהו הוא לא צד למשפט ולא ממשיך בו, זה פס"ד חלקי. לגבי מי שהוכרע לגביו שהוא ממשיך במשפט, זה לא פס"ד, זו החלטה אחרת. זה קורה בעיקר בהליך מקדמי בתיקי נזיקין.

 

תקנה 144 – סמכות לבימ"ש בקדם משפט:

בענינים האמורים בתקנה 143 יהיו לשופט בקדם-משפט כל הסמכויות הנתונות לבית המשפט לפי כל דין והוא רשאי להחליט בהם ללא צורך בבקשת בעל דין.

רואים כאן את הנסיון לחזק את הגישה האינקוויזיטורית.

 

תקנה 146 – שופט רשאי לשמוע עדויות בקדם משפט:

שופט בקדם-משפט רשאי, ביזמתו או לפי בקשת בעל דין, להורות שבעלי הדין, או מי שהוזמן להתייצב לפי תקנה 147, יעידו בפניו בשאלות השנויות במחלוקת ביניהם, או בחלק מהן.

 

תקנה 148 מחזקת את תקנה 146:

עדותו והודעתו של בעל דין שנרשמו בקדם-משפט והחלטות השופט בקדם-משפט דינן כדין עדות, הודעה והחלטה במשפט.

 

ע"א 504/86 מ.ל.ר.נ. נ' מ"י – נדונה השאלה אם היה מקום למחיקת התובענה על הסף על- אף שבקשת המחיקה הוגשה לאחר קדם המשפט?

הש' בך קבע:

"במקרים מתאימים יש לאפשר לבית המשפט להתיר העלאת טענה, שלא הוזכרה בקדם המשפט, בין אם "הטעמים המיוחדים" לכך מתייחסים לסיבה שבגללה נמנע הצד מלהסתמך על אותה נקודה בעת עריכת קדם המשפט, ובין אם המדובר בטעמים כבדי משקל, הנוגעים לגופו של עניין, ושההתחשבות בהם נחוצה כדי למנוע עיוות-דין חמור או כדי למנוע פגיעה בעניין חשוב אחר שבמדיניות משפטית נאותה. האפשרות של גרימת עיוות-דין חמור, אם לא תותר השמעת טענה מסוימת, עשויה אף היא לשמש "טעם מיוחד".

 

 

 

מתי יכול שופט לחזור בו ממשהו שנקבע בקדם משפט?

רע"א 6092/04 מזרחי קבלנות כללית נ' בנק דיסקונט – עלתה השאלה לגבי החלטת שופטת לפצל את הדיון שניתנה בקדם משפט, האם היא ניתנת מחדש לפתיחה בקדם משפט? החלטה שהיא פס"ד לא ניתנת לשינוי. נקבע שהחלטה שאינה פס"ד לא כובלת את ביהמ"ש.

עד כאן.

 

 

שיעור 6:

 

סילוק על הסף – מחיקה, דחיה והפסקת תובענה

 

סילוק על הסף – התובענה לא נידונה לגופה. היא מסולקת לפני שהגיעה לדיון ענייני, בד"כ באמצעות מחיקה או דחייה. מוסיפים לכך גם את המצב של הפסקה. תקנות 100 – 101 עוסקות במחיקה או דחייה.

 

מחיקה:

מחיקה פירושה החלטת בית משפט לסיים את הדיון בתיק זה באופן שלא ימנע הגשתו מחדש במועד מאוחר יותר. כלומר, מחיקה היא פסק דין! מכאן, ניתן להגיש תובענה חדשה לבית המשפט בשל אותה עילה (עילה זהה לכאורה מרמזת על השתק עילה אך זהו "חריג" לכלל השתק העילה). למשל, במחיקת תביעה מחוסר עילה (תקנה 100(1) מחליט בית המשפט על גורלה של התביעה ללא שמיעת טענות לגופו של עניין.

 

מחיקה היא פס"ד שאינו מעשה בית דין (לא החלטה אחרת). מחיקה היא תרגיל – לא תמיד היא נעשית כדי לפגוע אלא כדי להציל מצב. לדוגמה, אני תובע בעל דין שלא ניתן למצוא אותו ואני יודע שיכול להיות מצב שבו בימ"ש יפסיק לי את ההליך. לכן אני מבקש למחוק את התביעה בינתיים. מצב אחר – הגשתי תביעה בטעות לבית משפט לא מוסמך, ואני מגלה את הטעות ומבקש מיד למחוק כדי להימנע מהוצאות.

 

תקנה 527 קובעת:

מחיקת תובענה אינה מעשה בית דין ואין בה, כשהיא לעצמה, כדי למנוע את התובע מהגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה.

 

באילו נסיבות מוחקים כתב תביעה?

תקנה 100 נותנת סמכות לביהמ"ש לצוות על מחיקת כתב תביעה בארבעה מקרים:

אין הכתב מראה עילת תביעה – הפסיקה קבעה שלא מוחקים כשניתן לתקן. מוחקים כאשר אפילו אם יתוקן כתב התביעה, לא תצמח עילה. היוזמה של המחיקה היא או ביוזמת ביהמ"ש או ביוזמת אחד הצדדים.

נראה לבית המשפט או לרשם מתוך הכתב שהתובענה היא טרדנית או קנטרנית – ניתן למחוק את כל התביעה או חלק ממנה, כמו מחיקת סעיפים מסוימים כי הם טרדניים.

ע"א 615/84 מרקוביץ נ' סתם – נקבע כי בימ"ש עשוי להורות על מחיקת התביעה במקרה שבו סירובו של בעל דין להעיד עלולה להביא את בית המשפט למחוק את כתב הטענות שלו מכוח סמכותו הטבועה.

שוויו של נושא התובענה נישום בחסר והתובע לא תיקן את הכתב תוך הזמן שנקבע לכך -

 

שולמה אגרה בלתי מספקת והתובע לא שילם את האגרה הנדרשת תוך הזמן שנקבע לכך -

 

יש עילות מחיקה נוספות הנמצאות בתקנה 122:

בעל דין שאינו מקיים צו להשיב על שאלון לגילוי מסמכים או לעיון במסמכים או צו למתן פרטים נוספים לפי תקנה 65, הרי אם הוא התובע ימחק בית המשפט או הרשם את תובענתו, ואם הוא הנתבע ימחק בית המשפט או הרשם את כתב הגנתו ודינו כדין מי שלא הגיש כתב הגנה, אלא שרשאי בית המשפט או הרשם להאריך את המועד לקיום הצו.

התקנה לא מפרטת מי רשאי לבקש מחיקה, זהו עונש שמקבל בעל דין. עונש המחיקה נמצא גם בתוך תקנות 156-157:

156. מחיקת תובענה מחמת חוסר מעש (489(א)) (תיקון: תשס"ב)

(א) נבצר מבית המשפט לדון בתובענה או להמשיך את הדיון בה מחמת חוסר מעש מצד בעל דין, רשאי בית המשפט או הרשם על דעת עצמו, ליתן הודעה לבעלי הדין או למי שבית המשפט הורה ובדרך שהורה לבוא וליתן טעם מדוע לא תימחק התובענה;

(ב) לא ניתן כל טעם, בתוך שלושים ימים מיום ההמצאה או פרק זמן ארוך יותר שנקבע בהודעה, יראו את התובענה כתובענה שנמחקה.

(ג) בית המשפט או הרשם רשאי למחוק את התובענה אם הטעם שניתן אינו מניח את דעתו.

(ד) המצאת ההודעה לפי תקנת משנה (א) יכול שתיעשה באמצעות הדואר, לפי המען הרשום במסמך שהוגש לבית המשפט או לפי המען הרשום במרשם האוכלוסין, ויראו אותה כהודעה שהומצאה כדין ביום העשירי שלאחר המשלוח.

 

157. אי-התייצבות לדיון

בתאריך שנקבע לדיון או לדיון נדחה, ינהגו כך:

(1) נמסרה על הדיון הודעה כראוי ואיש מבעלי הדין לא התייצב, רשאי בית המשפט, בכפוף לתקנות אלה, לדחות את הדיון למועד אחר, או למחוק את התובענה;

(2) התייצב התובע, ואילו הנתבע לא התייצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, רשאי התובע להוכיח את תביעתו עד כמה שחובת הראיה עליו, ואז יהא זכאי לסעד המבוקש ולכל סעד מתאים אחר;

(3) התייצב הנתבע ואילו התובע לא התייצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הנתבע, למחוק את התובענה או לדחותה; הגיש הנתבע תביעה שכנגד, רשאי הוא להוכיח אותה עד כמה שנטל ההוכחה עליו, ואז יהא זכאי לסעד המבוקש ולכל סעד מתאים אחר

 

תקנה 91 – ניתן למחוק כאשר לא קוימו הוראות סדר הדין. זו הוראה כללית לבית המשפט:

(א) בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להורות כי יימחק או יתוקן כל ענין בכתב טענות שאין בו צורך או שהוא מביש או עלול להפריע לדיון הוגן בתובענה, לסבכו או להשהותו. כמו כן רשאי בית המשפט או הרשם להורות על מחיקה או על תיקון של כתב טענות שלא קויימו לגביו הוראות תקנות אלה.

(ב) בעל דין לא יהא רשאי לבקש מבית המשפט או מהרשם לתת הוראה כאמור בתקנת משנה (א) אלא אם כן פנה לבעל דינו, תוך חמישה עשר ימים מיום המצאת כתב ההגנה האחרון או התשובה, לפי המאוחר, בבקשה למחוק או לתקן את הענין או את כתב הטענות.

 

מחיקה – סמכות השופט או הרשם שאינו שופט.

דחיית בקשה למחיקה לא יוצרת מעשה בית דין. הגשתי בקשה למחיקה, ובימ"ש דחה אותה. זה לא נחשב מעשה בית דין אלא החלטת ביניים.

 

דחיה

דחייה היא החלטת בית משפט לסיים את הדיון בתיק כך שנמנעת הגשתו של ההליך מחדש. האם דחיית תביעה או חלקה היא פסק דין היוצר מעשה בית דין?

ע"א 165/76 רשות הפיתוח נ' עזאם - נקבע כי דחיית תובענה להבדיל מהפסקת תובענה או אף מחיקתה, מהווה מעשה-בית-דין המונע חידושה או הגשתה מחדש של אותה תובענה. אם ההחלטה לדחות התביעה לא בוטלה על ידי בקשה לביטול או על ידי ערכאת הערעור, יש פסק דין חלוט המהווה מעשה בית דין. להבדיל מ'מחיקה', ב'דחייה' לא ניתן יהיה להגיש תובענה זו שוב.

 

דחיה לגבי חלק מהתביעה – מהווה פס"ד חלקי לגבי אותו חלק של התביעה, נחשבת מעשה בית דין לגבי אותו חלק.

 

תקנה 101 קובעת:

(א) בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה:

(1) מעשה בית דין;

(2) חוסר סמכות;

(3) כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע.

(ב) לא ייעתר בית המשפט או הרשם לבקשת דחיה מחוסר סמכות, אם נראה לו שיש להעביר את הענין לבית המשפט או לבית-דין מוסמך לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט.

הסמכות להורות על דחיה – סמכות שופט או רשם שהוא שופט. בגלל שמדובר בפס"ד, הסמכות נתונה לשופט או רשם שהוא שופט. רשם שהוא שופט – בד"כ שופט שלום שהפך להיות רשם במחוזי. רוב הרשמים בשלום אינם שופטים.

 

נימוקים לדחיה:

1. מעשה בית דין.
2. חוסר סמכות, אולם אם יש בימ"ש מוסמך אחר או לכאורה מוסמך, ניתן להעביר את התובענה לשם לפי שיקול דעתו של ביהמ"ש. הסמכות נוצרת ע"י צו ההעברה – נותן סמכות לביהמ"ש החדש לדון בתביעה.
3. כל נימוק אחר – הפסיקה פרטה דוגמאות: התיישנות, חוסר יריבות, שימוש לרעה בהליכי משפט, צירוף מסמכים מזויפים לכתב התביעה, אי פריסת התביעה על כל עילותיה בהליך אחד. תקנה 157 - כשהנתבע מתייצב לדיון והתובע לא מתייצב, יש לבימ"ש רשות לדחות.

תקנה 519 – תובע לא שילם ערובה תוך מועד מסוים.

 

התקנה העוסקת בדחיה על הסף לא עוסקת רק בכתבי תביעה, אלא גם בתביעה בסדר דין מקוצר או המרצת פתיחה.

 

 

הפסקת תובענה

ע"א 746/88 בוזגלו נ' אוחנה - במסגרת תביעת נזיקין לפי חוק הפלת"ד, שהגישו המערערים כנגד המשיבים, נתמנה מומחה מטעם בית המשפט, שקבע את אחוז נכותו הכולל של הניזוק, אך ציין, כי מצבו הרפואי יכול להשתנות בעתיד ולכן ייתכן שבעתיד יהיה צורך לקבוע מחדש את אחוז נכותו. בא כח של הניזוק ביקש לאור זאת להשהות או למחוק את התביעה. בית המשפט הסביר לו שמחיקה תביא לכך שכל הממצאים של בית המשפט ימחקו. הוא התעקש על כך ובית המשפט מחק את התביעה. בית המשפט העליון הצדיק את המחיקה.

כשיש ממצא שלא ברור בהווה, מומלץ לבקש הפסקת תובענה. זו הפסקה של ההליך שניתנת להחיאה, וכל הממצאים שלה משתמרים.

 

תקנה 154 קובעת:

(א) רצה תובע או נתבע שהגיש תביעה שכנגד, להפסיק תובענה, או לחזור בו מתביעתו כולה או מקצתה, יגיש בקשה על כך לבית המשפט או לרשם, ואם רצה לעשות כן תוך כדי הדיון יכול שהבקשה תהיה ללא הודעה מוקדמת.

(ב) בית המשפט או הרשם רשאי, בתנאים שייראו לו, להרשות למבקש לעשות כמבוקשו, ואם הרשה, יפסוק גם בהוצאות המשפט.

(ג) סירב בית המשפט לבקשה והתובע, או הנתבע שהגיש תביעה שכנגד, לא המשיך בתובענה, רשאי בית המשפט לדחותה.

 

 

 

בירור העובדות

 

נושא בירור העובדות כולל את כלי העזר והאמצעים העומדים לרשות בעל דין לצורך ייעול הדיון וניהולו הראוי, המצויים במסגרת סמכויות העזר של בית המשפט, כגון: פרטים נוספים, שאלונים, גילוי מסמכים ועוד.

 

פרטים נוספים

ישנם מצבים שכתב הטענות לא כולל פרטים שבימ"ש או הצדדים האחרים סבורים שהיה צריך לכלול. לדוגמה, אני כותב כתב טענות שכתוצאה מתקיפה ידי נשברה, אבל לא מפרט איך הייתה התקיפה. בימ"ש והצד שכנגד היה רוצה לראות דברים לגבי התקיפה הזו. יש שתי דרכים להשלים זאת – בית המשפט והצדדים האחרים.

תקנה 65 קובעת:

בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, לדרוש פרטים נוספים ומפורטים יותר לכל ענין הנזכר בכתב טענות או נוגע לו, ולהורות שהפרטים העובדתיים יוגשו בתצהיר; כן יוכל להורות בדבר הוצאות וענינים אחרים הנגזרים מדרישתו להוספת פרטים, ככל שנראה לו.

 

הטענה היא שגם בעל דין יכול לעשות זאת, לפי תקנה 66:

בעל דין שעל פי בקשתו נמסרו פרטים, יינתן לו זמן להגיש כתב טענות לאחר מסירת הפרטים כזמן שעמד לרשותו בשעה שהגיש בקשתו לפרטים, זולת אם יש בצו בית המשפט או השם הוראה אחרת; חוץ מן האמור בתקנה זו, אין בצו למסירת פרטים כדי לעכב ההליכים או ליתן ארכה, אלא אם כן יש בו הוראה אחרת.

"בעל דין שעל פי בקשתו נמסרו פרטים" – המשמעות היא שבעל דין יכול לבקש פרטים.

 

בקשת פרטים יכולה לשמש את הנתבע למשוך את ההליכים – נניח שאני הנתבע, קיבלתי כתב תביעה. לאחר 10 ימים אני מגיש בקשה לפרטים נוספים. אם בימ"ש יעתר לבקשה בעצם נעצר הזמן שאני צריך להגיש כתב הגנה, עד לקבלת הפרטים הנוספים. זה יכול להיות כלי נוח להארכת מועד.

 

ברגע שמתקבלים פרטים נוספים הם הופכים לחלק מכתבי הטענות. עולה השאלה עד כמה צריך בעל דין לספק פרטים?

האם ניתן לבקש פרטים נוספים המתייחסים לאמור בכתב הטענות עצמו או לנספחים?

בר"ע 95/68 בריטיש אנד אוברסיס אינשורנס קומפני לימיטד – נקבע שהפרטים הנוספים שניתן לבקש חלים על כתבי הטענות, ולא על הנספחים לכתבי הטענות.

 

הסנקציה על אי מסירת פרטים – תקנה 122:

בעל דין שאינו מקיים צו להשיב על שאלון לגילוי מסמכים או לעיון במסמכים או צו למתן פרטים נוספים לפי תקנה 65, הרי אם הוא התובע ימחק בית המשפט או הרשם את תובענתו, ואם הוא הנתבע ימחק בית המשפט או הרשם את כתב הגנתו ודינו כדין מי שלא הגיש כתב הגנה, אלא שרשאי בית המשפט או הרשם להאריך את המועד לקיום הצו.

 

כאשר מפר הצו הוא התובע – תימחק תובענתו.

כאשר מפר הצו הוא הנתבע – יימחק כתב הגנתו ודינו כדין מי שלא הגיש כתב הגנה (כלומר, ניתן ליתן פסק דין נגדו אלא שניתן גם להאריך המועד להגשת הפרטים הנוספים) – שוב יתרון מה לנתבע על פני התובע במסגרת הא-סימטריה הדי קבועה בתקנות סדר הדין האזרחי. למרות האמור בתקנה לא נוקטים בגישה כל כך מחמירה (פס"ד שוקן – אומר כי אם ניתן להשתמש באמצעי פחות חמור אז יש להשתמש בו) – אם ניתן להשתמש באמצעים שאינם מחיקה או דחיה (כמו הוצאות), יש להעדיף אותם.

 

 

הודיה

הודיה דיונית שונה מהודיה מחוץ לכותלי בית המשפט שמקורה בדיני הראיות. היא הודאה בעובדה או במסמך, שעשויה להיכלל בכתבי הטענות או עשויה להימסר בהליך דיוני. מטרתה של ההודיה הדיונית לייעל את הדיון בכך שהיא מוציאה מגדר המחלוקת עניינים מסוימים הפוטרים את התובע מהצורך להוכיחם מהצורך להביא ראיות להוכחת עמדתו בנושא ההודיה.

 

השיטה של הודיה דיונית מקנה זכויות לצד המודה:

א.    אם צד ביצע הודיה דיונית נשמרת לו היכולת להסתייג מאי אילו עניינים.

ב.     ההודיה מחייבת אך ורק לטובת בעל הדין שדרש אותה ולא לטובת כולי עלמא. לאחרים נוצר השתק מלגעת בהודיה.

ג.      ההודיה מחייבת רק לגבי אותה תובענה, לא ניתן להשתמש בה בתובענה אחרת.

ד.     למודה יש את היכולת לחזור בו ולתקן את ההודיה שנתן. החזרה מהודיה יכולה להתקיים רק לפי הדין המהותי. הכלל הוא שאדם נתפס על הודאתו ורשאי לחזור בה רק ברשות בית משפט – עליו לשכנע את בית המשפט מדוע ניתנה ההודיה ומדוע הוא חוזר בו מההודיה בתצהיר או בעדות. זהו הסיכון שיש בהודיה.

 

 

הודעה על הודיה – תקנה 102

בעל דין רשאי למסור הודעה, אם בכתב טענותיו ואם בכתב אחר, כי הוא מודה באמיתות טענותיו של בעל דין אחר, כולן או מקצתן.

 

דרישה להודות בעובדה או במסמך – תקנה 103

(א) בעל דין רשאי, בכתב ערוך לפי טופס 4 או 5, לדרוש מבעל הדין שכנגד להודות בעובדה פלונית או במסמך פלוני, תוך שמירה על הסתייגויות צודקות; ההודיה תהיה לטובת בעל הדין שמסר את הדרישה ולענין אותה תובענה בלבד.

(ב) הודיה בעובדות תהא ערוכה לפי טופס 6.

(ג) סירב בעל דין להודות בעובדה או לא הודה בה תוך שבעה ימים מיום שהומצאה לו הדרישה, או תוך זמן נוסף שהתיר לו בית המשפט או הרשם, או סירב להודות או לא הודה במסמך תוך ארבעים ושמונה שעות מהזמן שניתן לו לעיין בו, או תוך זמן נוסף כאמור, ישלם את ההוצאות הכרוכות בהוכחת העובדה או המסמך, יהיו תוצאות המשפט אשר יהיו, זולת אם בית המשפט או הרשם הורה אחרת.

 

הסנקציה למי שלא מגיב או מסרב לבקשת הודיה – לא ניתן לדרוש ממנו שיודה, אבל הוא יישא בהוצאות עבור ההוכחה. לדוגמה, אני דורש מאדם להודות והוא לא מגיב, אני צריך להביא עד מארה"ב כדי להוכיח את מה שדרשתי, ואז אני מבקש מבימ"ש שהצד השני ישלם את העלות של הבאת העד.

הפניה לבעל הדין בדרישת הודיה הוא הליך בין בעלי הדין ללא מעורבות של בימ"ש. אם מדובר בעובדה רלבנטית, סירוב לדרישה להודות יכול להוביל לתוצאות כספיות.

 

תקנה 104 – רשות לתקן הודיה:

104. רשות לתקן הודיה [111]

בית המשפט רשאי, בכל עת ולפי תנאים שייראו לו צודקים, להתיר לבעל דין שיתקן כל הודיה שלו בעובדה או שיחזור בו ממנה.

צריך לזכור שכדי לחזור מהודיה, צריך לחזור ברשות בית המשפט. וחזרה כזאת היא לפי הדין המהותי.

 

 

שאלונים

תקנה 105 קובעת:

בית המשפט או הרשם רשאי, לפי בקשת בעל דין, ליתן צו לפי טופס 7, המרשה לו למסור לבעלי הדין האחרים, כולם או מקצתם, שאלון ערוך לפי טופס 8, ובלבד שיפרש בשולי השאלון מי מבעלי הדין האחרים נדרש להשיב עליו ועל איזו מן השאלות.

 

שאלון הוא כלי פרוצדוראלי שבו עונה בעל דין לשאלות המוגשות לו על ידי בעל דינו. מטרת השאלון היא או להוכיח את הטענות שלו כבעל דין, או לסתור את הטענות של יריבו או להשיג הודאות של הצד השני באמצעות שאלון. התשובות לשאלות יינתנו בתצהיר.

מקור היוזמה למסירת שאלון לבעלי הדין האחרים היא של בעל דין ולא של בית המשפט (תקנה 105) אך לבית המשפט שיקול דעת אם ליתן צו המרשה למבקש למסור לבעלי הדין האחרים – כולם או מקצתם – שאלון, ובלבד שיפרש בשולי השאלון מי מבעלי הדין נדרש לענות לשאלון ועל איזה שאלות עליו לענות – השאלון הוא אם כן כלי אדברסרי. חיזוק להנחה זו ניתן למצוא בתקנה 111 שבה מפורט האופן שבו עשוי בעל דין להגיש ראיה מתוך התשובות לשאלון. באופן רגיל פונים בעלי דין לבעלי דינם ומבקשים מהם לענות לשאלון הנשלח אליהם. אם מקבל השאלון אינו עונה במועד או עונה באופן חלקי רשאי הצד השולח לבקש מבית המשפט שיוציא צו המחייב את מקבל השאלון לענות עליו או על חלקו. בית המשפט מפעיל לעניין זה את שיקול דעתו והרשות תינתן לשאלות רלוונטיות בלבד.

 

לשאלון יש יתרונות רבים לתובע המבקש לחסוך זמן וכספים בהוכחות, אבל החיסרון הוא שהגשת התצהיר כשלעצמה לא די בה – על מנת שהשאלות והתשובות שבשאלון יתקבלו הן צריכות לעבור את מסננת בית המשפט, כפי שקובעת תקנה 111:

בשעת הדיון רשאי כל בעל דין להשתמש לראיה במקצת מתשובותיו של בעל דינו על שאלות, ולא להגיש שאר תשובותיו; אך אם היה בית המשפט סבור שיש קשר בין תשובות אחרות לבין התשובות שהוגשו כראיה עד שאין להשתמש באלה בלעדי אלה, רשאי הוא להורות שיוגשו גם התשובות האחרות.

בעל דין יכול להגיש רק חלק מהשאלות והתשובות לבימ"ש, אבל בימ"ש יכול לחייב אותי להגיש גם את השאר, גם אם הן לא נוחות לו.

 

האם ניתן לשאול כל דבר בשאלון?

תקנה 107 קובעת:

בית המשפט או הרשם, בהחליטו בדבר בקשת הרשות, ישקול כל הצעה שתבוא מצד הנשאל למסור לו פרטים או להודות בעובדות או להראות מסמכים הנוגעים לדברים הנדונים, כולם או מקצתם, והרשות לא תינתן אלא לשאלות שהן לענין הנדון, ולא די שיהיו קבילות בחקירה שכנגד של עד בעל פה.

השאלות, כאמור לעיל, צריכות להיות נוגעות לעניין הנדון (רלוונטיות); השאלות צריכות להיות רק בעניין עובדה שנויה במחלוקת – אסור לשאול שאלה שבעל דין כבר הודה בה בכתב הטענות, השאלות צריכות להתאים לחקירה ראשית – אין די בכך שהשאלות יהיו קבילות לחקירה נגדית בבית המשפט. על השאלות להיות מכוונת במדויק לבעל דין מסוים מתוך בעלי הדין בהליך ורק אליו (תקנה 105).

 

לבעל הדין הממלא את השאלות יש זכות להתנגד בתצהירו למתן תשובה מסוימת - תקנה 109(ב):

התנגדות למתן תשובה על שאלה פלונית תירשם בתצהיר הנערך בתשובה על השאלות.

 

בנוסף, יש שאלות העשויות להיות רלוונטיות ואין בהן פגמים ובכל זאת ניתן לטעון לגביהן טענת חיסיון ולא לענות להן (למשל, אם התשובה מפלילה את המשיב לשאלון). אולם אם אין עילה שמונעת מבית המשפט לחייב את הנשאל לענות, יחייב בית המשפט את הנשאל לענות על השאלות.

 

תוצאות מילוי השאלון הן אלה – אם הכול התמלא לשביעות רצון השואל, ישתמש בתשובות במהלך החקירה .

ואם התשובות לא הניחו את דעתו הוא רשאי לבקש מבית המשפט לצוות לחייב את הנשאל להשיב או לחייב בתשובה בין בתצהיר ובין בחקירה שבעל פה. כאמור, במהלך הדיון רשאי בעל דין להשתמש בתשובות לשאלון כראיות. מדוע לדעתכם היה צורך להוסיף זאת?

 

ע"א 303/86 לביב נ' דנוך – נקבע שהשאלונים והתשובות להם, גם אם נמצאים בתיק בית המשפט, אינם חלק מכתבי הטענות. מדובר בסה"כ על משהו שלא הוגש באופן פורמאלי – הראיות הן ראיות פוטנציאליות עד שיעברו את מסננת בית המשפט ברמה של חקירה או קביעה של השופט לגבי הראיה. הם גם אינם חלק מחומר הראיות שניתן לבסס עליו ממצאים, אלא אם הם מוגשים באופן פורמאלי במהלך המשפט. במשפט, מותר להגיש כחומר ראיות שאלה מסוימת ותשובה לה (תקנה 111). תשובות לשאלון שהמשתמש בהן לא הסתמך עליהן במהלך הדיון אינן יכולות לשמש ראיה בתיק.

 

הפרת צו לשאלון – תקנה 122 תחול.

 

גילוי מסמכים

לבעל דין יש זכות לדעת אילו מסמכים רלוונטיים עומד יריבו להציג בבית המשפט (כלומר: שבהם ישתמש) ואלו מסמכים נמצאים ברשותו או בשליטתו גם אם לא ישתמש בהם במהלך המשפט. קיימים "מסמכים מזיקים" – העלולים לפעול לרעת מבקש גילוי המסמכים (יהיה עליו להפריכם או להסביר אותם) ו"מסמכים מועילים" – שפועלים לטובת המבקש גילוי מסמכים (שכן תוכנם תומך בגרסתו).

 

גילוי הוא רק רשימה של מסמכים שישמשו כראיה ברמה של כותרת, הדבר שונה מעיון במסמכים. יש להבחין בין חובת הגילוי שמכוחה יימסר מידע לגבי קיומו של מסמך (תקנה 112) והפירוט יוגבל לתיאור המסמך בלבד בלי פרטים על תוכנו, לבין עיון במסמכים (תקנה 114) הדורש שהמסמכים יומצאו לבעל הדין הרוצה לראותם. חובת הגילוי היא רחבה וכוללת הצגת רשימת מצאי ואילו המצאת המסמכים לצד שכנגד לצורך עיון בהם דורשים צו אחר (צו עיון).

 

לבעל דין יש זכות לדעת אילו מסמכים רלבנטיים עומד יריבו להציג בבית המשפט, וגם אילו מסמכים נמצאים בשליטת יריבו, גם אם לא ישתמש בהם. לכן הליך הגילוי הוא הליך שעשוי לספק מידע רצוי לבעלי דין. אמנם לפי הגישה החדשה צריך לצרף את כל המסמכים הרלבנטיים לכתבי הטענות, אבל עו"ד לא הפנימו עדיין את ההוראה החדשה הזו.

 

 

הבחנה בין גילוי לעיון במסמכים

גילוי – רשימה של המסמכים שיש בידי בעל דין, מבלי להיכנס לשאלה מה יש בפנים.

העיון – כולל את הזכות לראות את המסמך או את העתקו ולעיין בו בפועל.

 

הזכות לעיין במסמכים היא חלק מהזכות לגישה לערכאות.

 

התנגדות לגילוי מסמכים

חובת הגילוי אינה מקיימת את החובה לאפשר עיון. יש אפשרות שבעל דין יתנגד להצגתם של המסמכים לעיני יריבו. הוא יכול לומר, יש לי דוח רפואי שעשינו בבית החולים, אבל אני מסרב לתת לצד השני לעיין בה כי יש עליה חיסיון. חיסיון משמעו שיש ראיה מסוימת, שבגלל כלל משפטי מסוים לא ניתן להציג אותה לצד השני. הראיה החסויה תוגש לבית המשפט שיהווה מסנן שיבחן את הראיה ויבדוק האם לאפשר גילויה לצד השני או לא.

 

תקנה 119 – טענת חיסיון:

הוגשה בקשה למתן צו למסירת שאלון, או לעיון במסמכים, ונטענה טענת חסיון לגבי שאלה פלונית או מסמך פלוני, רשאי בית המשפט או הרשם שלא להעתר לבקשה לענין אותה שאלה או אותו מסמך, ולשם כך רשאי הוא לעיין במסמך כדי להחליט אם יש ממש בטענה זו; אין האמור בזה בא לגרוע מזכותה של המדינה לסרב להראות מסמך.

 

כאשר בעל דין מתנגד להצגתו של מסמך הוא יטען שהמסמך חסוי או נמצא תחת חסיון. לעומת זאת, בגילוי, הוא חייב לגלות את עובדת המצאות המסמך, גם אם הוא חסוי. לעיתים עובדת קיום המסמך מתגלה בחקירה נגדית במהלך המשפט.

רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד – אדם התאבד בבית החולים ומשפחתו ביקשה לקבל לידיה את דוח הבדיקה הפנימי של בית החולים. בית החולים התגונן בטענה שמדובר במסמך שהוכן לקראת משפט ולכן חסוי. נפסק שמסמך שהוכן לקראת המשפט וזאת הייתה כל מטרתו – חסוי. לעומת זאת, מסמך שהוכן לקראת משפט אבל הייתה לו גם מטרה אחרת, כמו מניעת רשלנות בבית החולים, ניתן לגלות אותו.

בר"ע 95/68 עממית חברה לביטוח נ' בריטיש אוברסיז אינשורנס קומפני לימיטד – נפסק שחובה לגלות את עובדת קיומו של מסמך חסוי. בנוסף נפסק שחובת הגילוי גוברת גם על הזכות לפרטיות - אין מסמכים שלא אומרים אותם בכותרות, אפילו אם הם סוד מסחרי.

צריך לזכור שלעיתים בעל דין מנסה לגרום נזק לצד השני רק ע"י חשיפת רשימה של סודות מסחריים.

 

הסנקציה על אי גילוי מסמכים

תקנה 114א קובעת:

בעל דין שאינו מגלה מסמך שיש לגלותו לפי תקנה 112 או שאינו נענה לדרישה לפי תקנה 114, לא יהא רשאי להגיש את המסמך כראיה מטעמו באותה תובענה, אלא ברשות שנתן בית המשפט לאחר שנוכח כי היה לבעל הדין הצדק סביר למחדלו; הרשה בית המשפט את הגשת המסמך, רשאי הוא להורות בכל הנוגע להוצאות או לענינים אחרים.

הכלל הוא שאם מסמך מסוים המצוי בידי בעל דין לא גולה לצד השני, לא יוכל אותו בעל דין לעשות בו שימוש.

 

בנוסף – תקנה 122 קובעת סנקציה להפרת צו:

בעל דין שאינו מקיים צו להשיב על שאלון לגילוי מסמכים או לעיון במסמכים או צו למתן פרטים נוספים לפי תקנה 65, הרי אם הוא התובע ימחק בית המשפט או הרשם את תובענתו, ואם הוא הנתבע ימחק בית המשפט או הרשם את כתב הגנתו ודינו כדין מי שלא הגיש כתב הגנה, אלא שרשאי בית המשפט או הרשם להאריך את המועד לקיום הצו.

למרות האמור בתקנה 122, נפסק ברע"א 3254/96 שוקן נ' הכשרת הישוב שיש להעדיף סנקציה חמורה פחות כמו הוצאות על פני מחיקה על הסף.

 

 

מתן צווי גילוי או עיון

תקנה 120 קובעת:

(א) בעל דין לא יהא רשאי לבקש מבית המשפט או מהרשם לתת צו למסירת שאלון או לגילוי מסמכים, אלא אם כן פנה לבעל דינו, תוך שלושים ימים מיום המצאת כתב ההגנה האחרון או כתב התשובה, לפי המאוחר יותר, בבקשה בכתב להשיב בתצהיר על השאלון או לגלות בתצהיר את המסמכים ובעל הדין לא נענה לבקשה תוך שלושים ימים מהיום שנמסר לו כתב הבקשה.

(ב) בית המשפט או הרשם לא יתן צו למסירת שאלון או לגילוי מסמכים או לעיון במסמכים, אלא אם כן היה סבור שיש צורך בכך כדי לאפשר דיון הוגן או כדי לחסוך הוצאות, ורשאי הוא לסרב לבקשת רשות למסור שאלון או לגלות מסמכים, אם הבקשה לא הוגשה תוך חמישה עשר ימים לאחר תום המועד לתשובת בעל הדין לפי תקנת משנה (א).

הכלל הוא שלא מאפשרים גילוי או עיון, אלא אם הדבר דרוש לצורך הדיון. בד"כ הדבר ניתן לבקשת אחד הצדדים או ביוזמת בית המשפט.

 

מתי נותן בית המשפט צו גילוי ללא בקשת הצדדים? בכל קדם משפט, צו כזה ניתן אוטומטית.

צו יכול להינתן בכמה אפשרויות:

1. באופן וולונטרי מותר לבקש מהצד השני עד 30 ימים מהגשת כתב ההגנה האחרון שאלונים. לצד השני יש עוד 30 יום לענות לבקשה. בתוך 15 יום מתום 60 הימים, כשהצד השני לא נענה לבקשה, ניתן לבקש צו מבית משפט.
2. בקדם משפט – ללא המתנה, ניתן אוטומטית צו לגילוי מסמכים או לבקשת אחד הצדדים כי ההליך הוא אינקוויזיטורי. הליך זה נעשה ללא קשר להליך הוולונטרי. בית המשפט עושה זאת מכח תקנה 143(3).
3. הסדר דיוני – למרות שכתוב בתקנות שיש מגבלת ימים וכו', בעלי הדין עושים ביניהם הסדר גילוי מסמכים הדדי ומגישים את ההסכם לבית המשפט. זה נעשה במו"מ לקראת דיון ובתי המשפט נעתרים לכך כי הסדר דיוני שלא סותר על פניו את התקנות יתקבל ע"י בית המשפט. ההסדר הדיוני יכול להיות בכל תחום בסד"א שלא סותר את התקנות.

 

הערות לגבי גילוי מסמכים

1. האם חייבים לפרט כל מסמך בנפרד (בהנחה שיש הרבה מסמכים)?

הפסיקה קבעה שלא, במקרה של מספר רב של מסמכים ניתן לגלות אותם על דרך ההכללה. אין צורך לפרט אחד אחד.

 

2. אם יש בעל דין שהוא בעל שליטה בכמה חברות ורוצים שיגיש רשימת מסמכים שברשותו. האם הוא חייב להגיש את רשימת המסמכים הקשורים לכל החברות שהוא בעל שליטה בהן?

רע"א 7264/95 ראש קש בע"מ נ' רוכביץ – הפסיקה קבעה שבעל דין יגיש מסמכים שבשליטתו, ולכן בעל שליטה חייב להגיש את כל המסמכים הקשורים לחברות בשליטתו.

 

3. אם מדובר בחוו"ד שמאי עבור חברת ביטוח, והשמאי לא עובד של החברה, לא ניתן לדרוש את המסמך, כי השמאי אינו עובד של חברת הביטוח.

 

4. בקדם משפט לא צריך לבקש גילוי מסמכים כי בימ"ש רשאי לגלות על כך מיוזמתו.

 

5. אסור לדרוש מבעל דין לייצר את המסמכים או להפיק אותם. ככל שהדבר מסובך יותר, לא תאכף עליו ההוראה הזו.

 

6. שאלת הרלבנטיות - אם בעל דין כותב שיש ברשותו מסמך מסוים, אבל כותב שזה לא רלבנטי והצד השני דורש אותו, בית המשפט ידרש לשאלת הרלבנטיות.

 

תקנה 121 – הצגת שאלון לפסול דין

בית המשפט או הרשם רשאי ליתן צו למסירת שאלון או לגילוי מסמכים נגד בעל דין שהוא פסול-דין או נציגו.

 

 

עיון במסמכים

 

תקנה 114 קובעת:

מסמך שנזכר בכתבי טענותיו של בעל דין או בתצהיריו, רשאי בעל דין אחר לדרוש ממנו, בכל עת, בכתב לפי טופס 13, שיראה לו או לעורך דינו את המסמך לעיון ולהעתקה.

כל בעל דין רשאי לבקש מבעל דין אחר לעיין במסמך ולהעתיקו.

 

 

בנוסף, תקנה 117 גם מאפשרת עיון במסמכים – שלא נזכרו בכתבי הטענות:

בעל דין רשאי לבקש מבית המשפט או מהרשם צו לעיון במסמכים של בעל דין שלא נזכרו בכתבי טענותיו או בתצהיריו, ולהעתקתם; הבקשה תהא מבוססת על תצהיר המציין מה הם המסמכים שהעיון בהם מבוקש, וכי המבקש זכאי לעיין בהם ולהעתיקם והם מצויים ברשותו או בשליטתו של בעל דינו.

תקנה 117 מתייחסת למסמכים שצד מסוים הסתיר בכתבי הטענות ולא הזכיר אותם, והתגלו לבעל הדין במהלך המשפט. לעיתים בעל הדין מחזיק במסמך שהצד השני מחזיק בו, אבל הוא רוצה שהצד השני יחשוף אותו.

תקנה 117 נותנת נשק מאוד חזק בידי בעל דין לחשוף את תום הלב של הצד השני. לעיתים בעל הדין מחזיק במסמך אבל לא יכול לגלות לבית המשפט שהוא מחזיק בו כי השיג אותו בדרכים לא חוקיות. לכן הוא פונה לצד השני ודורש גילוי מסמכים.

 

זכות העיון במסמכים נגזרת מזכות היסוד של גישה לערכאות. בכך זה שונה מהגילוי, שנגזר מחופש המידע. הזכות לעיון הוא זכות עמוקה יותר – אם אדע מה יש לצד שכנגד אולי לא שווה לי ללכת למשפט.

רע"א 8473/99 כרטיסי אשראי לישראל נ' שגב – נפסק שהזכות לעיין נגזרת מזכות הגישה לערכאות. בעצם זו זכות חוקתית.

 

העיון אינו נזקק לצו בימ"ש ואינו מותנה בו, בשונה מגילוי. ולכן ניתן לבקש צו עיון במסמכים לפני הגשת כתב הגנה. כאשר נמסרת לבעל דין הדרישה לעיון, עליו למסור למבקש היכן נמצאים המסמכים הנדרשים לעיון, ומה בהם ניתן לעיון ומה לא. כל התנגדות חייבת להיות מנומקת.

אחד הנימוקים הוא טענת חיסיון, לפי תקנה 119, ואז הדברים נבדקים ע"י ביהמ"ש.

 

טענות חיסיון אפשריות:

1. סכנת הפללה.
2. חליפת מכתבים בין עו"ד ללקוח.
3. מסמך שהוכן לקראת הליך משפטי.
4. סודיות בין רופא לחולה, פסיכולוג וכו'.
5. דברים שנאמרו בין מאמין לכהן דת מוודה.
6. חסיון מקורות עיתונאיים (ב"ש 298/86 ציטרין נ' בית הדין המשמעתי)
7. אי גילוי של סוד מסחרי.
8. חיסיון בנקאי.

טענת החסיון צריכה להטען במפורש, לא תתקבל טענה שצד התכוון שמסמך מסוים הוא חסוי אבל לא טען זאת במפורש.

 

תקנה 115 קובעת את המועדים לעיון במסמכים:

(א) בעל הדין שנמסרה לו דרישה לפי תקנה 114 ישיב למוסרה, תוך שבעה ימים מיום שקיבל אותה, תשובה לדרישה, לפי טופס 14, המציינת באיזה זמן - תוך שבעה ימים מתאריך מסירת התשובה - אפשר יהיה לעיין במסמכים שהוא מסכים להראותם, או להעתיקם, אם במשרד עורך דינו או במקום אחר, ומפרשת את המסמכים שהוא מתנגד להראותם וטעמי ההתנגדות.

(ב) מי שנמסרה לו דרישה לפי תקנה 114 לעיין בפנקסי בנק או בפנקסי עסקים, רשאי במקום להרשות למוסר הדרישה את העיון בפנקסים עצמם, לספק לו העתק מהרישום בפנקסים, מאושר בידי מנהל הבנק או העסק או מנהל הסניף שלהם שבו שמורים הפנקסים; מתן העתק כאמור אינו מונע את בית המשפט או את הרשם מהורות כי מי שבדק את ההעתק והשווה אותו למקור יאמת את האישור בתצהיר ויציין בו אם יש בפנקס המקורי מחיקות, תוספות או שינויים ואם אין, ואינו מונע אותו מהורות על עיון בפנקס גופו.

הזמנים כאן קצרים יותר – 7 ימים + 7 ימים.

 

גם אם עד במשפט קורא תשובות ממסמך במהלך המשפט אז העו"ד יכול לבקש לעיין במסמך. זאת במידה שאין חיסיון על המסמך.

 

פסיקה בנושא גילוי ועיון

סוגיית העיון בבתי משפט ע"י מי שאינו בעל דין. האם אדם יכול להיכנס לתיקי בתי משפט ולעיין במסמכים?

ס' 4 לתקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים) מאפשר לכל אדם לעיין בתיק בימ"ש אם אין איסור ע"פ דין. הדבר נגזר מעקרון הפומביות. העניין הוא שיש איסורים רבים בדין על עיון.

עלתה שאלה האם אין הגנה של זכויות יוצרים על כתבי טענות של עו"ד – מה קורה כשעו"ד מעתיק כתב טענות מעו"ד אחר. נפסק שאם הכתב מועתק בשלמותו, עליו לשלם פיצויים. לעומת זאת, אם לקח רעיונות מכתב טענות של עו"ד אחר הוא זכאי בדין.

 

ב"ש 16/07 פרופ' קליין נ' עיריית רמת גן – נפסק:

"הלכה פסוקה היא, כי נקודת המוצא לעיין בתיק בית המשפט היא שיש לאפשר את העיון בתיק אלא אם כן העיון אסור על פי דין. נקודת מוצא זו נגזרת מעקרון פומביות הדיון הקבוע בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה. כאשר בעלי הדין הינן רשויות ציבוריות הממלאות תפקיד על פי דין, זכות העיון נובעת גם מחובת האמון הבסיסית המוטלת על רשות ציבורית. יחד עם זאת, נקבע בפסיקה כי זכות העיון בתיקי בית המשפט אינה מוחלטת, היא כפופה למגבלות הדין וכן יש לאזנה כנגד אינטרסים נגדיים של בעלי הדין."

 

ע"א 8849/01 סבוב נ' פז גל – סוקר את האיזונים בשאלה מתי כן לתת עיון ומתי לא לתת. בית המשפט העליון פסק:

"על יסוד האמור לעיל, ניתן לסכם את המתווה הנורמטיבי העולה מן התקנות, באופן הבא: כי תוגש בקשת עיון, יש לבחון אם אין איסור בדין על העיון. זהו שלב הבחינה הראשון. בשלב השני, ובהנחה ואין איסור בדין לעיון, יבחן בית המשפט אם העיון מוצדק הוא. בהקשר זה נקודת המוצא תהא כי יש לאפשר את העיון, והנטל על הטוען למניעת העיון. ההכרעה בהקשר זה מבוססת על איזון בין האינטרסים והזכויות המעורבות בעיון עצמו ובין האינטרסים והזכויות הקשורים במניעת העיון. בשלב השלישי, בהנחה ויש הצדקה לאפשר את העיון - יש לבחון אם ניתן להגשים את מטרת העיון תוך פגיעה מידתית ככל האפשר בזכויות והאינטרסים של בעלי הדין שהתנגדו לעיון, בשים לב בין היתר לסבירות הקצאת המשאבים של בית המשפט."

 

 

שאלת הסודות המסחריים – פסיקה סותרת

יש פס"ד מחוזי שבו נאמר שגילוי מסמכים רלבנטי לתביעה רק אם אין בכך חשיפת סודות מסחריים. לעומת זאת, יש פס"ד אחר שאומר שיש לגלות גם משהו שיש בו סוד מסחרי, ברמה של כותרות.

 

גילוי מסמכים הנמצאים בידי צד שלישי

בע"מ 4542/04 - בבימ"ש לענייני משפחה נדון פס"ד שבו אדם שנפרד מאשתו ומשלם מזונות לבנו היחיד. לאחר מכן הוא מבקש לשנות את סכומי המזונות כי יש לו ילדים נוספים. גרושתו טוענת שהוא מסתיר את הכספים בחשבונות הבנק של אמו וחברתו. היא מבקשת גילוי מסמכים של האם והחברה. הש' פרוקצ'יה פסקה שהאיזונים יהיו שונים כאשר מדובר בצד שאינו ישיר להתדיינות אבל קשור. אם יש חשש שיש הסתרה של מידע אצל צד ג' שיש לו זיקה רצינית, בימ"ש יורה על גילוי. אם מדובר בצד שאינו קשור, לא יורה בימ"ש על גילוי.

 

האם צד רשאי לקבל צו גילוי מסמכים לפני הגשת תביעה?

ה"פ 817/04 בנק ירושלים נ' סניף באר שבע – נקבע שלא ניתן לקבל צו גילוי מסמכים לפני הגשת תביעה, כי בימ"ש נוהג בגילוי מסמכים שהם רלבנטיים לסכסוך, ועל בימ"ש לדעת מהו הסכסוך ולכן לא ניתן לבקש צו לפני הגשת תביעה.

 

עד לפה החומר למבחן הביניים.

 

 

 

שיעור 7:

 

הדיון

 

ניהולו של הדיון

על פי השיטה האדוורסרית הנוהגת, על הצדדים לנהל את הדיון על פי המסגרת שנקבעה בכתבי הטענות (בנוסחם הסופי) וההליכים שהיו עד לרגע הדיון (כתבי הטענות, קדם משפט, גילוי מסמכים, פרטים נוספים וכו') ועל בית המשפט לחלוש על הדיון ולנווטו.

אחריותו של בית המשפט היא על סבירות התנהלותו של הדיון: למשל על השופט לקבוע אילו שאלות יישאלו ואילו לא, מהי ראיה קבילה ואיזה לא, הוא עשוי להפסיק חקירה של עד, להגביל אותה בזמן או לא להתיר חקירה מבישה ובלתי הוגנת (חוק לתיקון סדר הדין (חקירת עדים), תשי"ח-1957), להתיר בכל שלב הבאת ראיות לפניו (תקנה 524) ועוד.

 

קביעת מועד לדיון

תקנה 150 קובעת:

נסתיים קדם המשפט, יקבע תאריך לדיון.

 

אם לא התקיים קדם משפט, תקנה 151 קובעת את המועד לדיון:

תאריך לדיון כשלא נתקיים קדם-משפט ייקבע כעבור שלושים ימים מהיום שנקבע למסירת כתב ההגנה או האחרון שבכתבי ההגנה, ואולם בית המשפט או הרשם רשאי לקבוע תאריך לדיון אף אם לא עברו שלושים הימים כאמור.

 

האם בית המשפט רשאי להאריך את הזמן עד קביעת המועד?

לפי תקנה 528 ניתן להאריך מועדים:

מועד או זמן שקבע בית המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו.

הארכת מועד היא דבר שנעשה כל יום בבתי משפט. יש שני סוגים של הארכות מועדים:

1. מועד שקבע בית המשפט – לא נקבע בחיקוק. בית המשפט יכול להאריך זאת מעת לעת בנימוק סביר.
2. מועד שנקבע בחיקוק – ניתן להאריך מטעמים מיוחדים שירשמו.

 

החשיבות של ההבחנה בין מועדים שקבע בית המשפט לבין מועד שנקבע בחיקוק – אם בחיקוק קובעים 45 יום להגשת ערעור ואדם מגיע ביום ה-46 עם בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, בית המשפט רשאי להיעתר לבקשה מטעמים מיוחדים שירשמו. המשמעות – רוב הבקשות נדחות כי אין טעם מיוחד.

 

תקנה 152 – דחיה למועד

(א) בית המשפט רשאי לדחות את הדיון למועד, למקום ובתנאים שייראו לו, אם היה סבור כי למען הצדק מן הראוי לעשות כן; אך אם התחיל בשמיעת ראיות ימשיך בה ברציפות יום יום, עד גמר חקירתם של כל העדים, זולת אם ראה צורך בדחיה מטעמים מיוחדים שיירשמו.

(ב) נדחה הדיון דחיה למועד, יקבע בית המשפט או הרשם תאריך להמשך ורשאי הוא ליתן צו שייראה לו בדבר ההוצאות שנגרמו מחמת הדחיה.

אין הכוונה לדחות את מועד הדיון אלא את מועד קביעת מועד הדיון.

דחיה למועד – אם התחיל בשמיעת ראיות, יתקיים המשפט יום אחרי יום ברציפות. משפטים חשובים מאוד נעשים כל יום, כפרקטיקה זה לא קורה.

 

תקנה 153 – דחיה ללא מועד

(א) בית המשפט או הרשם רשאי לדחות את הדיון דחיה ללא מועד, ואם עשה כן יהא כל בעל דין רשאי לבקש החזרת המשפט לרשימת המשפטים התלויים ועומדים.

(ב) נדחה הדיון דחיה ללא מועד ולא נתבקשה החזרת המשפט תוך ששה חדשים מיום הדחיה האחרונה, רשאי בית המשפט או הרשם ליתן הודעה לבעלי הדין לבוא וליתן טעם מדוע לא תימחק התובענה; לא ניתן טעם להנחת דעתו של בית המשפט או של הרשם, תימחק התובענה.

יש כאן מנגנון לסילוק תיקים מיומן בית המשפט – אם לא דחיתי ליום ספציפי, לאחר 6 חודשים על בעלי הדין לשכנע את ביהמ"ש מדוע לא תימחק התובענה.

 

תקנה 157 – אי התייצבות לדיוןלדעת המרצה זאת שאלה שנשאלת כמעט בכל בחינה של בלשכה.

בתאריך שנקבע לדיון או לדיון נדחה, ינהגו כך:

(1) נמסרה על הדיון הודעה כראוי ואיש מבעלי הדין לא התייצב, רשאי בית המשפט, בכפוף לתקנות אלה, לדחות את הדיון למועד אחר, או למחוק את התובענה;

(2) התייצב התובע, ואילו הנתבע לא התייצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, רשאי התובע להוכיח את תביעתו עד כמה שחובת הראיה עליו, ואז יהא זכאי לסעד המבוקש ולכל סעד מתאים אחר;

(3) התייצב הנתבע ואילו התובע לא התייצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הנתבע, למחוק את התובענה או לדחותה; הגיש הנתבע תביעה שכנגד, רשאי הוא להוכיח אותה עד כמה שנטל ההוכחה עליו, ואז יהא זכאי לסעד המבוקש ולכל סעד מתאים אחר.

התנאי להפעלת הסנקציה – ניתנה מסירה כדין לבעלי הדין – "הודעה כראוי". אם לא נמסרה הודעה כראוי, זו יכולה להיות עילה לביטול הסנקציה.

שני בעלי הדין לא התייצבו – סנקציה נגד התובע – מחיקה.

הנתבע לא התייצב – זכאות לסעד מבוקש של התובע אם יוכיח את תביעתו עד כמה שחובת הראיה עליו.

התובע לא התייצב – מחיקת התובענה או דחיתה – נגד התובע.

 

רע"א 6498/05 צבעוני נ' בנק הפועלים – אשה שהבנק תבע אותה על יתרת חובה בחשבון ושלוש הלוואות שלא הוחזרו בסד"מ. האשה לא מסרה בקשת רשות להגן וניתן נגדה פס"ד. לאחר 5 שנים היא הגישה תביעת נזיקין נגד הבנק בטענה שהבנק התרשל. הבקשה נדחתה מטעמים של זמן והליכי הוצל"פ. המחוזי דחה את הערעור על ההחלטה. היא הגישה בקשת רשות ערעור לעליון וטענה ששתיים מתוך ההלוואות היו רמיה של פקיד הבנק ובעלה. הבנק טען לדחיית הערעור על הסף בשל השתק עילה. האם הבנק רשאי לטעון להשתק עילה במקרה זה? הרי ההכרעה של ביהמ"ש לא היתה לגופו של עניין כי לא הוצגו ראיות. האם ס' 157(2) יוצר השתק עילה?

 

 

 

הטיעון

 

תקנה 158 מדברת על סדר הטיעון כשהנתבע לא מודה בעובדות:

(א) לא הודה הנתבע בעובדות שטען להן התובע, יהיה סדר הטיעון כזה:

(1) התובע רשאי לפתוח בהרצאת פרשתו ויביא ראיותיו, לרבות ראיות שבכתב, אחריו רשאי הנתבע להרצות את פרשתו ויביא ראיותיו הוא; בית המשפט רשאי, לפי שיקול דעתו, להרשות לתובע להביא ראיות מפריכות;

(2) בתום הבאת הראיות זכאי התובע לסכם את טענותיו, ואחריו זכאי הנתבע לסכם את טענותיו, אלא אם כן הורה בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, על סדר סיכומים אחר;

(3) (בוטלה)

(4) היו תובעים או נתבעים אחדים, יקבע בית המשפט את סדר הסיכומים בינם לבין עצמם;

(5) (בוטלה)

(6) בית המשפט רשאי להרשות לבעל דין שסיכם את טענותיו תחילה להשיב לסיכומו של בעל דינו, אם ראה שהדבר דרוש להבהרת טיעון שהושמע בפניו.

(ב) בית המשפט רשאי, ביזמתו או לפי בקשת בעל דין, להורות שבעלי הדין יעידו בפניו לפני שיעידו שאר העדים במשפט.

 

תקנה 159 מדברת על סדר הטיעון כשיש הודיה בעובדות:

הודה הנתבע בעובדות שטען להן התובע וטוען כי על פי דין, או מחמת עובדות שטען להן הנתבע, אין התובע זכאי לסעד המבוקש - יהיה הנתבע הפותח, וסדר הטיעון יהיה בהיפוך לסדר האמור בתקנה 158.

הודאה והדחה – מצב שבו בעל דין נתבע על סמך X עובדות ואומר שהכל נכון חוץ מעובדה אחת מהותית, כמו – "זה לא אני" או "הוא מחל לי על החוב". הוא מודה ברוב טענות התובע אבל למרות זאת טוען שלא מגיע לנתבע הסעד שקיבל. הדחה – מלשון דחייה.

(ההבדל בין טענת פרעתי לבין הודאה והדחה הוא שבטענת פרעתי אני אומר אני לא חייב לך ואז הנטל עובר אליך, בהודאה והדחה , הנטל לא עובר אליך ברגע שאתה טוען).

מצב כזה של הודיה בעובדות גורם להיפוך סדר הראיה. יש שיקולים טובים מאוד לנתבע להפוך את סדר הראיה – לראשון יש זכות תגובה, ולשני אין. בסיכומים לראשון יש יתרון להשיב לשני. בעל הדין הראשון מקבל כל הזמן תגמולים, יש לו יתרון של ראשוניות ויתרון של השפעה על בית המשפט והשני רק מגיב.

גם בעדות – חקירה ראשית, חקירה נגדית וחקירה חוזרת – לראשון יש יתרון.

תקנה 159 הופכת את תקנה 158 – התרגיל של הודאה והדחה גורמת לנתבע לקבל את התגמולים. בעצם הנתבע אומר לבית המשפט שגררו אותו סתם לדיון, הוא לא רוצה להעיק על בית המשפט ומצמצם את המחלוקת לשתי נקודות קטנות שאם הן יסתיימו העניין יגמר.

 

נניח שגם התובע וגם הנתבע לא הביאו ראיות להוכיח את טענותיו – מי יזכה בתביעה? הנתבע בדרך כלל, כי התובע לא הצליח להוכיח את תביעתו.

ע"א 436/90 ארד נ' מס ערך מוסף – עוסק במצב הזה.

 

 

הסכמה דיונית

בעלי הדין עשויים להסכים ביניהם על דרך הדיון. בד"כ בית המשפט יסכים להסכמה הדיונית של בעלי הדין, אבל אי אפשר לכפות הסדר דיוני על בית המשפט. לדוגמה, אם הצדדים מסכימים שלא יעידו, בית המשפט יכול להחליט שהעדויות דרושות להכרעה בתיק.

ההסכמה הקלאסית היא הסכמה על מי יעיד ומי לא. במידה ולצד מסוים יש בעיה עם עד שנמצא בחו"ל ולא יגיע, והצד השני לא יודע זאת, הוא יכול להגיע להסכמה עם הצד השני שעד מסוים שלו לא יעיד ועד מסוים של הצד השני לא יגיע. יש דרכים חכמות שאינן בהכרח משפטיות להשיג את הדברים שרוצים. אם אני יודע שיש לי עד רע, שעדותו בעייתית, עדיף להגיע להסכמה דיונית.

 

סיכומים – תקנה 160

(א) סיכום טענות בעלי הדין יהיה בעל פה, בהקדם ככל האפשר לאחר סיום הבאת הראיות; אולם רשאי בית המשפט, לצוות שיסכמו טענותיהם בכתב, על הפרשה כולה או על שאלה מסויימת שקבע, בין בנוסף על הסיכום שבעל פה ובין במקומו.

(ב) צו כאמור יקבע את סדר סיכומי הטענות כאמור בתקנות 158 ו-159, הן שבעל פה והן שבכתב, וכל יתר הדברים הטעונים, לדעת בית המשפט, הסדר בשל צו כזה.

(ג) ניתן צו כאמור, יסכם בעל הדין שעליו לסכם ראשונה את טענותיו תוך פרק זמן שקבע בית המשפט מיום שקיבל את הצו, והצד השני יסכם טענותיו תוך פרק זמן שקבע בית המשפט מיום שקיבל את סיכומי הצד שכנגד.

(ד) דינו של בעל דין שלא הגיש כתב סיכומיו במועד הקבוע, כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון, זולת אם הורה בית המשפט הוראה אחרת.

לפי התקנות הסיכום צריך להיות בע"פ, אבל זה כמעט לא קורה בפרקטיקה – רוב הסיכומים מוגשים בכתב.

והשופט מבקש באיזה פונט כמה עמודים וכו', אם בעל דין חורג מהדרישות אזי חריגה כזאת תוביל להוצאות.

 

אי הגשת סיכומים במועד – חלה תקנה 157 – דין אי התייצבות לדיון.

הסיכומים הם העלאת טענות מסודרות עם ראיות שיש בפרוטוקול עם הנמקה של פסקי דין וספרות שמראים מדוע הצד שלי ראוי לקבל את הסעד והצד השני לא זכאי לסעד.

בסיכומים לא מעלים טענות שלא הועלו בדיון, הם מסכמים את המצב הקיים. כל צד מביא את הטענות לטובתו.

ע"א 700/89 חברת החשמל נ' מליבו – אין לחרוג ממסגרת הסיכומים שנקבעה ע"י בית המשפט, חריגה תוביל להטלת הוצאות. במקרה הטוב מחזירים את הסיכומים לתיקון תוך הוצאות, במקרה הגרוע הדבר מוביל להוצאות תוך מחיקת חלקים מהסיכומים.

 

טענה שהייתה בכתבי הטענות אבל לא עלתה לדיון בבית המשפט והופיעה בסיכומים – נחשבת טענה שנזנחה ואסור להעלות אותה בסיכומים.

טענה שלא הופיעה בכתבי הטענות ועלתה בסיכומים – תעלה לצד שהעלה זאת ביוקר (מחיקת כל הסיכומים והוצאות כבדות), כי אם השופט לא יעלה זאת, הצד השני יעלה זאת. בודקים זאת מול הפרוטוקול. זאת מכיוון שהפרוטוקול משקף את הדיון (מה שלא מופיע בפרוטוקול זה כאילו לא הופיע במשפט, ולכן חשוב לעבור על הפרוטוקול, ואם ישנה בעיה אז לתקן זאת כמה שיותר מהר).

מותר לתקן כתבי טענות בכל שלב של ההליך לרבות בשלב הערעור וגם לאחריו ולכן עדיף להסתכן בהוצאות ולהוסיף את מה שהיה רלבנטי ולא הועלה במקור מאשר להוסיף את זה לסיכומים.

 

 

ס' 161 – פסק דין מוסכם

(א) הסכימו בעלי הדין למתן פסק דין לפי נוסח מוסכם, רשאי בית המשפט או הרשם ליתן פסק דין כאמור.

(ב) הוראת תקנת משנה (א) תחול אף אם הסכימו בעלי הדין לגופו של ענין בלבד ולא על סכום הוצאות המשפט; במקרה כזה ישום בית המשפט או הרשם את ההוצאות ויקבעם בפסק הדין.

"רשאי בית המשפט" – בית המשפט לא חייב לקבל את הסכמת הצדדים ולתת לה תוקף של פס"ד, במקרה שההסכמה נוגדת את החוק או את תקנת הציבור.

ניתן לערער על פסק דין מוסכם – יש כאן חוזה שקיבל גושפנקא של פס"ד. כשקיימת עילה לביטול חוזה, יש עילה לערעור.

יש שתי דרכים לתקוף את החלק החוזי – ערעור או בקשת ביטול פס"ד. מוטב ללכת קודם למסלול של ביטול פס"ד, כי גם אם יסרבו לו יש לו שתי עילות ערעור – ערעור על פסה"ד וערעור על הסירוב לבטל את פסה"ד.

כל הכרעה בבקשה לביטול היא החלטה אחרת ולא פס"ד.

 

 

 

העדות

 

תקנה 164 – חקירה ראשית, חקירה נגדית וחקירה חוזרת:

בעל הדין הקורא עד יחקור אותו תחילה חקירה ראשית; לאחר מכן רשאים בעלי הדין האחרים לחקור אותו חקירה שכנגד, ובעל הדין הקורא את העד רשאי לחזור ולחקור אותו חקירה חוזרת בענינים הנובעים מהחקירה שכנגד.

חקירה חוזרת – רק על עניינים שהועלו בחקירה הנגדית. מה שלא נעשה בחקירה הראשית ולא בחקירה הנגדית לא יכול לעלות בחקירה החוזרת.

לתובע אסור להחמיץ אף פינה, כי מה שלא אמר העד בחקירה הראשית לא יכול לעלות שנית. במקרה זה עדיף לב"כ הנתבע לא לנהל חקירה נגדית, כדי שהדברים לא יעלו והצד השני לא יוכל להעלותם. זוהי מהות הגישה האדברסרית – כל צד מנצל את טעויות האחר.

 

 

 

התנגדות לשאלות – תקנה 165:

היתה התנגדות לשאלה שהוצגה לעד, יציין המתנגד את נימוקי התנגדותו ובעל הדין המבקש להציג את השאלה ישיב להתנגדות; בית המשפט יחליט בדבר קבילותה של השאלה והוא רשאי על דעתו עצמו, וחייב אם ביקש זאת אחד מבעלי הדין, לרשום את השאלה ואת ההחלטה וכן את נימוקיהם של בעלי הדין בענין זה.

הדבר החשוב ביותר בחקירה נגדית היא התנגדות לשאלה פלונית – תוך הצגת נימוקים ונימוקים שכנגד. ביהמ"ש צריך להחליט בדבר קבילות השאלה.

אם מסתבר בשלב מסוים שרוצים להתנגד ובימ"ש לא מאשר את ההתנגדות – צריך לבקש שההחלטה תירשם בפרוטוקול. אם הדבר לא נרשם בפרוטוקול, הוא מעולם לא היה. אם הדבר לא ירשם בפרוטוקול, הוא לא יוכל להוות עילה לערעור. עו"ד יכול להגיש בקשה לתיקון הפרוטוקול, ואם בימ"ש מסרב, ניתן להגיש בר"ע.

 

במידה ובית המשפט לא נתן לך לשאול שאלה בחקירה נגדית או שיש התנגדות או שבית המשפט לא נותן לך לשאול ומקצר לך את הזמן. אז צריך שהדבר ירשם בפרוטוקול בכדי שאם תרצו להגיש ערעור אז לא תהיה בעיה. ולכן במידה וקורה דבר כזה צריך לבקש מבית המשפט שזה ירשם בפרוטוקול.

 

מעבר לעובדה שכל עד נשאל בחקירות האלה, גם לבית משפט יש סמכות לשאול את העד כל שאלה – תקנה 166:

בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית המשפט להציג לעד כל שאלה שתיראה לו, ורשאי הוא בכל עת לשוב ולקרוא עד שכבר נחקר.

 

 

תקנה 167 – בית משפט יכול לדרוש מכל אדם להעיד

כל אדם הנוכח בבית המשפט רשאי בית המשפט לדרוש ממנו להעיד או להראות מסמך המצוי ברשותו או בשליטתו באותו מעמד.

 

 

 

 

מעמדו של פרוטוקול הדיון

 

הפרוטוקול הוא צילום עיוור של המציאות, הוא לא יודע יותר ממה שהוכנס לתוכו. בכל אולם משפט מתנהל הפרוטוקול אחרת – יש בתי משפט שבהם הפרוטוקול רץ מול עוה"ד על מסך מחשב, ברוב המקומות הפרוטוקול לא מוצג בפני עוה"ד בעת הדיון, הוא שומע רק את ההכתבה של השופט לקלדנית ומקבל את הפרוטוקול מודפס בסיום הדיון.

פעמים רבות עוה"ד רוצה שמשהו ירשם בפרוטוקול, שאם פעם ירצה להציג שמשהו התרחש בדיון, וירצה להתבסס עליו בסיכומים או בערעור. לכן צריך להיות במעקב אחרי ההכתבה של השופט, ומיד לאחר שמקבלים החלטה לקרוא את הפרוטוקול ולבדוק האם כל מה שרצינו נכנס.

 

ע"א 579/90 רוזין נ' בן נון – עו"ד הוחלף באמצע התביעה ועוה"ד החדש ביקש הפסקת התובענה. בימ"ש לא נעתר לו, והוא אמר "אם לא אקבל הפסקת תובענה, אין תקומה לתביעה הזו". למעשה הוא קיווה להכניס ראיות נוספות דרך הפסקת התובענה. השופט דחה את התביעה על סמך האמירה שלתביעה אין תקומה. הבעיה היא שהאמירה לא הייתה בפרוטוקול. הוגש ערעור למחוזי שנדחה. בעליון השופט חשין אמר שהתבונן בפרוטוקול ולא מצא את האמירה הזו, ואם זה לא כתוב, סימן שזה לא נאמר, לא היה. הערעור נדחה בסוף על רקע טענות אחרות, אבל על הנקודה הזו הערעור התקבל:

"יש להניח שהדברים של בא-כוח המערערים נאמרו על דרך ההפלגה, כנסותו לשכנע את בית המשפט כחשיבות בקשתו להפסקת התובענה, ומטעם זה גם לא נרשמו בפרוטוקול. מאותו טעם עצמו לא היה רשאי בית-משפט השלום לייסד על אותם דברים מימצא של "ויתור" על התביעה. אין כאן "הודאת בעל דין כי דין תביעתו להידחות". הודאת בעל דין הגוררת דחיית תובענה הינה מעשה בעל משקל, הראוי להירשם בפרוטוקול, ומשלא נרשמה, ממילא הייתה כלא הייתה. לפיכך בדחיית התובענה, בלא שניתנה למערערים הזדמנות לסכם טענותיהם ולקבץ ראיותיהם לייסוד זכותם, נפגעה זכותם לסיום הליכי התביעה בדרכם הרגילה".

 

פס"ד רוזין ממחיש את חשיבות הפרוטוקול – הסיכומים נבנים על הפרוטוקול, כל הטענות בכתבי הטענות שלא נכנסו לפרוטוקול לא יכולות להיכנס לסיכומים. גם משהו שנכתב בתצהיר ולא התקבל כראיה לתיק בית המשפט, ובית המשפט כותב זאת בפרוטוקול, לא יוכל לשמש בסיכומים.

לכן, כל מה שהוא קדם ראיה – תצהיר, ראיות שלא דנו בהן במשפט, דברים שלא נכנסו לפרוטוקול, לא יהוו חלק מהמשפט. כנ"ל לגבי שאלונים, הודיות דיוניות, פרטים נוספים.

 

תקנה 175 מאפשרת לצד לבקש בקשה לתיקון הפרוטוקול – להוסיף או למחוק/לשנות:

בית המשפט רשאי, לפי בקשת בעל דין ולאחר שנתן הזדמנות לבעלי הדין האחרים להשמיע דבריהם, לתקן רישום בפרוטוקול, בכל עת, גם לאחר מתן פסק דין, והוא הדין לענין תיקון הפרוטוקול בידי רשם, מקום שהפרוטוקול נערך בענין שלפניו.

זה קורה במקרה שצד רואה שדבר מסוים לא נכנס לפרוטוקול. מקרה נוסף הוא שבמהלך עדות נאמרו דברים שיכולים להוות עילה לתביעת לשון הרע או מפלילים/פוגעים/לא נכונים ואותו צד מבקש לתקן את הדברים, כך שלא יופיעו בפרוטוקול. אם זה בהסכמת הצדדים, אין בעיה. אם אין הסכמה, צריך לקיים דיון בכך.

 

 

 

סיכומים

 

תקנה 160 קובעת:

(א) סיכום טענות בעלי הדין יהיה בעל פה, בהקדם ככל האפשר לאחר סיום הבאת הראיות; אולם רשאי בית המשפט, לצוות שיסכמו טענותיהם בכתב, על הפרשה כולה או על שאלה מסויימת שקבע, בין בנוסף על הסיכום שבעל פה ובין במקומו.

(ב) צו כאמור יקבע את סדר סיכומי הטענות כאמור בתקנות 158 ו-159, הן שבעל פה והן שבכתב, וכל יתר הדברים הטעונים, לדעת בית המשפט, הסדר בשל צו כזה.

(ג) ניתן צו כאמור, יסכם בעל הדין שעליו לסכם ראשונה את טענותיו תוך פרק זמן שקבע בית המשפט מיום שקיבל את הצו, והצד השני יסכם טענותיו תוך פרק זמן שקבע בית המשפט מיום שקיבל את סיכומי הצד שכנגד.

(ד) דינו של בעל דין שלא הגיש כתב סיכומיו במועד הקבוע, כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון, זולת אם הורה בית המשפט הוראה אחרת.

את צורת הסיכומים קובע בית המשפט – אורך, איך יראו, מתי יוגשו. בתקנות לא כתוב מתי יש להגיש סיכומים. המועדים נקבעים ע"י בימ"ש, ולפי תקנה 528 ניתן להאריך את המועד מעת לעת מבלי לתת נימוק מיוחד. כמעט תמיד מאריכים את הזמן להגשת סיכומים, בד"כ ע"י פניה לצד השני, והשגת הסכמה לדחיית מועד. מומלץ כעו"ד לשתף פעולה עם בקשה כזו, אם הדבר לא פוגע בבעל הדין. אין צורך להיות "אנטי" ללא סיבה כלפי הצד השני.

סיכומים יש להגיש במועד, כי אחרת תחול תקנה 157 – דין אי התייצבות לדיון. אם לא עומדים במועד, חייבים לקבל הארכת מועד לסיכומים, אפילו אם אין הסכמה של הצד השני.

 

חריגה מהיקף הסיכומים תגרור "עונשים" מבית המשפט – מחיקה של חלק מהסיכומים, חלק מהטענות, הטלת הוצאות וכו'.

ע"א 700/89 חברת החשמל נ' מאליבו – חברת החשמל נענשה על חריגה בוטה מהיקף הסיכומים ע"י הטלת הוצאות כבדות ובעיקר – התעלמו מחלק מהסיכומים שהיווה חריגה.

טענה שנטענה בכתבי הטענות, לא מצאה את דרכה לפרוטוקול והופיעה בסיכומים – לא ישעו לה ולא יתייחסו אליה.

 

162. אזהרת עד [182]

(א)   בית המשפט או הרשם יזהיר את העד לפני גביית עדותו, בלשון המובנת לו, כי עליו להעיד את האמת בלבד ואת האמת כולה וכי יהיה צפוי לענשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן;העד ישיב כי הבין את האזהרה וכי הוא מתחייב לעשות כן.

(ב)   היה לבית המשפט או לרשם יסוד להניח כי השבעת העד עשויה לסייע לגילוי האמת, רשאי בית המשפט, ביזמתו או לפי בקשת בעל דין, להשביעו, אולם רשאי העד, משהודיע שהוא עושה כן מטעמי דת או מצפון, שלא להישבע אלא להצהיר בהן צדק, זולת אם היה בית המשפט משוכנע שטעמי העד ניתנו שלא בתום לב.

 

 

תצהירים

 

תצהיר – דרך להפוך דבר לקדם ראיה, כשכאשר יעבור את מסננת בית המשפט הוא יהפוך לראיה.

מסננת בית המשפט – נעשתה חקירה לגבי העובדות בתצהיר, הצד השני לא התנגד או שערך חקירה נגדית והראיה התקבלה.

אפשרות נוספת – עובדה שנאמרה בעדות, יבקש השופט להפוך אותה לתצהיר. התצהיר מביא את הראיה למצב של כמעט קבילה – בימ"ש מחליט כן או לא.

 

תקנה 521 קובעת:

תצהיר יהא ערוך בגוף ראשון, מחולק לסעיפים ומכיל רק עובדות שהמצהיר יכול להוכיחן מתוך ידיעתו הוא, אלא שבבקשות ביניים רשאי הוא להצהיר גם לפי מיטב אמונתו ובלבד שיציין את הנימוקים לכך.

 

יש שני סוגי תצהיר:

תצהיר "חלש" – מה שאני מאמין (תצהיר עפ"י מיטב האמונה). קבוע בסיפא של תקנה 521 תצהיר של בקשת ביניים. לדוגמה, אני רוצה להטיל עיקול זמני על אדם כי אני חושש שהוא יעזוב את הארץ, אין לי ידיעה שהוא עוזב את הארץ, אני רק מאמין בכך. בבקשות ביניים ניתן להשתמש בתצהיר חלש. הבקשה לא מכריעה את ההליך ולכן לא צריך להביא עובדות מוצקות, מספיק שאני מאמין שזה נכון. כמובן שתמיד טוב יותר להשתמש במידע שהוא מתחום הידיעה, אבל אם אין ידיעה כזו, ניתן להשתמש באמונה בבקשות לסעד ביניים.

 

תצהיר "חזק" – מה שאני יודע. קבוע ברישא של תקנה 521. תצהיר עדות ראשית חייב להיות מידיעה אישית, או מיטב הידיעה. אם אין ידיעה, חבל לעשות את התצהיר.

 

ע"פ תקנה 168 מוסמך בימ"ש לצוות על הוכחת עובדות באמצעות תצהיר:

(א) בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להורות לבעל דין כי עד שיובא על ידו יקדים ויגיש תצהיר על עדותו או שעובדה פלונית תוכח על ידי תצהיר, בין אם הוגשו כבר תצהירים אחרים בענין זה ובין אם לאו ורשאי הוא להורות, על אף האמור בתקנה 158, כי בעלי הדין יגישו תצהירים במועד אחד;

(ב) לא הגיש בעל הדין תצהיר של עד כפי שנדרש על פי תקנה זו או על פי תקנה 143, לא יורשה להביא את העד או להוכיח את העובדה, אלא אם כן שוכנע בית המשפט, על פי בקשת בעל הדין הנתמכת בתצהירו, כי התצהיר לא הוגש מסיבות מוצדקות.

ניתן לבקש זאת מראש או לפי העניין, גם במהלך הדיון. לדוגמה, עד מעיד משהו ומתפתחת מחלוקת בין הצדדים על הדברים שאמר. השופט קובע שלא יכנסו למחלוקת הזו כעת, ומבקש להגיש את הדברים בתצהיר מאוחר יותר.

 

תצהיר שכל כולו העלאת טענות משפטיות הוא מיותר – כי הוא הדין. אין צורך להצהיר על משהו שהצדדים יודעים או השופט יודע. לכן באותם מקרים שבהם יש רק טענות משפטיות אין צורך לצרף תצהיר לבקשות בכתב.

 

תצהיר שרק הוגש לתיק בימ"ש אינו ראיה – צריך להעביר את התצהיר בכל המסננת של בימ"ש – הגשה, דיון, הכרעה וממצא. רק לאחר מכן הוא הופך לראיה. במקרה של שאלון – עו"ד עורך שאלון של 100 שאלות, שרק 7 מהן מוגשות לבימ"ש. אח"כ הם סבורים שכל השאלות התקבלו ע"י בימ"ש. גם אם הצד השני מסכים לשאלות, יש לרשום בפרוטוקול שהשאלות האלה מוגשות בהסכמה.

 

 

תקנה 522 – לדעת המרצה שואלים על אי חובת התייצבות של בעל דין בבחינות לשכה.

522. חקירת מצהיר [473] (תיקון: ת"ט תשנ"א, תשנ"א, תשס"ב(2))

(א)   מצהיר בהליך עיקרי או בעל דין שמסר תצהיר בהליך ביניים, יתייצב לחקירה ביום הדיון, אלא אם כן הודיע בעל הדין שכנגד בהודעה בכתב לבית המשפט ולכל בעלי הדין, שהוא מוותר על חקירתו של המצהיר.

(ב)   רצה בעל דין לחקור חקירה שכנגד מצהיר שאיננו בעל דין בהליך ביניים, יודיע על כך לבעל הדין שהגיש את התצהיר וידרוש את התייצבותו של המצהיר לשם חקירה שכנגד בשעת הדיון;ההודעה תומצא בעוד מועד כדי ליתן למצהיר שהות מספקת להתכונן ולנסוע למקום המשפט.

(ג)   לא התייצב המצהיר בהתאם להודעה, לא ישמש תצהירו ראיה אלא ברשות מיוחדת מאת בית המשפט או הרשם.

(ד)   בית המשפט או הרשם רשאי בכל עת לדרוש, מיזמתו הוא, התייצבותו של מצהיר לשם חקירה.

כשמדברים על הליך רגיל, מי שהצהיר צריך להתייצב.

אבל בהליך ביניים ישנם שני סוגים:

1. כשבעל דין הוא המצהיר אז הוא יתייצב לפי הכללים שאמרנו.

2. עד שאינו בעל דין לא חייב להתייצב, אלא אם דרשו את ההתייצבות שלך.

 

 

הגשת תצהירים ע"פ סדר הבאת הראיות, אך בית המשפט יכול לסטות מהכלל אם לא יגרם נזק.

 

גם תצהיר צריך לעבור את "מסננת בית המשפט" בדומה לשאלון, צו לגילוי מסמכים וכו'. כלומר, התצהיר חייב לעבור חקירה ראשית, נגדית , להיות מוגש וכו'. אם הוא לא יעבור את מסננת בית המשפט אזי אי אפשר להשתמש בו.

 

169. עדות בתצהיר

(א)   מותר למסור עדות על ידי תצהיר גם בדיון שלא לפי כתב תביעה.

(ב)   תצהירו של עד שהוגש לבית המשפט יבוא במקום חקירה ראשית, אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות, להחליט שהעד יעיד בחקירה ראשית גם בעל פה בנושאים שיקבע בית המשפט.

ע"פ הס' מותר למסור תצהיר גם בהליכים שלא נפתחים בכתב תביעה כגון: המרצת פתיחה, הבעיה וכו'.

 

 

קריאת רשות – חומק שהמרצה לא לימד, אך מומלץ בעקבות סגנון השאלות שמופיעות אצלו בבחינות:

 

פסקי דין חדשים בנושא הדיון המשפטי

 

רע"א 4617/03 טמבור נ' אטיאס – האם שופט יכול להפוך סדר הגשת תצהירים בלי נימוק? באופן נורמלי סדר התצהירים הוא כמו סדר העדויות – לפי תקנה 158. המחוזי בחיפה קבע שהנתבע יציג את תצהיריו ראשון. הש' גרוניס קבע בעליון שתקנות 158 ו-168 מאפשרות לבימ"ש רק לדרוש מהצדדים להגיש תצהירים בו זמנית. כיוון שלא היה נימוק להחלטה, הוא פסל אותה כי לא נמצא הצדק סביר להחלטה (אין אמירה בפרוטוקול). אם יש הצדק סביר והוא מופיע בפרוטוקול, יתכן שהדבר יאושר.

 

רע"א 3247/04 מוסך ישראל טורס נ' גדסי – בימ"ש קבע תיק להוכחות. נקבע שהתובע יגיש תצהירים תוך 60 ימים והנתבע יגיש תצהירים 60 ימים לאחר מכן. התובע ביקש להביא חלק מהעדים לאחר פרשת ההגנה. לכאורה הנתבע לא יכול להתגונן כי פרשת התביעה מגיעה אחריו. העליון קבע שגם במקום שבו בימ"ש עושה שימוש בסמכות לפי תקנה 168, אין הוא יכול לפגוע בסדר הבאת הראיות לפי תקנה 158. התובע לא יכול לחלק את העדויות שלו לשניים.

 

רע"א 5281/06 צ'מפיון מוטורס נ' ישראל– נשללה הזכות לחקירה נגדית כי עוה"ד לא התייצב לדיון, מעבר לפסיקה ההוצאות. עלתה השאלה האם ניתן לשלול זכות לחקירה נגדית בגלל אי התייצבות. ביהמ"ש קבע שהסנקציה אינה מידתית. ניתן לעשות זאת במקרים קשים ומיוחדים בלבד.

 

רע"א 10732/06 ארגון הנהגים ברעננה נ' רעננית הסעות וטיולים בע"מ – (פס"ד מתאריך 1.1.07) בימ"ש הורה שהתובע יגיש את עדויותיו בתצהירים ולאחר מכן יעשה זאת הנתבע. התובע הודיע לו שחלק מהעדים לא מוכן לחתום על תצהירי עדות ראשית. מהו הדין במקרה זה? האם ניתן להגיש את תצהירי הנתבע לפני שהעדים של התובע שלא מוכנים לחתום על תצהיר יעידו? ביהמ"ש קבע שכלל יש לנהוג לפי תקנה 158, אבל השאלה כאן היא שאלה של מינון. אם התובע ישכנע את ביהמ"ש שיש טעם אמיתי לחרוג מהכלל, ניתן להפוך את הסדר – כשיש סרבנות של עדים לחתום על תצהירי עדות ראשית.

 

רע"א 2770/05 טכנוספירה מערכות תצוגה בע"מ נ' יוסף – יש מצב שבו יש עדים מרכזיים שלא זומנו לדיון ע"י עו"ד. לעיתים כשעו"ד לא מזמן, בימ"ש יכול להגיב בשתי צורות – או להזמין אותם למועד מאוחר יותר ולפסוק הוצאות או לקבוע שאין לשמוע את העדים. נקבע שהעונש הזה מוגזם מדי – אם הצד מוענש בכך שלא ישמעו את העדים, אין בכך מידתיות.

 

ע"א 154/04 הרב אמנון יצחק שליטא נ' נוימן – נקבע שניתן להגיש בקשה ללא תצהיר אם יש בה רק טענות משפטיות.

 

רע"א 3224/04 נתקר שומריה נ' עיריית קרית אתא – יכול להיות מצב שבו ע"פ תקנה 168, עד שלא הגיש תצהיר עדות ראשית, לא תישמע עדותו. עלתה השאלה אם שופט החליט שלא תישמע עדותו בלי נימוקים, האם די בכך? בית המשפט קבע שאם הסיבה היחידה שלא נותנים לעד להעיד היא שהוא לא הגיש את התצהיר, לא די בכך כדי למנוע ממנו להגיש. אם יש הצדק סביר לכך שהוא לא הגיש את התצהיר, תשמע עדותו.

 

ת"א (חי') 653/99 פרג נ' מ"י - האם מוסמך ביהמ"ש לחייב עד במעמד העדות למסור מסמכים שמצויים ברשותו לעיון הצד שכנגד? ביהמ"ש קבע שיש סמכות כזו.

 

רע"א 1497/06 פלוני נ' פלוני - האם בקשה לתיקון פרוטוקול בשל העובדה שהפרוטוקול לא נכתב מילה במילה היא בקשה תקפה? האם הפרוטוקול חייב להיות מילה במילה? הפסיקה קבעה שאמנם הפרוטוקול משקף את עיקרי הדברים, אבל אם אחד הצדדים רוצה שנקודה מסוימת תירשם בפרוטוקול, יש לו זכות להתעקש על כך.

עד כאן

 

 

 

פסק הדין

 

פסק דין – החלטה שסוגרת את תיק ביהמ"ש ואין אחריה דבר. המבחן הוא טכני-פורמלי, אין בה שום דבר מהותי. המבחן הוא האם התיק עובר לארכיב או לא. כל מה שאינו פס"ד הוא החלטה אחרת. כלומר, ההגדה של החלטה אחרת תלויה בהגדרה של פס"ד.

 

פסק דין חלקי – הכרעה/החלטה בחלק מהעילות אך לא כולן, ו/או בחלק מהסעדים, ו/או בקשר לחלק מבעלי הדין שלא ימשיכו בדיון.

לדוגמה, אדם ביקש בעקבות פלישה למקרקעין צו מניעה קבוע, פיצויים ועוד. נניח שהוא קיבל סילוק יד. יש כאן הכרעה בחלק מהסעדים.

סכסוך בין שני אנשים על מליון ₪. הצד שכנגד מסכים ש-200,000 ש"י יעברו אלי בינתיים וניתן לכך תוקף של פס"ד. זה פס"ד חלקי – ניתן ללכת עם ההחלטה הזו להוצל"פ , והצד שכנגד יכול לערער עילה תוך 45 יום.

תביעת נזיקין – שלושה נתבעים. בימ"ש החליט שג' אינו צד להליך. זהו פס"ד חלקי עבור התיק כולו.

 

המרצה מסביר כי קורים מקרים לפעמים שבהם רשם הופך להיות שופט, והוא נותן החלטה. אזי דיני הערעור קובעים כי המהות היא קובעת. לדוג' אם שופט שהוא רשם חותם כרשם על משהו שהוא לא יכול כרשם, אז זה יתפוס כי בפועל הוא שופט.

 

ההבחנה הלא ברורה בחוק בין פס"ד להחלטה אחרת יוצרת כמה בעיות:

 

הערעור – ע"פ הדין, על כל פס"ד (חלקי או מלא) יש ערעור בזכות תוך 45 יום אם הוא בערכאה ראשונה. הבעיה היא שאנשים טועים וחושבים שבגלל שההליך לא הסתיים עדיין לא ניתן לערער על פסה"ד החלקי, כי הם סוברים שזו החלטה אחרת.

 

תקנה 411 קובעת:

לא ערער בעל דין על החלטה שאינה פסק דין והיא ניתנת לערעור ברשות בלבד, אין בכך כדי לפגוע בזכותו להשיג על אותה החלטה בבואו לערער על פסק הדין במשפט. האמור בתקנה זו לא יחול על החלטה לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968.

יש מצב שבו בעל דין סובר שבידו יש החלטה אחרת ולא פס"ד חלקי. לאחר 5 שנים, בסיום ההליך, הוא מגיש ערעור על פסה"ד וכולל בערעור את פסה"ד החלקי. הצד השני מבקש למחוק את הערעור ככל שהוא מתייחס לפס"ד החלקי, כי עבר המועד לערעור.

 

איך מכריעים בין פס"ד להחלטה אחרת?

אין הגדרה להחלטה אחרת, יש הגדרה רק לפס"ד ונוצרות תקלות. יש דברים שהפסיקה כבר קבעה דברים לגביהם. הבעיה היא שיש דברים שקשה למצוא האם הם כאלה או כאלה, ויש עליהם דיון.

דוגמאות:

• העברת תיק בתוך מערכת בתי המשפט (משלום למחוזי לדוגמה) – לא פס"ד אלא החלטה אחרת, ערעור ברשות.
• החלטה על הוצאת התיק למערכת משפט אחרת (משפחה, עבודה בד"ר וכו') – לא מהווה פס"ד, אבל יש עליה ערעור בזכות כי יש אבדן של זכויות דיוניות.
• מחיקה – פס"ד.
• דחייה – פס"ד שמהווה מעשה בית דין.
• הכרעה בבקשה להארכת מועד – החלטה אחרת, היא לא קובעת את גורל התיק.
• הכרעה בבקשה לביטול – החלטה אחרת, גם אם הייתה קבלה של הבקשה וגם אם הייתה דחייה של הבקשה. ניתן להגיש בר"ע על ההחלטה לבטל או לא לבטל.
• הפסקת תובענה – פס"ד שאינו מעשה בית דין.
• בקשת הבהרה – פס"ד.
• פס"ד בהיעדר הגנה – פס"ד.

 

כלומר, ישנם 5 החלטות שנחשבות פס"ד:

1. בקשת הבהרה.

2. תיקון פס"ד.

3. שומת נכס שאי אפשר לתופסו – לפי חוק ההוצל"פ – בדומה לפס"ד הנדל הסיפור עם האגחים שבהם הרשם עשה שומה לאגחים שנמצאו ונמכרו. כלומר, זאת החלטה שלאחר פס"ד שהיא פס"ד (השומה הייתה 6 שנים לאחר פס"ד ובגלל זה, זה חריג – מרגע השומה יש לך 45 יום ערעור).

4. פסיקתא מתקנת – הפסיקה המתקנת כותבת פס"ד חדש, שלא כמו פסיקתא משקפת שהמהווה מעין צילום של פס"ד. כלומר, מה שתוקן הוא פס"ד.

5. פס"ד משלים – בית המשפט נותן הוראות שאם הם לא מתקיימות אז הוא קובע שיינתן משהו מסוים. וההשלמה הזאת כמוה כפס"ד חדש. פס"ד המנחה הוא פס"ד אבנר נ' אליהו.

 

פס"ד חלקי – נמצא לכאורה בניגוד להגדרה. הוא לא סוגר את תיק ביהמ"ש, אבל הוא סוגר את הנקודה שבה הוא עוסק.

הבעיה בהבחנה בין פס"ד מלא לחלקי – פס"ד מלא מכריע במחלוקת, הוא סוגר את התיק ביחס לנקודה. ניתן לערער על מה שהוחלט שם. המבחן הוא מבחן הסעד – האם הסעד שביקשת התקבל.בפס"ד חלקי לעיתים אין סעד, לעיתים מסירים בעל דין מסדר היום, לעיתים מטפלים בעילה ולא בסעד.

 

תביעה בסד"מ – במקרה שנדחתה בקשת רשות להגן – זו החלטה אחרת, כי היא לא נגעה בתיק עצמו. אחריה יגיע פס"ד בהיעדר הגנה. זה מלאכותי, אבל ככה בנוי הדין. בערעור על פס"ד בסד"מ, ניתן גם לערער על ההחלטה לדחות את בקשת הרשות להגן. לחילופין, ניתן לתקוף את ההחלטה לדחות את בקשת הרשות להגן ע"י הגשת בר"ע עוד לפני מתן פסה"ד.

 

 

שיעור 8:

 

195. חתימה על החלטה של אחר [217]

שופט או רשם שחדל מכהונתו לאחר שהשמיע את ההחלטה ולפני שחתם עליה, או שנמנע ממנו לחתום עליה מסיבה אחרת, רשאי הבא אחריו לחתום במקומו.

אם לדוג' שופט או שבר את היד אז שופט אחר רשאי לחתום עליה.

 

190. מתן פסק דין או החלטה אחרת [213]

(א)   בתום הדיון בכל הליך, או לאחר מכן, בהקדם ככל האפשר לפי הנסיבות, יתן בית המשפט פסק דין או החלטה אחרת, לפי הענין;ההחלטה תהיה בכתב ותיחתם בידי השופטים שישבו לדין.

(ב)   החלטת בית המשפט תהיה על פי דעת רוב השופטים שישבו לדין, אך כל אחד מהם רשאי לרשום דעה חולקת וליתן את נימוקיו לכך;אם אין רוב לדעה אחת -תכריע דעת אב-בית-הדין.

(ג)   תאריך השימוע ייחשב לתאריך ההחלטה.

(ד)   בית המשפט הדן בערכאה ראשונה יתן החלטתו לא יאוחר משלושים ימים לאחר תום הדיון;לא נתן החלטתו במועד האמור, יתן על כך הודעה מנומקת בכתב לנשיא בית המשפט

אם היה מקרה וכל אחד מהשופטים החליט החלטה אחרת. לדוג' היו 3 שופטים אחד אמר שכן, השני אמר שלא והשלישי השאיר זאת בצריך עיון. מי יקבע?

לפי ס' 190 (ב) מי שיקבע יהיה אב בית הדין.

 

ס' 190(ד) – בית המשפט הדן בערכאה ראשונה יתן החלטתו לא יאוחר משלושים ימים לאחר תום הדיון;לא נתן החלטתו במועד האמור, יתן על כך הודעה מנומקת בכתב לנשיא בית המשפט - המרצה אומר שהס' הזה לא קורה אף פעם.

 

לפי ס' 190(ג) תאריך השימוע ייחשב לתאריך ההחלטה. נשאלת השאלה מה אם אין שימוע? התשובה לכך היא שאם אין שימוע אז התאריך הוא יום המצאת פס"ד.

 

193. שימוע החלטה [218]

בשימוע החלטת בית המשפט לא יושמע אלא אותו חלק המפרט את הסעד או את ההכרעה שניתנו בענין הנדון.

המרצה אומר שהתביעה חייבת להיות עם סעד. בקניין רוחני או בנזיקין דנים בשתי שלבים, קודם כל דנים בשאלת האחריות ואז דנים בשאלת הסעד.

 

192. תוכן פסק הדין [215]

פסק דין בתובענה שהוגש בה כתב הגנה יכיל הרצאה תמציתית של הענין, ממצאי בית המשפט לגבי העובדות המהותיות, השאלות שעמדו להכרעה, ההחלטה ונימוקיה.

כלומר, פס"ד יכיל 5 דברים, השאלה היא האם תמיד זה יהיה כך? התשובה לכך היא לא ודוגמא לכך היא פשרה.

 

191. פסק דין חלקי [214]

בית המשפט רשאי, בכל שלב משלבי הדיון, להוציא פסק דין באחת התביעות שבתובענה או בחלק מתביעה, וליתן את הסעד הנתבע, כולו או מקצתו, לאותה תביעה או לחלקה, או לסרב לתיתו, כל אימת שנראה לבית המשפט שאין בהמשך הדיון כדי לשנות את הממצאים לגבי העובדות המהותיות או לגבי השאלות העומדות להכרעה לענין התביעה או הסעד כאמור.

בית המשפט יכול לתת פס"ד חלקי אם הוא נראה לו שאין בהמשך הדיון כדי לשנות את הממצאים לגבי העובדות.

 

פס"ד חלקי זוהי הכרעה בחלק מהסעדים אך לא בכולם, ומי שרוצה לערער עליו לא צריך לחקות לסוף ההליך. ומי שלא מערער תוך 45 יום. אזי הוא מפסיד.

ולא תעזור לו גם תקנה 411:

411. השגה על החלטות שאינן פסק דין [376] (תיקון תש"ן)

לא ערער בעל דין על החלטה שאינה פסק דין והיא ניתנת לערעור ברשות בלבד, אין בכך כדי לפגוע בזכותו להשיג על אותה החלטה בבואו לערער על פסק הדין במשפט.האמור בתקנה זו לא יחול על החלטה לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 46.

היא לא תעזור מכיוון שזאת החלטה אחרת ולא פס"ד.

 

האם ניתן להשתמש בתקנה 411, למרות שהוגשה בר"ע (בקשת רשות ערעור) ונדחתה?

בפס"ד ורדן (רע"א 5834/03)- השופט אור - "לדעתי, דחיית בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת של הערכאה הראשונה, אפילו אם הדחייה התבססה על דיון לגופו של עניין, אינה חוסמת את הדרך להשיג על ההחלטה פעם נוספת במסגרת הערעור המוגש על פסק-הדין של הערכאה הראשונה.

 

המבחן לזיהוי פס"ד חלקי:

המבחן לזיהוי פס"ד חלקי הוא ע"פ מבחן הסעד, צריך לבדוק האם יש אמירה סופית לגבי הסעד.

 

196. רשות לערער [219]

(א)   בית משפט הנותן פסק דין שיש עליו ערעור ברשות אותו בית משפט, יכריע בפסק הדין אם הוא מרשה לערער או לא;לא הכריע כאמור, ייראה הדבר כאילו סירב להרשות ערעור.

(ב)   נתן בית המשפט רשות לערער בתכוף לשימוע פסק דין, יראו כאילו ניתנה הרשות בגוף פסק הדין.

יש בחוק בס' 41 ו 52 אמירות לגבי רשות לערער, ורואים שבית המשפט המחוזי יכול לתת בפס"ד רשות לערער, אך השלום לא יכול לתת רשות לערער בפס"ד.

לדעת המרצה בסמוך לשימוע מותר לטעון בע"פ ולהגיד לבית המשפט שיעניק לי רשות ערעור. לבית המשפט יש סמכות לתת או לא לתת רשות ערעור. לפי ס' זה אם בפרוטוקול רשום ששופט נתן רשות לערער, אז ניתן לערער בהסתמך על פס"ד למרות שביקשנו בע"פ רשות לערער.

 

לדעת המרצה כאשר אדם מקבל רשות ערעור בפס"ד, אדם לא צריך לבקש רשות והוא יכול לגשת ולערער.

 

ישנם 10 עניינים שהמחוקק קבע בצו שעליהם לא ניתן לקבל רשות ערעור (הדבר מפורסם בצו חדש שיצא, הוא מופיע בספר בעמוד 88): המרצה מבטיח שתהיה שאלה בנושא במבחן.

1. קביעת מועדים והיקף כתבי טענות - לדוג' כתבי הטענות יהיו 5 עמודים המשפט יהיה עוד 20 יום
2. החלטה בבקשה להארכת מועד הקבוע בחיקוק – אך אם קיצרו לכם או שללו לכם את הזמן אז אפשר לערער. לדוג' שללו לכם את האפשרות לבקש הארכת מועד ,במקרה כזה אז אפשר לערער.
3. הזמן עדים, סדר הזמנת העדים.
4. החלטה לקבל בקשה לביטול פס"ד.
5. החלטה בעניין הוצאות משפט ושכר טרחה.
6. וכו' – יש עוד צריך להסתכל בצו.

כלומר, למרות כל האמור בעניינים האלה אין רשות ערעור.

 

 

פסיקתה

 

פסיקתה – תמצית החלטה שניתנה ע"י בימ"ש המפרשת את הכרעתו ללא נימוקי ההחלטה. הפסיקתה משקפת את התכליות האופרטיביות של פסה"ד.

 

תקנה 198 קובעת:

(א) על סמך החלטה שניתנה מותר לערוך פסיקתה, שתכיל את מספר התיק, שמות בעלי הדין ומענם, הסעד או ההכרעה האחרת שניתנו בענין הנדון, וצו בדבר הוצאות המשפט; הפסיקתה יכול שתהא ערוכה לפי טופס 16 ויחתום עליה שופט או רשם; תאריך שימוע ההחלטה הוא התאריך לפסיקתה.

(ב) הומצאה פסיקתה לבעל דין, רואים כאילו הומצאה לו ההחלטה גופה.

ברגע שצד קיבל פס"ד, הוא יכול לרוץ לכל גורם בבית המשפט, גם לרשם, להציג בפניו את פסה"ד ולבקש ממנו להוציא לו פסיקתה. בד"כ התובע כותב את הפסיקתה ומקבל עליה את חותמת ביהמ"ש. המצאת הפסיקתה לצד שכנגד מתחילה את הספירה של 45 הימים.

 

מתי צריך פסיקתה? לפעמים פסה"ד בנוי מבולבל מאוד וצריך להוציא ממנו את החלקים האופרטיביים.

 

1. פסיקתה משקפת – זהה לפסה"ד.
2. פסיקתה מתקנת – עלולה ליצור תקלה, כי היא תיקון עקיף של פסה"ד.

 

האם יש לי זכות לערער על פסיקתה מתקנת או רשות לערער?

ע"א 1050/01 גבעת כח נ' רוזנבלום – נקבע שכאשר הפסיקתה היא מתקנת, מתייחסים אליה כאל פס"ד חדש ולכן יש עליה זכות ערעור 45 יום ממועד מסירת הפסיקתה, לא משנה מתי ניתן פסה"ד.

 

לדעת המרצה פסיקתא היא מעין דלת אחורית כדי לפתוח את ההליך.

 

 

 

 

פס"ד מוסכם

 

קורה ששני הצדדים מגיעים לשופט או הרשם ומבקשים לתת להסכמה שביניהם תוקף של פס"ד.

מצד אחד זהו הסכם, מצד שני זהו פס"ד.

 

לפס"ד מוסכם יש שני פנים: פנים של הסכם ופנים של פס"ד.

 

תקנה 161 קובעת:

(א) הסכימו בעלי הדין למתן פסק דין לפי נוסח מוסכם, רשאי בית המשפט או הרשם ליתן פסק דין כאמור.

(ב) הוראת תקנת משנה (א) תחול אף אם הסכימו בעלי הדין לגופו של ענין בלבד ולא על סכום הוצאות המשפט; במקרה כזה ישום בית המשפט או הרשם את ההוצאות ויקבעם בפסק הדין.

 

ניתן לתקוף את פסה"ד שניתן בהסכמה בשתי דרכים:

תקיפת הצד החוזי – תביעה לאכיפתו של הסכם תוגש לבימ"ש שיש לו סמכות לדון, לאו דווקא ביהמ"ש שנתן את פסה"ד (תקיפת החוזה תעשה ע"פ דיני החוזים).

לעומת זאת – בקשה לביטול פס"ד מוסכם תידון רק בבימ"ש שנתן את פסה"ד.

קורה שבג"צ או בימ"ש עליון נותן פס"ד מוסכם. אם נוצרה עילה לביטולו, לא מגישים בקשת ביטול לעליון אלא לבימ"ש המקורי שנתן את ההחלטה (הערכאה הדיונית) – ע"א 9344/04 אנג'ל נ' עידן.

 

לדעת המרצה כל הביטולים בסדר דין אזרחי נעשים בבית המשפט שנתן את פס"ד.

 

איך מגישים בקשה לביטול?

בקשה לביטול זאת תובענה חדשה, מספר חדש, למרות שיכול להיות שהכותרת של הבקשה תהיה "בקשה למחיקת פס"ד". לדעת המרצה מי שלא יעשה כך אז יזרקו אותו מבית המשפט או ימחקו או ידחו לו את התובענה. כלומר, מגישים בש"א (בקשות שונות אזרחי).

 

מה קורה אם בית המשפט העליון או בג"צ נותן פשרה עם תוקף של פס"ד?

במקרה כזה בכדי לערער על ההחלטה צריך לפנות לבית המשפט המחוזי.

 

כאשר אני מבטל פס"ד שנתן תוקף להסכם פשרה, הביטול של פס"ד לא מבטל את הסכם הפשרה. מכיוון שלא תקפתי את ההסכם, אלא את פס"ד. כדי לתקוף את ההסכם צריך לבטל אותו לפי חוק החוזים, כמו שלמדנו מקודם.

 

 

 

עוד הערות על פסק דין:

תקנה 190 קובעת מהו פס"ד:

(א) כתום הדיון בכל הליך, או לאחר מכן, בהקדם ככל האפשר לפי הנסיבות, יתן בית המשפט פסק דין או החלטה אחרת, לפי הענין; ההחלטה תהיה בכתב ותיחתם בידי השופטים שישבו לדין.

(ב) החלטת בית המשפט תהיה על פי דעת רוב השופטים שישבו לדין, אך כל אחד מהם רשאי לרשום דעה חולקת וליתן את נימוקיו לכך; אם אין רוב לדעה אחת - תכריע דעת אב-בית-הדין.

(ג) תאריך השימוע ייחשב לתאריך ההחלטה.

(ד) בית המשפט הדן בערכאה ראשונה יתן החלטתו לא יאוחר משלושים ימים לאחר תום הדיון; לא נתן החלטתו במועד האמור, יתן על כך הודעה מנומקת בכתב לנשיא בית המשפט.

תאריך השימוע הוא תאריך ההחלטה – לעיתים אין ישיבת שימוע של פסה"ד ובימ"ש שולח את הפס"ד בדואר לצדדים. מה קורה אם הצדדים ידעו על פסה"ד אבל לא קיבלו אותו עדיין? ממתי מתחילים לספור את המועדים לערעור? רוב השופטים תומך בכלל ההמצאה. יש שופטים שמקבלים את כלל הידיעה. כלל ההמצאה בד"כ עדיף.

 

התקנה קובעת שיש לתת פס"ד תוך 30 יום מתום הדיון. נניח ופס"ד התקבל לאחר 3 חודשים – האם זו עילה לביטול פס"ד? צד טוען שהיה צריך את ההצהרה הזו לפני חודשיים ועכשיו ההצהרה של ביהמ"ש לא עוזרת לו.

ע"א 612/84 מרגלית נ' מרגלית – נקבע שאיחור בלתי סביר במתן פס"ד עשוי להוביל לביטול פס"ד בערכאת הערעור. מעשית מעולם לא בוטל פס"ד בעילה כזו.

 

 

מהו תוכן פסה"ד – תקנה 192:

פסק דין בתובענה שהוגש בה כתב הגנה יכיל הרצאה תמציתית של הענין, ממצאי בית המשפט לגבי העובדות המהותיות, השאלות שעמדו להכרעה, ההחלטה ונימוקיה.

כשאין כתב הגנה, לא קובעים שיש כאן הסדר שלילי, אבל ברור שכשאין הגנה לא ניתן לפרט את הממצאים, השאלות שעמדו להכרעה וכו'. מספיק רק לציין שזה פס"ד ללא הגנה ולהסביר מדוע לא הייתה הגנה.

 

תוכן פסה"ד שניתן בערכאת הערעור – תקנה 460:

(א) פסק דינו של בית המשפט שלערעור יכיל את אלה:

(1) השאלות הטעונות הכרעה;

(2) ההכרעה;

(3) נימוקי ההכרעה;

(4) הסעד שהמערער זכאי לו, אם ההחלטה שעליה ערער בוטלה או שונתה.

(ב) על אף האמור בתקנת משנה (א)(1) עד (3), בית המשפט שהחליט לדחות ערעור רשאי לכלול בפסק דינו רק את קביעתו בדבר דחיית הערעור, ובלבד שלדעתו מתקיימים כל אלה לגבי ההחלטה שעליה מערערים:

(1) אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בה;

(2) הממצאים שנקבעו בה תומכים במסקנה המשפטית;

(3) אין לגלות בה טעות שבחוק.

יש תנאים מסוימים שבהם ניתן לדחות פס"ד בערעור ללא נימוקים.

 

פס"ד בהיעדר הגנה

פס"ד כזה יכול לקרות בכמה אופציות:

1. הנתבע לא הגיש כתב הגנה.
2. הייתה הגנה, אבל היא נמחקה.
3. הוגשה בקשת רשות להגן, אבל הבקשה נדחתה.

במצבים אלה מדובר בפס"ד בהיעדר הגנה. יש יתרונות גדולים מאוד לתובע בפס"ד כזה כי נטל ההוכחה עליו הוא נמוך. בסד"מ – כמעט לא נדרש להוכיח.

 

רשות ערעור בגוף פסה"ד

לא אחת קורה שלא צריך לבקש רשות ערעור מבית המשפט של הערעור, אלא מקבלים אותה בפסה"ד עצמו.

תקנה 196 קובעת:

(א) בית משפט הנותן פסק דין שיש עליו ערעור ברשות אותו בית משפט, יכריע בפסק הדין אם הוא מרשה לערער או לא; לא הכריע כאמור, ייראה הדבר כאילו סירב להרשות ערעור.

(ב) נתן בית המשפט רשות לערער בתכוף לשימוע פסק הדין, יראו כאילו ניתנה הרשות בגוף פסק הדין.

עוה"ד רשאי לבקש את בקשת רשות הערעור בעת מתן פסה"ד.

 

 

"בימ"ש שנותן פס"ד שיש עליו ערעור ברשות" - מהו?

רשם בשלום נתן החלטה אחרת. יש על כך ערעור בזכות בפני שופט בימ"ש שלום. שופט השלום בדיון שלו יכול לתת פס"ד או לתת החלטה אחרת. אם זו החלטה אחרת, יש ערעור ברשות למחוזי. אם נתן פס"ד – יש עליו ערעור ברשות למחוזי, כי אין פעמיים ערעור בזכות. לכאורה שופט שלום רשאי להכריע אם הוא נותן רשות ערעור בתוך פסה"ד, אבל מעשית לא – החוק קובע שבנסיבות האלה בלבד לכאורה חלה תקנה 196, אבל חוק בתי המשפט לא מאפשר לשופט שלום לתת רשות ערעור בתוך פסק דינו. ס' 96 לחוק בתי המשפט קובע:

(א) פסק דין של רשם של בית משפט שלום או של בית משפט מחוזי, דינו, לענין ערעור, כדין פסק דין של בית המשפט שבו הוא משמש רשם.

(ב) החלטה אחרת של רשם ניתנת לערעור לפני בית המשפט שבו הוא משמש רשם, ורשאי בית המשפט לדון בו בשופט אחד.

(ג) החלטה של בית משפט שלום בערעור לפי סעיף קטן (ב) ניתנת לערעור לפני בית המשפט המחוזי, אם ניתנה רשות לכך מאת בית משפט השלום או מאת בית המשפט המחוזי או אחד משופטיו.

חוק בתי המשפט נותן פתרון להחלטה אחרת שנותן שופט השלום במקרה זה. החוק לא מטפל במקרה שבו בימ"ש שלום נתן פס"ד.

בש"א 7338/01 ויינברג נ' כהנא – פתר את השאלה מה קורה בעניין הלאקונה – הוא קבע שיש שני ערעורים בזכות.

 

 

פס"ד שהושג במרמה:

המרמה היא מרמה נגד בית המשפט, בדרך כלל פס"ד שהושג במרמה הופך להיות חלוט לאחר 45 יום. אולם יש לנו כלל שאומר שאם רימית את בית המשפט לא מגיע לך כלום. ולכן ברגע שיש לי ראיה שאומרת שפס"ד הושג באופן לא תקין לא חוקי – רימו את בית המשפט.

במקרה כזה קמה לצד השני זכות לפתוח את התיק למשפט חוזר, זאת אומרת אפשר לבקש לבטל את פס"ד שהושג במרמה. כלומר, מגישים בקשה לבטל את פס"ד שהושג במרמה ואתה מחכה שבית המשפט יקבע כי ראשית אכן הייתה מרמה ושנית שבית המשפט ייתן לך לפתוח את ההליך מחדש.

 

משפט חוזר אזרחי – ע"פ פסיקת ברק בפס"ד פלונית מ-2004 ניתן לקיים משפט חוזר אזרחי במקרה שבו המשפט היה מבוסס על מרמה – אחד הצדדים רימה את בית המשפט.

נניח והייתה מרמה או שהתגלו ראיות חדשות שאילו היו בזמן הרלבנטי בפני בית המשפט הוא היה פוסק אחרת. האם ניתן לקיים מחדש את המשפט לאחר 50 שנה?

ע"א 4682/92 עזבון שעיה נ' בית טלטש בע"מ – יהודי שחי בעירק קנה ב-1936 במהלך ביקור בארץ מניות של חברה בישראל. לאורך השנים נעשו מניפולציות במניות, כך שערכן דולדל והוא הפסיד את כספו. האיש היה נפקד מישראל בתקופה הרלבנטית, ויורשיו, שעלו לארץ ב-1971, דרשו את הרכוש שנגזל ממנו. התביעה המקורית הוגשה בשנות ה-70 ונדחתה בטענה שהאדם היה נפקד מהארץ לפי חוק נכסי נפקדים. לאחר 20 שנה ביקשו היורשים לקיים משפט חוזר, בטענה שהתגלו מסמכים שלא היו בפני בית המשפט בעת הגשת התביעה המקורית, ואילו היו בפניו הוא היה פוסק אחרת. השופט מצא קבע שאמנם ההסדר של משפט חוזר מוגבל למשפט הפלילי, אבל יש מקום לקיים משפט חוזר אזרחי בשתי נסיבות:

1. התגלו ראיות חדשות שאם היו בפני בית המשפט בעת המשפט הוא היה פוסק אחרת.

2. הייתה מרמה כלפי בית המשפט – בתצהיר בפני בית המשפט.

 

הטעות של עורכי דין רבים במקרה זה היא שהם מגישים ערעור על פסק דין לאחר שנים רבות בטענה שהתגלו ראיות חדשות. מה שעל עוה"ד לעשות הוא להגיש תובענה – בקשה לביטול פסק דין ולא להגיש ערעור. יש לזכור שמונחים כמו סופיות הדיון, התיישנות ומעשה בית דין הם מחסומים פרוצדוראליים ולא מהותיים, ולכן ניתן לעבור דרכם במקרה זה. משפט חוזר אזרחי מתגבר על מעשה בית דין.

 

 

תיקון פסקי דין והחלטות – ס' 81 לחוק בתי המשפט קובע:

מצא בית משפט כי נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לענין זה; לענין זה, "טעות" - טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה.

יש כאן סמכות לבימ"ש לתקן כל טעות סופר בפס"ד תוך 21 יום.

מה שחשוב הוא שכל עוד לא קם השופט מכס השיפוט ניתן לתקן.

 

 

 

ס' 81(ב) מאפשר לתקן כל טעות בהסכמת הצדדים:

בהסכמת בעלי הדין רשאי בית המשפט להחליט בכל עת על כל תיקון בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן.

כל תיקון בכל עת, כמובן שהפרשנות של העליון היא מצמצמת אך בפרקטיקה התיקון הוא רחב.

 

מה ההבדל בין תיקון פרוטוקול לתיקון פס"ד?

תיקון בפרוטוקול קיים בחוק ספציפי – כיום חוק בתי המשפט, ס' 81 מדבר על תיקון פס"ד לאחר פס"ד, אין אישור לתקן תיקון מהותי אלא רק טעות קטנה (טעות לשון, טעות בחישוב וכו').

 

ברגע שבימ"ש מתקן את פסה"ד הוא יוצר פס"ד חדש. בכך יש זכות ערעור מחדש על פסה"ד. אם הדבר נעשה בתוך 21 הימים, אין בעיה. לעומת זאת, יכול להיות שאחרי 10 שנים בא צד לצד השני ומבקש את הסכמתו לתיקון פסה"ד. הצד השני מסכים ובכך נוצרת לו זכות ערעור על פסה"ד, 10 שנים אחרי מתן פסה"ד.

 

נניח וניתנה החלטה לא לתקן. אם הגשתי בקשה לתקן בתוך הזמן לערעור (45 יום), עדיף לי לא לערער על ההחלטה לא לתקן, אלא להשיג על ההחלטה במסגרת הערעור על פסה"ד כולו.

 

תקנה 411 קובעת:

לא ערער בעל דין על החלטה שאינה פסק דין והיא ניתנת לערעור ברשות בלבד, אין בכך כדי לפגוע בזכותו להשיג על אותה החלטה בבואו לערער על פסק הדין במשפט.

לכן הצד שנפגע יכול עדיין להשיג על ההחלטה בערעור על פסה"ד.

 

 

בג"צ כערכאת ערעור

כמקובל, בג"צ אינו משמש כערכאת ערעור. למרות זאת, אני יכול להשיג הישגים בהליך דרך בג"צ. לדוגמה, אם בהליך לא הועלתה טענת חוסר סמכות עניינית כלל, גם בערעור. ע"פ הפסיקה, מי שלא טוען טענת חוסר סמכות בזמן, מנוע מלטעון אותה. הוא לכאורה חסר סמכות לטעון טענת חוסר סמכות. לעומת זאת, בג"צ פתוח לטענות כאלה, בעיקר כשמדובר בפיקוח על בתי דין מיוחדים כמו בד"ר (בג"צ סימה לוי ובג"צ סימה אמיר). אמנם בג"צ קבע שיש לעשות שימוש בסמכות זו במקרים נדירים ומיוחדים, אבל הדלת נפתחה להליך כזה.

 

החלטות שאין עליהן ערעור:

שופט נותן הערכה או מציע עצה לצדדים – האם יש לעצה הזו נפקות ברמה של החלטה שיפוטית? בית המשפט העליון קבע שהערכות, עצות והבעת דעה אינן החלטות ולכן אין עליהן זכות ערעור או רשות לערער.

 

 

 

שיעור 9:

 

ביטול פס"ד מחמת המרמה: ישנה אמרה מהמשפט הרומי שאומרת שמרמה מבטלת את כל, מדובר במרמה כלפי בית המשפט.

במקרה כזה ניתן לבטל את פס"ד.

מקרה נוסף שבו ניתן לבטל את פס"ד היא ראיה חדשה שאם עמדה בזמנו לעיני בית המשפט, פס"ד היה ניתן אחרת.

לדעת המרצה פותחים תיק חדש ולא עושים זאת במסגרת התיק הישן.

 

החלטות במעמד צד אחד וביטול החלטות:

החלטה במעמד צד אחד (אקס פרטה) היא החלטה הניתנת כנגד בעל דין שלא נכח בדיון. החלטה עשויה להיות פסק דין או החלטה אחרת (תקנה 1). יש החלטות שמטבען נועדו להינתן במעמד צד אחד כמו בבקשה לצו לעיקול זמני, בבקשה לתפיסת נכסים וכד' (תקנה 366). הרציונל הוא שצד היודע שיתקיים דיון בעניין עיקול נכסיו עלול להבריחם טרם הדיון. מכאן, התנאי המרכזי למתן צו במעמד צד אחד הוא שההשהייה הכרוכה בדיון בדרך הרגילה עלולה לגרום נזק חמור (תקנה 244). מאידך, יש החלטות שנועדו במקורן להינתן במעמד הצדדים אך נוצרו נסיבות לבקשתן במעמד צד אחד.

 

בדין הישראלי ניתנים פסקי דין (לא החלטות אחרות כגון צווי עיקול זמני) ברוב המקרים באחת משתי הקטגוריות הבאות: בהעדר הגנה; עקב אי התייצבותו של בעל דין. הוראות הקשורות למתן פסקי דין בהעדר הגנה מצויות בסעיף 86 לחוק בתי המשפט ובתקנה 97. ההוראות הקשורות למתן פסק דין עקב אי התייצבות בעל דין נמצאות בתקנה 157.

 

באשר למצב בו צד אינו מתייצב מבחינים בין מצב שבו בעל דין לא הוזמן לדיון כדין ובין מצב שבו הוזמן בעל דין לדיון כדין.

 

במקרה הראשון – כאשר בעל דין לא הוזמן לדיון כדין – היה פגם בהמצאה: למשל שצד לא קבל הזמנה לדיון, שההמצאה נעשתה שלא בהתאם לתנאי ההמצאה או שהתאריך היה שגוי וכד'. בנסיבות אלה יגיש בעל הדין בקשה לביטול ואם יוכיח את הפגם תתקבל בקשתו. כאשר ניתן פסק דין בהעדר המצאה וצד הוכיח כי לא הייתה המצאה, יבוטל פסק הדין בלי להתייחס כלל למשקל סיכויי הצלחתו של אותו צד. (זאת לעומת פס"ד במעמד צד אחד בהעדר כתב טענות בו נבדקים סיכויי ההצלחה יחד עם העילות לאי ההגשה).

 

במקרה השני – קבל הזמנה לדיון כדין לא התייצב לדיון (תקנה 157) במקרה כזה רשאי בית המשפט לקיים דיון או ליתן החלטה בהעדרו.

הערה: אם בעל הדין לא התייצב אך פרקליטו התייצב – זה לא ייחשב כהחלטה במעמד צד אחד (רע"א 589/88 שר נ' קובה, פ"ד מב(4) 395).

 

האופציות העומדות לרשותו של בעל דין הרוצה להשיג על החלטה שניתנה במעמד צד אחד:

למעשה עומדות בפני בעל דין שתי דרכים לשינוי ההחלטה שניתנה במעמד צד אחד:

הגשת בקשה לביטול ההחלטה לבית המשפט או לרשם שנתן אותה (תקנה 201)

הגשת ערעור על ההחלטה (בש"א 356/89 בריק נ' בנק אוצר החייל, פ"ד מג(4) 22.

בית המשפט ראה בהגשת ערעור בטרם הוגשה בקשה לביטול הליך לא נאות ("נוהג נפסד") וקבע כי הוא מעדיף שהבקשה לביטול תבוא לפני הערעור (או אם נדייק שלא יוגש ערעור מקום שניתן היה להגיש בקשה לביטול פסק דין – ע"א 31/88 סביחאת נ' פקיד השומה, פ"ד מה(3) 262 – בברירה שבין הגשת בקשה לביטול ובין הגשת ערעור יש להעדיף את הבקשה לביטול). יש יתרון נוסף, בכך שבהגשת בקשה לביטול קודם לכן, יוכל בעל הדין שבקשתו נדחתה לערער הן על ההחלטה שהתקבלה במעמד צד אחד והן על ההחלטה בבקשה לביטול שדחתה את בקשתו.

 

לשאלה מה קורה כאשר מגישים במקביל בקשה לביטול וערעור – אם נדחתה הבקשה לביטול האם ניתן לערער על ההחלטה נשוא הבקשה לביטול? וכן, אם נדחה ערעור האם ניתן כעת להגיש בקשה לביטול?

הפסיקה קבעה כי אין לנקוט הליכים מקבילים ועל בעל דין לבחור לו הדרך הנראית לו מועילה יותר ואין הוא יכול לקבל שתי "התרופות" יחדיו (ע"א 221/51 פריש נ' מנדלבליט, פ"ד ו 181). אך מדובר רק על הגשה בוזמנית ונקיטת שתי הדרכים גם יחד במקביל, בעת ובעונה אחת (בש"א 356/89 בריק נ' בנק אוצר החייל, פ"ד מג(4) 22). מכיוון שיש סיכוי להחמיץ מועדים אם ההליכים יתקיימו סדרתית ולא במקביל הומלץ בעבר להגיש הבקשה לביטול ולפני חלוף התקופה לבקש הארכת מועד להגשת הערעור(בריק). כיום קיימת תקנה 398א הפותרת את הסבך הזה ומונעת את הצורך להגיש מחמת זהירות בוזמנית בקשה לביטול וערעור על אותו פסק דין. כיום מגישים בקשה לביטול והמרוץ להגשת ערעור יחל עם ההחלטה בבקשה לביטול (רע"א 296/96 ירושלביט נ' פלתורס, פ"ד מט(5) 876, 879). (כאילו ניתנה הארכת מועד אוטומטית אך מוגבלת החל מיום ההחלטה בבקשה לביטול – רע"א 8420/96 מרגלית נ' בנק משכן, פ"ד נא(3) 789.

 

398א. המועד להגשת ערעור על החלטה במעמד צד אחד :

(א)   המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה במעמד צד אחד או בהעדר כתבי טענות מהצד השני (בתקנה זו -ההחלטה הראשונה), שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 201 או תקנה 214, יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול (בתקנה זו - ההחלטה השניה).

(ב)   מנין המועדים להגשת הערעור או בקשת רשות הערעור, לפי הענין, על ההחלטה הראשונה או ההחלטה השניה יהיה לפי הוראות סימן זה.

 

תקנה 398א מתייחסת להחלטה במעמד צד אחד, כלומר סעיף 201. ביטול החלטה על פי צד אחד :

 

ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה - לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה;החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם.

 

ולביטול פס"ד בסדר דין מקוצר, כלומר סעיף 214. ביטול פסק הדין:

(א)   ניתן פסק דין לפי פרק זה באין בקשת רשות להתגונן, או בשל החלטה לדחות בקשת רשות להתגונן שניתנה על פי צד אחד או שניתנה בשל אי התייצבות מצהיר, והגיש בעל הדין שנגדו ניתן פסק הדין בקשת ביטול בתוך שלושים ימים מיום שהומצא לו פסק הדין, רשאי בית המשפט או הרשם לבטל את פסק הדין לפי הוראות תקנה 201.

(ב)   ביטל בית המשפט או הרשם פסק דין כאמור בתקנת משנה (א), רשאי הוא ליתן לנתבע רשות להתגונן בתנאים שייראו לו.

 

 

קריאת רשות:

ערעור על החלטה שניתנה במעמד צד אחד לפי סע' 201 תקסד"א: אם ביקשו ביטול להחלטה ודחו את הבקשה, ניתן לערער או על ההחלטה המקורית שניתנה במעמד צד אחד או על זה שדחו את הבקשה לביטול.

סע' 398א לתקסד"א: אם רוצים לערער על המקרה הראשון וניתן פס"ד, את 45 הימים מתחילים למנות מיום ההחלטה ולא מיום שבו בקשת הביטול נדחתה.

עד כאן.

 

 

 

בקשות בכתב

 

במסגרת הליכים שמתנהלים בבית משפט רשאי כל צד להגיש בקשה בהליך ביניים במסגרת העניינים שנדונים בהליך העיקרי. החלטה של בית המשפט אין פס"ד, היא לא סוגרת את תיק ביהמ"ש.

נוהל הגשת בקשות – תקנות 240 – 246.

תקנה 240 קובעת:

כל בקשה תוגש בכתב אם אין הוראה מפורשת אחרת בתקנות אלה או בכל דין אחר.

 

תקנה 241 קובעת איך מגישים בקשה בכתב:

(א) בבקשה בכתב יפרט בעל הדין את טיעוניו כולל אסמכתאות, ויצרף לה תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה; תצהיר שלא צורף לבקשה בעת הגשתה, לא יצורף לה אלא ברשות בית המשפט.

(ב) הוגשה בקשה בכתב, יומצא עותק מהבקשה לבעלי הדין הנוגעים בדבר יחד עם הודעה ערוכה לפי טופס 25.

(ג) המשיב רשאי להשיב לבקשה תוך עשרים ימים מיום שהומצאה לו או בתוך מועד אחר שקבע בית המשפט או הרשם; בתשובתו יפרט את טיעוניו כולל אסמכתאות, ויצרף לה תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לתשובה; תצהיר שלא צורף לתשובה בעת הגשתה, לא יצורף לה אלא ברשות בית המשפט.

(ג1) המבקש רשאי להשיב לתשובת המשיב בתוך עשרה ימים או בתוך מועד אחר שקבע בית המשפט או הרשם ויחולו על התשובה, בשינויים המחויבים, הוראות תקנת משנה (ג);

(ד) בית המשפט או הרשם רשאי להחליט על יסוד הבקשה והתשובות לפי תקנות משנה (ג) ו-(ג1) בלבד או, אם ראה צורך בכך, לאחר חקירת המצהירים על תצהיריהם.

(ה) נדחתה בקשה בכתב ובעל דין הגיש מחדש אותה בקשה או בקשה דומה, יציין בבקשה את פרטי הבקשה הקודמת.

כלומר הזמנים הם :

א. 30 יום – להגיש בקשה תוך 30 יום.

ב. 20 יום – תגובה תוך 20 יום.

ג. 10 ימים – תשובה לתגובה תוך 10 ימים.

 

"ויצרף לה תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה" – התצהיר בד"כ יסתמך על מיטב ידיעתו של המצהיר, אך לפי תקנה 521 התצהיר בבקשות ביניים יכול להיות למיטב אמונתו של המצהיר ("תצהיר חלש"), אין חובה להגיש תצהיר למיטב הידיעה. לדוגמה, אני מבקש בקשת עיקול ומצהיר שיש לי אמונה שהצד השני עומד להבריח נכסים. רצוי שתהיה איזו ידיעה בתצהיר ולא רק אמונות, אבל חלק מהמידע יכול להיות למיטב אמונתו של המצהיר. החשיבות של הדבר הזה היא שלא תמיד יש לנו את כל העובדות בעת הגשת הבקשה.

"יפרט בעל הדין את טיעוניו כולל אסמכתאות" – הבקשה צריכה להכיל את הנימוקים ואת מה שמסתמכים עליו כדי לקבל מה שמבקשים.

יש בקשות ביניים שיכולות להיעשות מבלי שום בסיס בתקנות – כמו בקשה לעיון חוזר בהחלטה של שופט. אם אין לבקשה זו שום נימוק או אין דבר עובדתי, אין צורך לצרף לה תצהיר.

אם כל מהותה של בקשת הביניים היא שאלה משפטית ואין שאלה עובדתית שעולה, לא חייבים לתמוך את הבקשה בתצהיר (פס"ד הרב שליטא נ' נוימן).

עקרונית בכל בקשת עיון חוזר לא נהוג להוסיף תצהיר, כי זהו הליך שלא קיים בשום מקום בתקנות, הוא קיים במקום בר"ע.

 

241(ב) – בקשה בכתב תוגש גם לצד השני. לעומת זאת, לא חייבים להגיש לבימ"ש בקשה במעמד שני הצדדים – יש צווים שמעצם טבעם נעשים במעמד צד אחד, כמו בקשת עיקול לדוגמה. תקנה 406א קובעת שאף הערעור יכול להיעשות במעמד צד אחד. תקנה 244 קובעת את הדבר הזה:

(א) נוכח בית המשפט או הרשם, שהשהייה הכרוכה בדיון בדרך הרגילה עלולה לגרום נזק שאין לו תקנה או נזק חמור, רשאי הוא, בלי שניתנה הודעה למשיב, ליתן צו על פי צד אחד, עם הוראות בענין הוצאות ובענינים אחרים לרבות ערובה לשיפוי המשיב, ככל שייראה לו.

(ב) בעל דין שנפגע על ידי הצו רשאי לבקש ביטולו תוך שלושים ימים מיום שהומצאו לו עותק הבקשה והצו.

תקנה 241(ב) קובעת את הנוהל הרגיל. תקנה 244 קובעת את התנאים לבקשה במעמד צד אחד.

לוחות זמנים לבקשות בכתב

241(ג) – המשיב רשאי להשיב לבקשה תוך 20 יום, או לפי מועד אחר שקבע ביהמ"ש. החשיבות של ההבחנה בין המועד שנקבע בחיקוק לבין המועד שקבע ביהמ"ש הוא לצורך הארכת המועדים (הבחנה בין הארכה מטעמים מיוחדים לבין הארכה מנימוקים רגילים).

241(ג1) – למבקש יש אפשרות להשיב לתשובת המשיב תוך 10 ימים או מועד אחר שקבע ביהמ"ש.

 

241(ה) – הגשת בקשה נוספת למרות שהוגשה בקשה נוספת שנדחתה – התקנה מחייבת להיות תם לב ולציין שכבר הוגשה בקשה נוספת שנדחתה. ההחלטה בבקשה בד"כ אינה מעשה בית דין ולכן ניתן להגיש אותה מחדש.

 

241(ד) – לבימ"ש יש אפשרות להחליט מיד בבקשה או לקבוע דיון ולהזמין עדים.

 

דיון בבקשה - תקנה 245:

בדיון בבקשה בכתב תהא למבקש הזכות להתחיל, ובכפוף לכך יהא סדר הדין כסדרי הדין הנוהגים בדיון בתובענה, ובשינויים המחוייבים לפי הענין; אולם אין לשמוע עדים שתצהיריהם לא צורפו לפי תקנה 241 אלא אם כן בית המשפט או הרשם הורה על כך מטעמים מיוחדים שיירשמו.

הדיון בבקשות בכתב מתנהל כמו בדיון בתובענה, אבל בשינויים המחויבים – אין כאן עילות משפטיות ושאלות סמכות. הדיון מצומצם לבקשה בכתב – מותר לחקור על תצהיר, מותר להעלות עדים, מותר לעשות חקירה נגדית. לעיתים יש סיכומים לפני ההחלטה, לעיתים ההחלטה היא ללא סיכומים.

 

הסתמכות על ראיות בהליך ביניים – תקנה 246:

(א) ראיה שהובאה בהליך ביניים רשאי בעל דין להסתמך עליה במהלך הבאת ראיותיו בכל הליך אחר שבתובענה.

(ב) בעל הדין שכנגד רשאי להתנגד להבאת הראיה מטעם שבדין, ואם הובאה הראיה בדרך של עדות, בעל-פה או בתצהיר, רשאי הוא לדרוש חקירת העד, והכל בין אם עשה כן בשעת הבאת הראיה בהליך הביניים ובין אם לאו.

(ג) בית המשפט רשאי שלא להרשות חקירה נוספת של עד בנושא שכבר נחקר עליו, אם ראה בכך משום הארכת הדיון שלא לצורך.

ראיה שהובאה בהליך ביניים – כל מה שעבר את מסננת בית המשפט, כל תצהיר או עדות שהיה עליהם דיון בביהמ"ש – עדות או חקירה נגדית. אם לא היה הליך כזה, לא מדובר בראיה שהובאה לבימ"ש. אם הצד הנגדי ויתר על החקירה הנגדית – הראיה התקבלה.

 

בקשה לביטול החלטה

רוב הבקשות הידועות בכתב הן בקשות פשוטות וקצרות. בקשה לביטול החלטה או פס"ד היא סוג של בקשה בכתב שהיא בד"כ ארוכה יותר ומורכבת יותר. החשיבות של בקשה לביטול היא שכל החלטה של בימ"ש בבקשה לביטול אינה פס"ד. ניתן להגיש בר"ע על דחיית הבקשה לבטל את ההחלטה.

 

באילו דרכים ניתן לתקוף החלטה של שופט?

1. תיקון.
2. ערעור על יד הגשת בר"ע.
3. ביטול.
4. בקשה לעיון מחדש.

 

 

סעד הצהרתי

סעד הצהרתי - סעד מיוחד המקבע באמצעות הצהרה כולי עלמא, כלפי קבוצה מסוימת או כלפי בעלי הדין האחרים, זכות או חובה כלשהי של בעל דין.

 

הסמכות לתת צו הצהרתי קבועה בסעיף 75 לחוק בתי המשפט:

כל בית משפט הדן בענין אזרחי מוסמך לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא-תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו.

 

התקנות קובעות את הנוהל לבקשת סעד הצהרתי:

תקנה 14(א) קובעת:

בכתב התביעה רשאי התובע לבקש כל סעד שמוסמך בית המשפט לתיתו, לרבות צו לתשלום סכום כסף, צו אכיפה, צו לא תעשה וצו הצהרתי.

 

תקנה 253 קובעת:

תובענה לסעד הצהרתי גרידא מותר להגיש בדרך המרצת פתיחה.

 

התובע עשוי לזכות בפס"ד הצהרתי בהתקיים כמה תנאים מצטברים:

1. אם יוכיח שיש לו זכות שתינתן לו ההצהרה המבוקשת.
2. שמתקיים מצב שמצדיק את מתן ההצהרה.
3. אם יוכיח שמן הראוי לשריין את המצב או הזכות באמצעות פס"ד שישתיק את הכחשתם בעתיד.

 

דוגמאות לעניינים הדורשים סעד הצהרתי

1. הורים מבקשים שבימ"ש יקבע שהרכוש בביתם לא שייך לבן כדי שלא יעוקל.
2. רישום בטאבו ללא ת"ז – בעל הנכס רשום ללא ת"ז (נרשם לפני קום המדינה) ומבקש מבית המשפט לקבוע שהוא בעל הנכס.
3. בניין הרשום כגוש/חלקה – החברה פורקה וכעת הדיירים מבקשים שהטאבו ירשום את הדירות לא לפי מניות שוות אלא לפי שטח הדירות.

 

האם צריך עילת תביעה כדי להקים סעד הצהרתי? לא. לכן לא ניתן לבקש למחוק את בקשתו של המבקש בהיעדר עילה.

כלומר, הוא לא צריך עילה – לזכור למבחן שאין צורך בעילה בסעד הצהרתי.

 

הסעד ההצהרתי הוא סעד מן היושר, שמקורו במשפט האנגלי. כל הדינים שחלים על סעדים מן היושר חלים כאן – צריך להראות שאין שיהוי, המבקש נקי כפיים.

ע"א 2793/96 חיים נ' חיים - נקבע ששיהוי לבדו אין עילה לדחיית תביעה לסעד הצהרתי, אלא בצירוף נסיבות מיוחדות.

 

סעד הצהרתי שונה מסעד מהותי בכמה רמות:

1. רמת האכיפה – לא ניתן לאכוף סעד הצהרתי. ניתן לבקש אם הסעד ההצהרתי סעד אכיף. לדוגמה – בימ"ש הצהיר שהנכס בבעלותי, אני הולך לטאבו ומבקש שהנכס ירשם על שמי. הטאבו מסרב ואז אני צריך לפנות לביהמ"ש ולבקש שיורה לטאבו לרשום את הנכס.
2. בימ"ש מעניק סעד מהותי אך ורק אם הסעד פורש בכתב התביעה. סעד הצהרתי ניתן לתת גם אם לא הופיע בכתבי הטענות. הסעד ההצהרתי מובלע בכתבי הטענות. בימ"ש יכול לתת סעד הצהרתי גם אם לא התבקש סעד הצהרתי בכתבי הטענות.

ע"א 350/73 גד נ' כהן – גם אם התבקש סעד הצהרתי מסוים, בימ"ש יכול לתת סעד הצהרתי בנוסח אחר.

3. רמת שיקול הדעת של ביהמ"ש – מכיוון שסעד הצהרתי הוא סעד מן היושר, הוא כל כולו נתון לביהמ"ש. סעד מהותי יינתן כל אימת שבעל דין הוכיח את עילת התביעה שלו.

 

מערכת השיקולים מתי ואיך לתת סעד הצהרתי:

1. התובע צריך להראות שתצמח לו תועלת מהסעד ההצהרתי.
2. התובע צריך להראות שיש לו עניין ממשי בפתרון הבעיה.
3. התובע צריך להראות שיש לו אינטרס לגיטימי לנקוט דווקא בדרך הזו.
4. לא ניתן לבקש סעד לגבי עניין שעדיין לא התגבש. לדוגמה, לא ניתן לבקש סעד הצהרתי לגבי חוזה שעדיין לא הגיע לפירעון.
5. ע"א 17/84 מלכין נ' אי.טי.טי - תובע צריך להראות שאין לו סעד חלופי אחר. אם לתובע יש סעד חלופי שבו הוא יכול להשיג את מבוקשו.
6. ע"א 180/75 לביב נ' בנק לפיתוח התעשייה – אם התובע עשה שימוש לרעה בהליכי משפט הוא לא יקבל סעד הצהרתי.

 

מתי מתעורר צורך בסעד הצהרתי?

1. כדי לחסום תובענה עתידית – סעד הצהרתי לכאורה מכריע במחלוקת ולכן חוסם תובענה עתידית.
2. הצהרה על בעלות או קניין.
3. הצהרת גיל.
4. הצהרה בדבר פרשנותו הנכונה של חיקוק.

 

 

 

סעדים זמניים (המרצה אומר כי סעדים זהו נושא שבבחינה הסופית יהיו לפחות 6 שאלות, כגון: עיכוב יציאה)

 

הדיון בבתי המשפט בישראל נמשך על פני תקופות ארוכות מאוד, שנה בממוצע לתיק. ברור שלפני שהסכסוך פורץ או לאחריו, נתבע פוטנציאלי יכול לשנות את המצב המשפטי של הנכסים לרעת התובע ואולי גם לאיין את התביעה, לפגוע באפשרות לממש את פסה"ד. לכן נוצר הצורך בקבלת סעדים זמניים שיעזרו לתובע לממש בעתיד את הזכות שלו. מצד שני, יש מצב שבו תובע באמצעות הסעדים הזמניים מכופף את הנתבע להסכים לפשרה לטובתו – "ערך מטרד". לעיתים עצם העובדה שאני מעכב את הנתבע בישראל מונע ממנו לעשות עסקים בחו"ל והוא יעדיף להתפשר כדי לבטל את הסעד הזמני.

סעד זמני ניתן בקלות, כמעט בלי מאמץ.

רע"א 98/03 גדנסקי נ' מפעלי ברום – נגד מוכר של סוכות נצח הוטל צו מניעה זמני עשרה ימים לפני חג הסוכות שמונע ממנו למכור ע"י מתחרה שטען להפרת זכויות יוצרים. זו דוגמה לדרך שבה ניתן לכופף את הנתבע להסכים לפשרה, גם במידה ולא מגיע לי הסעד.

 

בימ"ש צריך לשקול ולאזן את האינטרסים של בעלי הדין במצב של אי וודאות – מצד אחד אינטרס התובע אם תתקבל התביעה או אינטרס הנתבע אם תידחה התביעה. על השופט למזער את הנזק לשני הצדדים. לכן כל המערכת הזו התבססה על התפיסה העיונית שגובשו בפסיקה לגבי צווי מניעה. צווי מניעה לא נמצאים בפרק סעדים זמניים. פרק הסעדים הזמניים נמשך עשרות שנים עוד מהמשפט האנגלי.

 

תיקון מס' 6 לתקנות סד"א משנת 2001 הביא את פרק הסעדים הזמניים לתקנות. התיקון שיקף את הפסיקה המרכזית בנושא סעדים זמניים. התיקון איחד את כל הסעדים הזמניים ואיחד אותם למסגרת אחת.

חקיקת היסוד השפיעה על הסעדים הזמניים כי כל סעד זמני מהווה פגיעה בזכויות יסוד, ולכן בימ"ש צריך לשקול את האיזונים בין הזכויות.

 

תקנה 1 מגדירה מהו סעד זמני:

"סעד זמני" - סעד שניתן להבטחת קיומו התקין של ההליך או ביצועו היעיל של פסק הדין, לרבות צו עשה, צו לא תעשה, עיקול, עיכוב יציאה מן הארץ, הגבלת שימוש בנכס, תפיסת נכסים, כינוס נכסים זמני, וכל סעד אחר שבית המשפט ייתן, בנסיבות הענין, לפי הוראות פרק כ"ח;

הרשימה אינה סגורה – ניתן לתת סעדים זמניים אחרים – "לרבות".

 

ס' 75 לחוק בתי המשפט קובע:

כל בית משפט הדן בענין אזרחי מוסמך לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא-תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו.

"וכל סעד אחר" – הרשימה בתקנות אינה סגורה.

 

דודי שוורץ מסדר את שיקול הדעת של ביהמ"ש בהחלטה בסעדים זמניים בשלוש קבוצות:

1. הפרטים שמבקש הסעד צריך לפרט בבקשה לסעד זמני – סיכויי התובענה, חשש לנזק.
2. מרכיבים שנועדו לרכך את הפגיעה בזכויות יסוד של בעלי הדין בעקבות הענקת הסעד הזמני – ערובה, מנגנון לשינוי הסעד או להחלפת הערובה כדי לשמר את המשך הסעד.
3. המרכיבים של ההליך הדיוני בתקנות 360 – 373.

 

 

יש שני יסודות בהגדרת סעדים זמניים שהם מהותיים לעניין הסעד הזמני:

1. שמירת המצב הקיים – אם לא יינתן הסעד הזמני המצב הקיים עלול להשתנות ולכן הבקשה לסעד זמני נועדה להקפיא את המצב ולמנוע שינוי שלו ע"י הנתבע. שמירת המצב הקיים היא גם הבטחת קיומו התקין של ההליך המשפטי – הנתבע יהיה בישראל כדי שיהיה אפשר לנהל את המשפט נגדו. דוגמה נוספת – תפיסת נכס שבידי הנתבע כדי למנוע פגיעה בו (צו אנטון פילר)
2. הבטחת ביצועו היעיל של פסה"ד – מטרתו של הסעד הזמני היא לאפשר את אכיפת פסה"ד. ניתן גם לבקש סעדים זמניים לאחר מתן פסה"ד כמו עיקול או עיכוב יציאה מן הארץ.

 

כל סעד זמני מהווה החלטה אחרת. למרות זאת, האם סעד זמני יכול להכריע בתובענה?

רע"א 2508/98 מתן י. מערכות תקשורת נ' מילטל תקשורת – נקבע שהסעדים הזמניים עלולים לחתוך את זכויות בעלי הדין, עלולים להכריע בתובענה עצמה בנסיבות מסוימות.

 

מי רשאי לתת סעד זמני בתובענה?

תקנה 372 קובעת:

הוראות סימן זה יחולו גם על רשם במסגרת סמכויות ליתן סעד זמני על פי דין.

 

צו לתפיסת נכסים (אנטון פילר) – יכול לתת רק שופט או שופט שהוא רשם. (תקנה 387א).

צו מניעה זמני – רק שופט יכול לתת (ס' 75 לחוק בתי המשפט).

ס' 86 – 91 לחוק בתי המשפט מונים את סמכויות הרשם. הסמכויות לא כוללת צו מניעה זמני מכוח ס' 75 לחוק בתי המשפט.

 

 

שיעור 10:

 

קריאת רשות:

 

סעדים זמניים

דוגמא: מגיש תביעה נגד מישהו, איך שהוא מקבל את כתב התביעה הוא מעביר את כל נכסיו היקרים לחמותו.

במקרה שכזה גם אם תזכה בתביעה לא ניתן יהיו נכסים שמהם ניתן יהיה להיפרע.

סעדיים זמניים יש להבדיל מסעדים סופיים אשר ניתנים בהחלטה, סעדים זמניים ניתנים עוד לפני ההחלטה, כלומר הם נקבעים עוד לפני שנקבע מערך הזכויות בתיק ומכאן הבעייתיות בהם. כי יכול להיות מקרה בו הנתבע יצא זכאי.

אדם רצה להעביר את הנכסים שלו לחו"ל אבל בגלל תביעה נגדו הוטל עיקול על נכסיו, בסוף נקבע שהוא לא חייב כלום אבל כעת הוא הפסיד עסקה מאוד טובה.

הבעייתיות בסעדים זמניים היא שהוא פוגע בזכויות אדם עוד לפני שנקבע מערך הזכויות בתיק.

יש צו עיכוב יציאה מהארץ, זאת היא כבר פגיעה בחירות. יש כאילו שיאמרו שעדיף לפגוע בחירות מאשר בקניין אבל לא נכון. פגיעה בחירות היא הרבה יותר חמורה מפגיעה בזכות.

סעדסיים זמניים היא תרופת חירום שנועדה להקפיא מצב קיים והן פולשת מאוד כי פוגעת בחיי אדם.

כדי להקפיא מצב קיים, רוצים למנוע את השיבוש, או של ביצוע פס"ד בסוף ואו של ניהול ההליך עצמו. כי אילו בעל דין נעלם לו לחו"ל הרי שלא ניתן יהיה לנהל את ההליך בצורה יעילה.

פס"ד ארדה נ' סמסונוב: החלטה בסעדים זמניים תמיד ניתנת לשינוי. החלטה לסעד זמני היא לעולם לא מעשה בי"ד.

חלק מהסעדים הזמניים מופעים בתקנות וחלק מהסעדים מופיעים בפסיקה ואם יומצא סעד זמני חדש, ביה"מ יכול לתת סעד זמני מכח סמכותו התבוע לפי סע' 75 לביה"מ.

המחוקק ירד לפרטי פרטים באיזונים בין התובע לנתבע.

 

עיקול זמני – סע' 374 ואילך

המטרה: למנוע מהמשיב להעביר את הנכסים שלו לצד ג'.

- סעד זמני כזה לא מאפשר לצד ג' לקנות זכות טובה בנכס, כדי שהוא יוכל לקנות הוא צריך לעמוד בסע' 34 לחוק מהכר – תום לב ותמורה.

- העיקול לא נותן לתובע זכות קניינית בנכס.

- עצם זה שרשאים תובעים נוספים, גם הם יוכלו להטיל עיקול על הנכס ולכן לא מדובר על זכות קניינית.

אפילו שתובע מסוים הוא המעקל הראשון, גם אם יקבע שהנתבע חייב, כל תובע יקבל יחסית לגובה החוב שלו ולא משנה מי הטיל את העיקול ראשון.

- מעקל להבדיל מנושה מובטח לא בהכרח יקבל את מלוא הסכום שלו.

פס"ד ארגון מושבי הפועל המזרחי נ' וולח: עיקול = פעולה משפטית המופנית נגד בעליו של נכס או מחזיק בו והיא באה להגביל את סחרות הנכס ואת יכולת השימוש בו. כדי שהזוכה יוכל להיפרע את החוב המגיע לו. פעולת העיקול היא מעין מחסום משפטי שבא למנוע את בעל הנכס או את המחזיק בו מלסכל את פרעון החוב (ביצוע פס"ד) ע"י הברחת הנכס או העברת הזכויות בו לאחרים. אין למטיל עיקול זכות מהותית בנכס.

- כאשר אומרים שגם אם הנכס מעוקל עדיין ניתן להשתמש בנכס מתכוונים לנכס כמו רכב או בית, אם הטילו עיקול על נכס שהוא כסף אסור להשתמש בו מכיוון שאסור לאבד את הנכס.

- מעקל יכול גם לעקל לא רק אצל משיב או מחזיק אלא גם אצלו עצמו. נגיד שמדובר בבנק והכסף של הנתבע נמצא בבנק ניתן להטיל על הכספים הללו עיקול. מותר להטיל עיקול על נכסים שנמצאים אצל מבקש העיקול.

- עיקול בדר"כ מקבלים ומבקשים במעמד צד אחד. רק אחרי שביה"מ אישר את העיקול מודיעים לצד השני המעוקל.

- עיקול זמני ניתן לקבל אותו גם בתביעות כספיות וגם בתביעות לדבר שבעין (למשל אכפית חוזה מכר דירה). בתביעה כזאת מותר לעקל רק את הדבר שבעין (את הנכס נשוא התביעה) למשל את הדירה.

 

צו עיכוב יציאה מן הארץ סע' 384-387

המטרה: למנוע מצב בו אדם שיש כנגדו תביעה, ימלט מן הארץ. ולכן מטילים עליו צו עיכוב יציאה מהארץ.

אם היה המשיב תושב חוץ אלא בנסיבות חריגות ומטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג) לא ינתן צו עיכוב יציאה מן הארץ אלא אם עלה שווי התביעה על 50,000 ₪.

 

הגבלת שימוש בנכס סע' 383

עיקול עוזר רק על נכסים הנמצאים בארץ. אבל סע' 383 (ב) אומר לרבות נכסים המצויים מחוץ לתחום המדינה.

לא ניתן להטיל עיקול על נכסים מחוץ לתחום המדינה אבל ניתן לעשות הגבלת שימוש בנכס הנמצא בחוץ, ההגבלה היא על האדם ולא על הנכס. כלומר הנתבע אסור לו לגעת בנכס – קוראים לזה "צו מרווה".

הסיבה: היום חברות מחזיקות הרבה מאוד נכסים בחו"ל, זהו עניין שכיח מאוד ולכן יש צורך.

הסנקציה להפרת צו – פקודת ביזיון ביה"מ שיכול להגיע עד למאסר.

 

תפיסת נכסים זמנית – סע' 387א "צו אנטון פילר"

הסעד הזה נולד לאור התפתחות הנושא של קניין רוחני. אדם שחושב שמעתיקים יצירת אומנות שלו.

צו "אנטון פילר" מאפשר למי שקיבל אותו מביה"מ, להיכנס לחצרים (פיזית לבית או למחשב) של החשוד ולתפוס ולקחת לחזקתו את אותן ראיות שמוכיחות שהוא אכן גנב העתיק ומשכפל. דברים אלו ישמשו לתביעה בקניין הרוחני.

 

כינוס נכסים זמני – סע' 387ב

סע' 388-392. הוראות למילוי כונס נכסים, שכרו, חובת הפרסום, חובותיו של הכונס, אכיפת תשלום

כונס נכסים הוא סעד מאוד פולשני כי הוא מקנה לנציג של התובע והיכנס בנעליו של הנתבע ולנהל את עסקו והכל ע"מ לאפשר כתובעת לממש את פס"ד.

בפסיקה נקבע שהסעד הזה הוא ברירה אחרונה רק כאשר לא ניתן לעשות שימוש בשום סעד אחר הפוגע פחות.

דוגמא: מנהל מועדון וחוששים שאם יגישו נגדו תביעה הוא יבריח את הכספים המתקבלים מהמועדון. במקרה כזה מטעם ביה"מ נכנס שם כונס נכסים והוא מנהל את העניינים. כונס הנכסים נכנס לתמונה, הכספים לא נוזלים כדי שהכונס ידע מה בדיוק נכנס לקופה.

 

צמ"ז – צו מניעה זמני - פסיקה

צמ"ז זה שם כולל לצו עשה זמני ולצו לא תעשה זמני.

דוגמא לצו עשה: סילוק מתרד.

צו לא תעשה = צו מניעה – הכוונה שמבקשים צו קבוע בהתחלה מבקשים צו מניעה זמני, כי אחרת יגרם נזק.

דוגמא לצו לא תעשה: פרסום לשון הרע.

פס"ד איבונה נ' גלובוס: איבונה הצטלמה לסרט והחליטה שהיא רוצה למנוע את פרסומו. יש איזון גדול במאזן הנוחות.

מי יפגע יותר, מפיקי הסרט והכספים שהשקיעו בו או השחקנית.

בכל הקשור לצמ"ז הפסיקה מאוד מפורטת עוד לפני סימן א' הכללי. צמ"ז נולד בפסיקה ואין סימן ספציפי לכך בתקנות.

כל הפיתוח של הצמ"ז גם כן נעשה בפסיקה.

 

סעד הצהרתי זמני – פסיקה

מה שאין בתקנות ביה"מ פיתח.

סעד הצהרתי זמני זה כדי שלא יקרה משהו בלתי הפיך. הפקדת בטוחה ועוד. סעד הצהרתי לא ניתן להאכוף בהוצל"פ.

זהו המקרה הקלאסי בו ביה"מ ידון תוך כדי גם בסעד הסופי (יחד עם הסעד ההצהרתי).

התובע כורח את הסעד הצהרתי יחד עם הסעד הסופי.

סעד זמני (סימן א' – פרק כ"ח)

המועד למתן סעד זמני: סעד זמני יכולים לבקש ולקבל אותו: (1) סע' 363(א) לפני הגשת התובענה או (2) בכל שלב של התובענה או (3) סע' 363(ב) לאחר מתן פס"ד. להבטחת את מימושו של פס"ד שכבר ניתן מבקשים סעדים גם לאחר פס"ד.

במעמד הקראת פס"ד ניתן לבקש את הסעד הזמני בע"פ זאת לעומת בקשה רגילה של בקשת סעד זמני שאותו מבקשים בכתב.

ערבות ועירבון – סע' 364: סע' 1 לערבות: ערבות היא התחייבות של אדם לקיים חיובו של אדם אחר כלפי אדם שלישי.

המטרה היא להבטיח נזקים למשיב עם יפקע הסעד הזמני או אם תופסק התובענה.

המחוקק דורש בנוסף גם עירבון – הפקדת עירבון, הכוונה היא למזומן שמופקד בקופת ביה"מ לשיפוי נזקים פוטנציאליים.

ביה"מ יקבע את גובה העירבון לפי נסיבות המקרה של התיק.

ערבות בנקאית היא ערבון ולא ערובה, מכיוון שמדובר בחזקה שהיא כמו כסף כי תמיד ניתן יהיה להיפרע מהערב.

 

התנאי לקבל סעד זמני הוא להעמיד ערבות (לפי סע' 364). כאשר מבקשים סעד זמני במעמד צד אחד, צריך להכין גם עירבון (לפי סע' 364(ב)).

חריג: סע' 385(ב): בתביעה למזונות כאשר מבקשים סעד זמני לא צריך להפקיד ערבון.

המקרים בהם יפקע הסעד הזמני - סע' 370:

(1) הסעד הזמני עומד בתוקף עד לביצוע פס"ד.

(2) ברגע שהתובענה נפלה נופל איתה יחד הסעד הזמני. יכול להיות שהשופט קבע בתוך הסעד הזמני שהוא פוקע תוך זמן מסוים (נתנו סעד זמני עם תוקף).

(3) אם קיבלו סעד זמני לפני הגשת התובענה יצרכו תוך 7 ימים להגיש את התובענה אם לא הגישו את התובענה תוך 7 ימים (לפי סע' 363) פוקע הסעד הזמני.

(4) כאשר מדובר בצו זמני שניתן במעמד צד אחד, הצו יפקע אם לא המציאו אותו אישית למשיב תוך 3 ימים (לפי סע' 367).

(5) ביה"מ יכול גם לבטל את הסעד הזמני מסיבות שונות. כמו: בקשה לעיון מחדש.

 

עיון מחדש – סע' 368:

המשיב הוא בדר"כ המבקש לעיון מחדש של הסעד הזמני והוא יכול ע"י הפקדת עירבון להפקיע את הסעד הזמני.

החלטה של סעד זמני אינו פסק אלא החלטת ביניים ולעולם לא יכול להיות מעשה ביה"ד.

עיון מחדש – רשאי בעל דין לבקש עיון מחדש, שינוי החלטה בגלל שהשתנו הנסיבות. ולביה"מ הסמכות לעשות כל שינוי.

צורת ההגשה של עיון מחדש היא בכתב.

 

סע' 369: הרבה פעמים התובע מבקש סעד זמני וביה"מ מבקש לדון בסעד הסופי (בצו מניעה הסופי).

כאשר אדם מעונין בסעד זמני, טכנית הולכים לסימן א' פרק כ' – המצאת עובודת + תצהיר.

סע' 365: חייבים לצרף התחייבות עצמית של התובע (מבקש הסעד הזמני) לפצות את המשיב במקרה והסעד יגרום נזק.

פס"ד ארנס: חשיבות ההתחייבות היא עילתו של המשיב לפיצוי עם נגרם לו נזק עקב הסעד הזמני.

פס"ד אריאל הנדסת חשמל נ' עירית בת ים: לגבי התחייבות עצמית, התנאי למימוש ההתחייבות העצמית, מספיק להראות שנגרם נזק ולא צריך להראות שנזק נגרם כתוצאה מהתרשלות או זדון או חוסר תום לב.

פס"ד שבדיה נ' סולומון: כאשר ישנם מספר תובעים בתביעה שמבקשים עיקול זמני. האם כל אחד חייב להמציא התחייבות עצמית או שמספיק שאחד ימציא התחייבות? כל אחד מהתובעים חייב לצרף לבקשה התחייבות עצמית אישית. אם יפקע הצו ניתן יהיה לתבוע כל אחד.

 

לסיכום: לכל בקשה לסעד זמני התנאים: ערבות + התחייבות עצמית. תנאים נוספים (תלוי איזה סעד מבקשים): שק"ד ביה"מ גם לאחר שעמדו בכל התנאים. ביה"מ יחליט האם לתת את הסעד הזמני. ביה"מ ישקול שיקולים של נזק מול תועלת, תום לב, צדק ויעילות.

 

הדיון בבקשה לסעד זמני – סע' 366:

סעד זמני ינתן בדר"כ במעמד שני הצדדים. אלא אם כן יש שני קטגוריות של חריגים:

(1) אם ביה"מ שוכנע כי יש חשש סביר כי השהייה למעמד שני הצדדים יכול לגרום נזק.

(2) ישנם סעדים מסוימים שמעצם טיבם ידונו במעמד צד אחד. צו עיקול זמני, צו הגבלת שימוש בנכס, צו תפיסת נכסים (מרווה ואנטון פילר) אלא אם כן ביה"מ ישתכנע כי לא יגרם נזק במעמד שני הצדדים.

- כאשר מקבלים במעמד צד אחד צריכים להפריד ערבון. זהו האיזון לטובת המשיב.

סע' 367: מהר מאוד (עד 14 יום מיום מתן הצו) יקיימו דיון במעמד שני הצדדים. הדיון הזה צריך להסתיים תוך יום שיפוט.

החלטה בבקשה לסעד זמני צריכה להינתן עם תום הדיון בבקשה ולכל המאוחר 15 ימים מתום הדיון בבקשה.

עד כאן.

 

 

 

 

האם ניתן לקבל סעד זמני לפני הגשת תובענה?

ישנן נסיבות שמצדיקות בקשה לסעד זמני לפני הגשת התביעה כמו עיקול או עיכוב יציאה, או במקרה שבו אדם רוצה לדעת מיהו הנתבע (אם לדוגמה מישהו הכפיש אותי באינטרנט ואני רוצה שבעלי האתר יחשפו את זהותו כדי שאוכל לתבוע אותו).

תקנה 363 קובעת:

(א) בית המשפט רשאי ליתן סעד זמני בטרם הוגשה תובענה, אם שוכנע כי הדבר מוצדק בנסיבות הענין, ובלבד שתוקפו של הצו יהיה מותנה בהגשת התובענה בתוך שבעה ימים ממועד מתן הצו או בתוך מועד אחר, שקבע בית המשפט מטעמים מיוחדים שיירשמו.

(ב) בית המשפט רשאי ליתן סעד זמני להבטחת ביצוע פסק הדין בעת מתן פסק הדין או בתכוף לאחריו, ואין צורך, לשם כך, בהמצאת התחייבות או במתן ערובה לפי תקנות 364 ו-365(ב); הבקשה לסעד הזמני יכול שתהיה בעל פה.

 

 

בקשה לסעד זמני במסגרת תובענה

תקנה 362(א) קובעת:

(א) הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש.

אלה הדרישות הכלליות.

על פי הרישא של תקנה 362(א), בית המשפט צריך להשתכנע בקיומה של עילת תביעה (אותן עובדות המצמיחות את הסעד). שכנוע זה ייגרם באמצעות הצגתן של ראיות מהימנות לכאורה שיתמכו בקיומה של עילת התובענה. קיומה של עילה המתבססת על זכות הקנויה למבקש היא תנאי בלעדיו אין לשם הענקת הסעד. לכן, על בית המשפט לבדוק האם לתובענה יסוד וסיכוי (ע"א 277/62 נאצר נ' כורי, פ"ד טז 2669) וכן עליו לבדוק את טיב התביעה – לעניין זה די בכך שהתביעה אינה טרדנית וכי יש שאלה רצינית לדון בה (ואין צורך לפסוק בצדקתו של צד – רע"א 7130/96 טריגוב נ' בנק טפחות, פ"ד נא(2) 661, 665). בשלב הבקשה לסעד זמני לא מנתח בית המשפט לעומק את הראיות ואינו דן לגופו של עניין: הסעד הזמני ניתן שלא על יסוד מערכת ראיות שלמה ומקיפה. שיקול הדעת נועד רק לצורך קביעתה לכאורה של זכות ועל כן בית המשפט אינו קובע ממצאים סופיים.

 

מעבר לכך קיימות הוראות ספציפיות לגבי סעדים זמניים – לדוגמה הוראות ספציפיות לגבי צו עיכוב יציאה מן הארץ בתקנה 384:

בית המשפט או הרשם רשאי, בכפוף להוראות סימן א', ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המשיב, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שהוא עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק הדין; היה המשיב תושב חוץ, לא יינתן נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ אלא בנסיבות חריגות ומטעמים מיוחדים שיירשמו.

 

מאזן השיקולים של בית המשפט:

תקנה 362(ב) מפרטת איך ישקול בית המשפט את השיקולים בהחלטתו בבקשת הסעד הזמני:

(ב) בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לענין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה:

(1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר;

(2) אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש.

כל התנאים האלה נובעים מדיני היושר – תום לב, הצדקה בנסיבות העניין, מידתיות.

 

בית המשפט לא דן בראיות לעומק, לכן מעשית קל מאוד לקבל סעדים זמניים. מהאיזון של השופט ניתן לראות מהי דעתו של השופט – אם מדובר בעילה חזקה ומבוססת הערבות תהיה נמוכה. אם העילה חלשה, השופט יקבע ערבות גבוהה מאוד שלא תצדיק את הפעלת הצו מצד התובע.

 

לאחר שבית המשפט בוחן את סיכויי התביעה, הראיות לכאורה, את תצהיר המבקש, הוא קובע שני דברים:

1. התחייבות – התובע שמקבל את הסעד הזמני חותם על התחייבות לפצות את הנתבע על כל הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהסעד הזמני.
2. ערובה – התובע נדרש להפקיד ערובה (בטוחה) לפיצוי הצד שנפגע מהצו הזמני.

ערובה יכולה להיות:

א.    ערבות.

ב.     עירבון.

 

ערבות – מוגדרת בחוק הערבות – "ערובה אישית של אדם לקיום חיובו של אדם אחר כלפי אדם שלישי" (אדם – לרבות תאגיד). ערובה ניתנת למימוש באמצעות תובענה. ברגע שאני נפגעתי מצו זמני ויש כתב התחייבות, אני יכול להגיש תובענה ולדרוש לקבל כסעד את מה שהתחייב התובע בכתב ההתחייבות.

עירבון – "ערובה חפצית לקיום חיוב קיים או עתידי, מתחדש או מותנה, קצוב או בלתי קצוב, לרבות ערבות בנקאית". עירבון ניתן לחלט.

ערבות בנקאית יכולה להיות גם ערבות וגם עירבון.

 

צריך לזכור את תקנה 360 שמפרטת את ההגדרות של הפרק של סעד זמני:

בפרק זה -

"בית משפט" - לרבות רשם שהוא שופט;

"הפסקת תובענה" - לרבות דחיה ומחיקה של תובענה;

"מחזיק" - אדם, זולת המשיב בבקשה לסעד זמני, אשר ברשותו מצויים נכסים שלגביהם נתבקש או ניתן סעד זמני;

 

כלומר, כשמדברים על סעד זמני אזי גם דחייה וגם מחיקה נחשבת הפסקת תובענה.

ובנוסף שמדברים על סעד זמני אז מקום שבו מופיע בית משפט זהו גם רשם שהוא שופט.

 

 

דיני הערבות מפורטים בתקנה 364:

(א) בית המשפט לא ייתן סעד זמני אלא בכפוף להמצאת התחייבות עצמית כאמור בתקנה 365(ב), וכן ערבות מספקת, להנחת דעתו, לשם פיצוי בגין כל נזק שייגרם למי שאליו מופנה הצו כתוצאה ממתן הצו, אם תיפסק התובענה או אם יפקע הצו מסיבה אחרת; בית המשפט רשאי לפטור מהמצאת ערבות, אם ראה שהדבר צודק וראוי, ומטעמים מיוחדים שיירשמו.

(ב) בית המשפט רשאי לצוות על הפקדת עירבון בנוסף לאמור בתקנת משנה (א), אם שוכנע כי הדבר צודק וראוי בנסיבות הענין; בית המשפט לא ייתן סעד זמני במעמד צד אחד אלא בכפוף להפקדת עירבון בנוסף לאמור בתקנת משנה (א), זולת אם שוכנע כי בנסיבות הענין צודק וראוי לפטור מהפקדת העירבון.

(ג) סכום העירבון לא יעלה על 50,000 שקלים חדשים; בית המשפט רשאי, אם ראה שהדבר מוצדק מטעמים מיוחדים שיירשמו, להגדיל את סכום העירבון מעבר לסכום האמור או להתנות את מתן הצו במתן עירבון אחר.

(ד) הסכום הנקוב בתקנת משנה (ג) יעודכן ב-1 בינואר של כל שנה (להלן - יום העדכון) לפי שיעור עליית מדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (להלן - המדד) שפורסם בחודש נובמבר שלפני יום העדכון, לעומת המדד שפורסם בחודש נובמבר שקדם לו; סכום שעודכן כאמור יעוגל לשקל החדש השלם הקרוב, וסכום של חצי שקל חדש יעוגל כלפי מעלה.

התחייבות תינתן תמיד בצו זמני. פטור מערבות – רק במקרים נדירים – מטעמים שירשמו.

אם בימ"ש קובע שיש להפקיד גם התחייבות גם ערבות וגם עירבון הוא ככל הנראה סבור שאין הצדקה לתת לתובע את הסעדים הזמניים.

עירבון – מוגבל ל-50,000 ₪ ויכול להיות מוגדל רק מטעמים מיוחדים שירשמו (בד"כ לא עולה על הסכום הזה). יש כאן סיכון לתובע – במידה ולא תתקבל התובענה, הכסף שהפקיד בקופת בית המשפט ירד לטמיון.

 

בבקשת צו זמני במעמד צד אחד העירבון הוא חובה מלבד ההתחייבות והערבות, אלא אם יש תנאים בנסיבות העניין שמצדיקים אי הטלת עירבון.

	מעמד הצדדים	מעמד צד אחד
התחייבות	תמיד	תמיד
ערבות	יש הכרח. בימ"ש רשאי לפטור מטעמים שירשמו.	יש הכרח אלא אם החליט בימ"ש שלא.
עירבון	לא הכרחי	יש הכרח אלא אם החליט בימ"ש אחרת

 

בעיכוב יציאה מן הארץ בתביעת מזונות – אין צורך להפקיד עירבון.

 

 

 

הפקדת ערבות וערובה

רע"א 98/03 גדנסקי נ' ברום טקסטיל – גדנסקי הייתה יצרנית של סוכות נצח וברום הייתה יצרנית של בדי הסוכות. גדנסקי הרגישו שברום מפרה זכויות יוצרים בשיווק בד לסוכה. הם הגישו בקשה לצו מניעה ארעי נגד ברום לפני סוכות. ביהמ"ש התנה את צו המניעה הארעי בהפקדת ערבות של 125,000 ₪. בדיון בבימ"ש הוחלט לבטל את צו המניעה הארעי. ברום ביקשו לחלט את הערבות. הש' זפט הורה על חילוט מחצית מהסכום לטובת ברום. הצדדים העלו את הדבר לעליון עם טענות שונות. הש' טירקל דן בבקשת רשות ערעור הבחין בין ערבות ובין עירבון. ערבות ניתן לממש ועירבון ניתן לחלט. בתקנות כתוב שעירבון יהיה עד 50,000 ₪, וניתן להעלות את הסכום מטעמים שירשמו. בהחלטה של זפט לא נכתב מהו סכום העירבון שאותו החליט לחלט, וההנחה היא שמדובר בעירבון של 50,000 ₪. לא ברור למה התכוון זפט. אם התכוון לעירבון מעל 50,000 ₪ הוא היה צריך לציין זאת ולנמק.

טירקל קבע שהתיק יוחזר למחוזי שיקבע האם יתכוון לחלט או לממש. מה שלא התכוון לממש יוחזר, או שיודיע לכמה כסף החליט לחלט מהסכום בדיוק.

 

מסקנות מפס"ד גדנסקי:

1. בימ"ש רשאי להורות רק על חילוט עירבון, לא על חילוט ערבות. ערבות ניתנת רק למימוש. אם צד מבקש לחלט ערבות בנקאית שחלקה ערבות וחלקה עירבון. לפי התקנות ערבות בנקאית יכולה להיות גם ערבות וגם עירבון. הפרמטר היחיד שעוזר לי הוא שבתקנות כתוב שעירבון הוא עד 50,000 ₪. אם לא ניתנה כל הוראה והערבות היא מעל 50,000 ₪, ניתן להבין ש-50,000 מהסכום הם עירבון והשאר ערבות. כשבימ"ש מורה על חילוט עירבון של 62,500 ₪, לא ברור למה הוא מתכוון.
2. ניתן להגדיל את העירבון למעל 50,000 ₪, אבל נדרשות נסיבות ברורות והנמקה ברורה לסיבה שבגללה הוגדל העירבון.

 

מימוש = או תוך כדי ההליך מבקשים מבימ"ש לממש את הערבות, כולה או מקצתה, במטרה לפצות אותך על הנזקים. ניתן גם להגיש תובענה עצמאית לממש את הערבות מהטעמים המפורטים. מימוש דורש החלטה של בימ"ש.

 

חילוט = הכסף עומד לרשותך, אתה שם עליו יד. אם מתברר שההליך הוגש בצורה לא נכונה, ניתן לדרוש לחלט את הכסף. חילוט עירבון מתרחש כאשר הסעד הזמני פוסק, ההליך נעצר או הסעד הזמני פוקע. אם לא הוגשה בקשה לחילוט עירבון, בימ"ש יבין שהצד מוותר עליה.

 

מתי התהליך הזה מתרחש?

תקנה 370 – פקיעת הסעד הזמני:

סעד זמני יפקע -

(1) עם הפסקת התובענה, עם ביצוע פסק הדין או בתום המועד שנקבע בו, לפי המוקדם;

(2) אם הצו הזמני ניתן לפני הגשת התובענה והמבקש לא הגיש לבית המשפט את התובענה במועד, כאמור בתקנה 363(א);

(3) אם הצו הזמני ניתן במעמד צד אחד, למעט צו מניעה זמני, ולא הומצא למשיב במסירה אישית כאמור בתקנה 367(ב), זולת אם בית המשפט קבע אחרת, מטעמים מיוחדים שיירשמו;

(4) עם ביטולו על ידי בית המשפט.

 

תוצאות פקיעת הצו הזמני – תקנה 371(א):

(א) פקע הצו הזמני, יהיה בית המשפט הדן בתובענה רשאי, לאחר שנתן לצדדים הנוגעים בדבר הזדמנות להשמיע את טענותיהם, להורות על חילוט העירבון, כולו או מקצתו, בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו, לטובת מי שאליו מופנה הצו, אם ראה כי נגרמו לו נזק או הוצאות עקב מתן הצו, וכי הבקשה לא היתה סבירה בנסיבות הענין; חילוט העירבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שנגרם.

חילוט מחייב התקיימות שלושה תנאים מצטברים:

1. חילוט עירבון מחייב את פקיעת הסעד הזמני.
2. למרות האמור בתקנה שלא צריך להוכיח את גובה הנזק, צריך להראות פחות או יותר כמה היה הנזק. דרושה כמות מינימאלית של ראיות להוכחת גובה הנזק.
3. חייבים להוכיח שהבקשה לצו אינה סבירה בנסיבות העניין.

 

תקנה 371(ב) קובעת:

(ב) חילוט העירבון אינו גורע מזכותו של מי שהעירבון חולט לטובתו להיפרע בשל נזקיו, באמצעות הערובה במסגרת ההליך או בדרך של הגשת תובענה חדשה לפי כל דין, ובלבד שלא ישולם פיצוי יתר.

לצד המבקש מגיע פיצוי ע"י מימוש הערבות עד לגובה שהוא יראה שהוא ניזוק. כאן חייבים להוכיח נזק ואת גובה הנזק.

 

תקנה 371(ג) קובעת:

(ג) לא הוגשה לבית המשפט תובענה או בקשה לפיצויים בגין נזק עקב מתן הצו הזמני, בתוך שישה חודשים מהמועד שפקע הצו הזמני, יוחזר למבקש כתב הערבות; בית המשפט רשאי לקבוע מועד אחר אם ראה שהדבר מוצדק, מטעמים מיוחדים שיירשמו.

יוחזר למבקש כתב הערבות – על הצד המבקש להגיש בקשה. בימ"ש לא עושה זאת ביוזמתו.

אם הערבות מגיעה לצד חזרה, ולא הוגשה תביעת פיצויים, זכותו של הצד לבקש את הערבות חזרה. כל זאת במידה והצד השני לא ביקש את הארכת הערבות.

 

תקנה 371(ד):

(ד) הופקד עירבון ולא חולט או חולט מקצתו - תוחזר יתרת העירבון למבקש בתוך שישים ימים מהמועד שפקע הצו הזמני; הוגשה בתוך שישים הימים בקשה לחילוט העירבון, רשאי בית המשפט לעכב את החזרת העירבון עד למתן החלטה בבקשה.

במידה ולא חולט העירבון, או חולט רק חלק מהעירבון, יש להגיש בקשה להחזרת יתרת העירבון תוך 60 יום.

 

איך מתנהל הליך הסעד הזמני:

האם יתכן הליך סעד זמני שאינו צמוד לתביעה עיקרית? כן, ניתן לתת סעד זמני לפני הגשת תביעה, בלבד אם תוגש תביעה תוך 7 ימים אלא אם כן קבע בימ"ש מועד אחר.

 

האם ניתן להפוך את הדיון בסעד הזמני לדיון בסעד העיקרי? כן – תקנה 369 קובעת:

נשיא בית המשפט או שופט שנשיא בית המשפט מינה לכך, רשאי להורות על הקדמת מועד הדיון בתובענה, במקום קיום הדיון במעמד הצדדים בבקשה לסעד הזמני, אם ראה כי יהיה בכך כדי לייעל את הדיון ולחסוך מזמנו של בית המשפט ומזמנם של הצדדים; ניתן בתובענה צו במעמד צד אחד, ייתן בית המשפט הוראות בענין הצו, ככל שימצא לנכון בנסיבות הענין.

ברור שאם יש דיון ששני הצדדים יודעים עליו, ניתן להודיע שדנים בו בסעד העיקרי במקום בסעד הזמני. זה יכול להיות כלי להקדמת התביעה – מגישים בקשה לסעד זמני ובה מפרטים מדוע יש הצדקה להקדים את הדיון בסעד העיקרי בתובענה.

 

איך מגישים את הבקשה?

תקנה 365 קובעת:

(א) בקשה לסעד זמני תוגש והדיון בה יתנהל כאמור בסימן א' של פרק כ', ובכפוף להוראות פרק זה.

(ב) לבקשה תצורף התחייבות של המבקש לפיצוי מי שאליו מופנה הצו, בגין כל נזק שייגרם לו על ידי הצו הזמני, אם תיפסק התובענה או יפקע הצו מסיבה אחרת.

(ג) בתצהיר המצורף לבקשה יפרט המבקש את כל העובדות הנוגעות לבקשה.

(ד) בבקשה למתן צו הנוגע לנכסים שברשות מחזיק, יפורשו גם שמו ומענו של המחזיק.

(ה) בבקשה לצו עיכוב יציאה מהארץ יפרש המבקש בבקשתו את שמו ושם משפחתו של המשיב, גם באותיות לטיניות, וכן מענו, מספר הזהות שלו, ואם אינו ידוע למבקש - פרטים אחרים שיש בהם, לדעת בית המשפט או הרשם, כדי לזהותו; בית המשפט רשאי לבקש פרטים נוספים כדי למנוע טעות בזיהוי.

(ו) בבקשה לסעד זמני לפי סימן ב'1 יציין המבקש גם את תיאורם ומקום הימצאם של הנכסים, וכן יציע מועמד לשמש תופס נכסים או כונס נכסים זמני, לפי הענין, בכפוף לאמור בתקנה 387ג, ויצרף את הסכמת המועמד בכתב למינוי.

 

 

 

 

 

דיון בבקשה במעמד צד אחד – תקנה 366:

(א) בקשה למתן סעד זמני תידון במעמד הצדדים, ואולם רשאי בית המשפט ליתן צו על פי צד אחד, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שההשהיה שבקיום הדיון במעמד הצדדים תסכל את מתן הצו או תגרום למבקש נזק חמור.

(ב) על אף האמור בתקנת משנה (א), יידונו בקשות לצו עיקול זמני, צו הגבלת שימוש בנכס וצו תפיסת נכסים במעמד צד אחד, אלא אם כן שוכנע בית המשפט כי אין בקיום דיון במעמד הצדדים כדי לסכל את מתן הצו.

כדי לדון בבקשה במעמד צד אחד יש להוכיח כי יש חשש לנזק חמור למבקש אם לא תידון הבקשה במעמד צד אחד. למרות זאת, בקשה לעיקול זמני, צו הגבלת שימוש בנכסים ובצו תפיסת נכסים ידונו במעמד צד אחד.

 

צו הגבלת שימוש בנכס – צו Mareva. ניתן בד"כ לגבי נכסים שנמצאים בחו"ל. אם הצד השני יעשה פעולה בנכס ויגיע אח"כ לישראל ניתן לתפוס אותו בישראל דרך פקודת בזיון בית המשפט. נניח שצד הבריח נכסים מישראל לארה"ב ולא ניתן לעקל לו נכסים בישראל. לעומת זאת, אם נגביל לו שימוש בנכסים בחו"ל והוא יודע על ההגבלה, כשיגיע לישראל ניתן לתבוע ממנו בזיון בימ"ש.

 

תפיסת נכסים – נועדה לתפוס ראיות. לכן לא הגיוני לנהל את הדיון במעמד הצדדים. אם אודיע לאדם שבעוד יומיים יתקיים דיון בתפיסת המחשב שלו, הוא יעלים ראיות מהמחשב.

 

תקנה 366(ג) קובעת בפני מי תידון הבקשה:

(ג) הוגשה הבקשה לסעד זמני לאחר שהוחל בשמיעת ראיות בתובענה, תידון הבקשה, במידת האפשר, לפני השופט הדן בתובענה.

 

 

דיון בצו במעמד צד אחד – תקנה 367:

(א) ניתן צו, למעט צו עיקול זמני, במעמד צד אחד, יקיים בית המשפט דיון במעמד הצדדים בהקדם האפשרי ולא יאוחר מארבעה עשר ימים מיום מתן הצו; לבקשת בעל דין, ובמידת האפשר, יקבע בית המשפט את הדיון במועד מוקדם יותר; בית המשפט רשאי לקבוע מועד מאוחר יותר לדיון, מטעמים מיוחדים שיירשמו; הודעה על מועד הדיון תומצא למשיב ולמחזיק, אם ישנו, עם המצאת הצו.

(ב) העתק הצו, העתק הבקשה והמסמכים המצורפים אליה והעתק כתב הערבות יומצאו במסירה אישית למשיב בתוך שלושה ימים, אלא אם כן קבע בית המשפט מועד מאוחר יותר מטעמים מיוחדים שיירשמו; לבקשת המחזיק, יורה בית המשפט למבקש להמציא למחזיק בהקדם האפשרי העתק הבקשה והמסמכים המצורפים אליה.

 

לגבי עיקול יש נוהל מיוחד, המפורט בתקנה 367(ג) –

(ג) ניתן צו עיקול זמני במעמד צד אחד, רשאי המשיב לבקש את ביטול הצו בתוך שלושים ימים ממועד המצאתו; מחזיק, אם ישנו, רשאי לבקש את ביטול הצו בהתאם לתקנה 376; הוגשה בקשה לביטול הצו יקיים בית המשפט דיון במעמד הצדדים, בהקדם האפשרי ולא יאוחר משבעה ימים ממועד הגשתה; בית המשפט רשאי לקבוע מועד מאוחר יותר לדיון מטעמים מיוחדים שיירשמו; הודעה על מועד הדיון תומצא לצדדים במסירה אישית בהקדם האפשרי, ולא יאוחר משלושה ימים ממועד הגשת בקשת הביטול, אלא אם כן קבע בית המשפט מועד אחר, מטעמים מיוחדים שיירשמו.

המשיב רשאי לבקש את ביטול הצו תוך 30 יום. מחזיק הצו – בד"כ הבנק שמקבל את הודעת העיקול על חשבון הצד שכנגדו הוצא הצו.

 

תקנות 367(ד) – (ו) קובעות הוראות נוספות:

(ד) נקבע דיון על פי תקנה זו, רשאי המשיב לבקשה למתן הסעד הזמני להגיש תמצית מתגובתו לבקשה עד יומיים לפני מועד הדיון.

(ה) דיון על פי תקנה זו יסתיים בתוך יום שיפוט אחד; ראה בית המשפט כי יש צורך בכך, רשאי הוא לקבוע ימי דיון נוספים, ככל הניתן ברציפות; סיכום טענות בעלי הדין יהיה בעל פה לאחר סיום הבאת הראיות, אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת, מטעמים מיוחדים שיירשמו.

(ו) ההוראות הנוגעות לדיון בבקשה לסעד זמני יחולו על דיון שנקבע לפי תקנה זו, ככל שאינן סותרות את האמור בתקנה זו.

 

ניתן סעד זמני בבימ"ש שלום ומסיבה כזו או אחרת התיק עובר למחוזי. למי מערערים? לעליון.

ע"א 22/73 שבטא נ' מאירסון – נקבע שהערעור יהיה ע"פ ביהמ"ש הנעבר.

 

החלטה בבקשה לסעד זמני תהיה ע"פ תקנה 373 ותקנה 365(ה):

בית המשפט הדן בבקשה לסעד זמני ייתן את החלטתו עם תום הדיון בבקשה, ולכל המאוחר חמישה עשר ימים לאחר תום הדיון; לא נתן את החלטתו במועד האמור, ייתן על כך הודעה מנומקת בכתב לנשיא בית המשפט או לסגנו.

 

(ה) דיון על פי תקנה זו יסתיים בתוך יום שיפוט אחד; ראה בית המשפט כי יש צורך בכך, רשאי הוא לקבוע ימי דיון נוספים, ככל הניתן ברציפות; סיכום טענות בעלי הדין יהיה בעל פה לאחר סיום הבאת הראיות, אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת, מטעמים מיוחדים שיירשמו.

 

 

 

עיון חוזר והחלפה של צו בכסף – קיים בפרק סעדים זמניים – תקנה 368:

(א) לבקשת בעל דין רשאי בית המשפט לעיין מחדש בצו זמני שניתן, אם ראה כי הדבר מוצדק בשל נסיבות שהשתנו או עובדות חדשות שנתגלו מאז מתן הצו, או אם ראה כי מלכתחילה לא היתה הצדקה למתן הצו.

(ב) בעיון מחדש רשאי בית המשפט לקיים, לשנות או לבטל, את ההחלטה נושא העיון, או לתת החלטה אחרת במקומה; בין השאר, רשאי בית המשפט להורות כי אם יפקיד המשיב סכום מסוים כעירבון או ימציא ערובה מספקת אחרת להבטחת ביצוע פסק הדין, יפקע הצו הזמני.

יש כאן יכולת לשנות את ההחלטה הקודמת, שנמצאת בידי ביהמ"ש. יכול להיות שקרו טעויות בהגשת הבקשה לסעד זמני כי זו פעולה מהירה. אין הגבלה של מס' פעמים שבהן ניתן לבקש עיון מחדש בבקשה. יש אופציה לסיים את סיפור הסעד הזמני אם הצד יפקיד כסף. לדוגמה, הוטל עלי צו מניעה זמני שמפריע לי לעבוד. אני מגיש בקשה לבימ"ש להסיר את הצו תוך הפקדת עירבון בקופת ביהמ"ש.

 

ערעור על החלטה בסעד זמני

מכיוון שכל החלטה בסעד זמני היא החלטה אחרת, הערעור עליה הוא כזה:

אם נתן אותה רשם, הערעור תמיד בזכות.

הערעור יהיה בבימ"ש שבו הוא מכהן כרשם (גם אם הרשם הוא רשם שהוא שופט ונתן את ההחלטה בכובעו כרשם).

אם נתן אותה בימ"ש, הערעור תמיד ברשות לערכאה הגבוהה ביותר תמיד.

 

גם אם העבירו את הדיון לבית המשפט אחר , אזי רואים את הצו כאילו ניתן בבית המשפט הנעבר. ולכן גם כאן הערעור יהיה על בית המשפט הנעבר.

 

 

 

עיקול זמני

 

עיקול – פעולה משפטית המופנית כלפי בעליו של נכס או כנגד המחזיק בנכס שמטרתה להגביל את הסחירות של הנכס ואת יכולת השימוש בו כדי שהנתבע לא יוכל לסכל את פירעון החוב וכדי שהתובע יוכל לממש את פסה"ד שניתן לטובתו.

להבדיל משעבוד, שהוא זכות קניינית, עיקול הוא זכות נגטיבית – איסור על מקבל הצו להעביר את נכסיו לצד ג'. צו העיקול לא מעניק עדיפות על פני נושים אחרים של הנתבע ולא מעניק לצד המקבל זכות קניינית בנכס.

שעבוד ראשון מעניק עדיפות למשעבד. לעומת זאת סדר המעקלים לא משנה. עם קבלת פסה"ד יפרעו הנושים המעקלים לפי חלקיהם היחסיים בנכסים המעוקלים.

 

מי מוסמך לתת צו עיקול זמני? שופט, רשם שהוא שופט וגם רשם.

תקנה 374(ב) קובעת:

בית המשפט או הרשם רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו, ברשות המבקש או ברשות מחזיק, בכפוף להוראות סימן א', ואם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין.

בפרק כ"ח העוסק בסעדים זמניים בימ"ש הוא לרבות רשם.

לרוב תידון הבקשה לצו עיקול במעמד צד אחד.

 

המרה של נכסים מעוקלים בנכסים אחרים – תקנה 368(ב) העוסקת בעיון מחדש מאפשרת להמיר נכסים מעוקלים בעירבון.

ר"ע 490/86 יונה נ' מקמילן – נקבע שניתן להמיר את הנכס המעוקל בנכס אחר. הטעם לכך הוא שלתובע אין זכות קנויה לעקל נכס מסוים תוך הכבדה שלא לצורך על החייב.

 

כדי לקבל צו עיקול זמני יש לעמוד בשני סוגי תנאים:

1. תנאים כלליים – כל התנאים בגינם ניתן סעד זמני – קיומה של עילת תביעה, ראיות מהימנות התומכות לכאורה בבקשה, הצו מתבקש במסגרת תובענה, שיקולי נוחות, יושר וכו'.
2. תנאים ספציפיים לגבי עיקול זמני – תקנה 374(א):

לא יינתן צו עיקול זמני אלא בתובענה לסכום כסף; ואולם בתובענה לדבר שבעין רשאי בית המשפט או הרשם לצוות על עיקול הנכס הנתבע.

האם ניתן לבקש עיקול בתובענה שבה מתבקש רק סעד הצהרתי? לא, כי אין דבר שבעין ואין סכום כסף.

האם ניתן לבקש עיקול בתובענה שבה מתבקש פינוי ממקרקעין? לא. אם כל כולה של התביעה הוא פינוי, לא ניתן לעקל. אם יש דברים שנלווים לפינוי כמו תביעה לכיסוי הוצאות פינוי וכו' ניתן לעקל כי זו תביעה כספית.

עיקול מבטיח מימוש זכותו של התובע אם יזכה בדינו. כאשר התובענה אינה לסכום כסף, אין כאן הבטחה של מימוש זכות.

 

...אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין...". מהי הכבדה?

במקום שיש סיכוי סביר שיהיה פירעון, לא נותנים עיקול. אם אדם תובע את בנק לאומי, ברור שהוא יוכל לממש את פסה"ד ולכן לא יינתן עיקול. אם מדובר בחברה ציבורית – אם נזילותה לא מוטלת בספק לא יוטל עיקול. אם החברה נמצאת בקשיים, ככל הנראה יוטל עיקול כדי להבטיח את פסה"ד.

כאשר נדחה צו עיקול כי מתברר שהחברה במצב איתן ולאחר שנים מתברר שהיא בקשיים, ניתן להגיש מחדש את הבקשה לעיקול.

כאשר נתבע מתכוון להבריח נכסים, מומלץ לבקש עיקול כדי למנוע זאת ולאפשר את ההיפרעות מהנתבע לאחר מתן פסה"ד.

נניח ואני תובע חברה זרה בישראל ואני רוצה לעקל נכסים שלה בחו"ל. האם העובדה שאני נאלץ לממש נכסים בחו"ל יש בכך הכבדה? האם אי מתן הצו יכביד על ביצוע פסה"ד?

ע"א 6614/06 כפרית תעשיות נ' ICC - הפסיקה קבעה שאם ניתן לממש נכסים בחו"ל של הנתבע בעקבות פסה"ד, אין בכך הכבדה.

 

ניתן לבקש עיקול נכסים הנמצאים אצל התובע – לדוגמה אם התובע מחזיק נכסים אצלו שהם בבעלות הנתבע.

יש נכסים שלא ניתנים לעיקול – חיות מחמד, תשמישי קדושה, מיטלטלין המשמשים לצרכי קיום, שכר עבודה המוגן לפי ס' 8 לחוק הגנת השכר, נכסי אישה שהגיעו אליה לפני הנישואין, נכסי מפלגות.

 

האם הסכום חייב להיות קצוב? אם מעקלים חשבון בנק, חייבים לפרט עד איזה סכום הוא מעוקל? לא. לא חייבים לפרט סכום.

 

האם רק במקרים של תובענה לכסף או דבר שבעין ניתן לבקש עיקול?

רע"א 5540/97 שמחון נ' הכנ"ר – הוחלט שבתובענה שמהותה מתן הוראות ניתן לבקש עיקול זמני.

הליך מתן הוראות הוא הליך שבו נושא תפקיד מטעם ביהמ"ש מבקש מתן הוראות מבימ"ש כדי לקבל אישור לפעולות (בפש"ר, בפירוק, בעזבונות וכו').

 

עיקול במרשם – במטלטלין רשומים, במקרקעין וכו' – באים עם צו של בימ"ש לרשם המקרקעין לפי תקנה 375.

 

האם ניתן לבקש עיקול זמני בע"פ? כן, בסמוך לפסה"ד ניתן לבקש מהשופט להטיל עיקול זמני על נכסי הנתבע. בנוסף בהליך המתנהל בסד"מ – כשמוגשת בקשת רשות להתגונן ניתן לבקש עיקול זמני בע"פ לפי תקנה 207.

 

ניתן צו עיקול זמני במעמד צד אחד. ע"פ תקנה 367(ב) יש למסור אישית את צו העיקול והמסמכים הנלווים תוך 3 ימים למשיב או תוך מועד אחר שקבע בימ"ש. אם ניתן צו עיקול על נכס בבעלות המדינה כמו נכס הרשום בבעלות מנהל מקרקעי ישראל – מוסרים זאת לחשב המשרד שבידיו הנכס נשוא הצו לפי תקנה 383א.

 

תקנה 376 קובעת:

(א) ניתן צו עיקול על נכסי המשיב שבידי מחזיק, יודיע בית המשפט או הרשם למחזיק, עם הטלת העיקול, כי עליו להשיב בכתב, בתוך המועד שנקבע בהודעה, אם נכסי המשיב מצויים בידו וכן אם בדעתו להגיש בקשה לביטול צו והעיקול כאמור בתקנה 367; בהודעה למחזיק יצוינו פרטי המבקש ובא כוחו; תשובתו של המחזיק תוגש לבית המשפט והעתק ממנה ימציא המחזיק, במישרין, למבקש.

(ב) הודיע המחזיק כי בדעתו להגיש בקשה לביטול צו העיקול, ימציא לו המבקש, בתוך שבעה ימים מיום שהומצאה לו התשובה כאמור בתקנת משנה (א), העתק מבקשת העיקול והתצהיר.

(ג) המחזיק רשאי, בתוך שלושים ימים מיום שהומצא לו העתק מבקשת העיקול והתצהיר, להגיש בקשה לביטול צו העיקול.

אם מוגשת בקשה לעיקול חשבון של המשיב המנוהל בבנק, הבנק יכול לבקש העתק מהבקשה והמסמכים המצורפים אליה ולהודיע האם יש בידי הבנק נכסים של המשיב והאם בכוונתו להגיש בקשה לביטול העיקול או להתנגד לו. לעיתים לבנק יש אינטרס לא לגלות שהמבקש מחזיק כספים בו ולכן הוא רוצה להתנגד.

 

תקנה 378 קובעת:

(א) לא הודה המחזיק כי נכסי המשיב מצויים בידו, או התנגד מכל טעם אחר לאישור העיקול או לא השיב כלל בתוך המועד שנקבע לו, יהא המבקש רשאי בתוך חמישה עשר ימים מיום שהומצאה לו תשובת המחזיק או בתוך חמישה עשר ימים מתום המועד האמור, הכל לפי נסיבות הענין, להגיש לבית המשפט בקשה מנומקת בכתב לאישור העיקול.

(ב) דינה של בקשה כאמור כדיון כתב תביעה ויחולו עליה הוראות תקנה 19; דינו של מחזיק לענין אישור העיקול כדינו של נתבע, בשינויים המחויבים לפי הענין.

נניח שהבנק לא הודה שיש בידו נכסים של המשיב או התנגד לעיקול או שלא ענה לצו העיקול – מבקש הצו יכול לבקש תוך 15 יום בקשה לאישור העיקול. המשמעות – זו לקיחת כסף מהמחזיק ולא מהחייב. צו העיקול הוא מעין כתב תביעה שמחייב "כתב הגנה" של המחזיק (צד ג'). ממש מתנהל הליך בתוך הליך ועד שהוא לא מסתיים לא ממשיכים.

 

תקנה 380:

לא ביקש המבקש אישור העיקול כאמור בתקנה 378 יהא העיקול בטל לגבי כל נכס שהמחזיק לא הודה שהוא מצוי בידו.

אם מבקש הצו לא הגיש בקשה לאישור העיקול תוך 15 יום – הוא לא יוכל לעשות זאת.

 

משיב שהוטל עליו צו עיקול עשוי להתנגד בשתי דרכים:

1. הגשת בקשה לביטול העיקול.
2. המרת העיקול ע"פ תקנה 374(ד) – המרה בערובה של המשיב.

 

מה קורה כשהנכסים המעוקלים אינם של המשיב אלא של צד ג' שאינו קשור לעניין? צד ג' יוכל להגיש בקשה לסעד הצהרתי ובנוסף הוא יוכל לתבוע את הנזק מהמעקל. הוא יכול להגיש בקשה להצטרף כנתבע נוסף, כי התקנות קובעות שרק המשיב והמחזיק יכולים להגיש בקשה לביטול הצו או לבקש פיצוי. הצירוף ע"פ תקנה 24 הוא זול יחסית ועדיף על תביעה לסעד הצהרתי.

 

למבחן צריך לזכור שאם הוגשה בקשה לביטול הצו שניתן במעמד צד אחד - אז בית המשפט יקיים את הדיון במעמד הצדדים בהקדם האפשרי ולא יאוחר מ 7 ימים אם מדובר בעיקול זמני, ולא יאוחר מ 14 יום אם מדובר בסעד זמני אחר.

 

זאת ע"פ תקנה 367 – צו במעמד צד אחד:

(א)   ניתן צו, למעט צו עיקול זמני, במעמד צד אחד, יקיים בית המשפט דיון במעמד הצדדים בהקדם האפשרי ולא יאוחר מארבעה עשר ימים מיום מתן הצו; לבקשת בעל דין, ובמידת האפשר, יקבע בית המשפט את הדיון במועד מוקדם יותר; בית המשפט רשאי לקבוע מועד מאוחר יותר לדיון, מטעמים מיוחדים שיירשמו; הודעה על מועד הדיון תומצא למשיב ולמחזיק, אם ישנו, עם המצאת הצו.

(ב)   העתק הצו, העתק הבקשה והמסמכים המצורפים אליה והעתק כתב הערבות יומצאו במסירה אישית למשיב בתוך שלושה ימים, אלא אם כן קבע בית המשפט מועד מאוחר יותר מטעמים מיוחדים שיירשמו; לבקשת המחזיק, יורה בית המשפט למבקש להמציא למחזיק בהקדם האפשרי העתק הבקשה והמסמכים המצורפים אליה.

(ג)   ניתן צו עיקול זמני במעמד צד אחד, רשאי המשיב לבקש את ביטול הצו בתוך שלושים ימים ממועד המצאתו; מחזיק, אם ישנו, רשאי לבקש את ביטול הצו בהתאם לתקנה 376; הוגשה בקשה לביטול הצו יקיים בית המשפט דיון במעמד הצדדים, בהקדם האפשרי ולא יאוחר משבעה ימים ממועד הגשתה; בית המשפט רשאי לקבוע מועד מאוחר יותר לדיון מטעמים מיוחדים שיירשמו; הודעה על מועד הדיון תומצא לצדדים במסירה אישית בהקדם האפשרי, ולא יאוחר משלושה ימים ממועד הגשת בקשת הביטול, אלא אם כן קבע בית המשפט מועד אחר, מטעמים מיוחדים שיירשמו.

(ד)   נקבע דיון על פי תקנה זו, רשאי המשיב לבקשה למתן הסעד הזמני להגיש תמצית מתגובתו לבקשה עד יומיים לפני מועד הדיון.

(ה)   דיון על פי תקנה זו יסתיים בתוך יום שיפוט אחד; ראה בית המשפט כי יש צורך בכך, רשאי הוא לקבוע ימי דיון נוספים, ככל הניתן ברציפות; סיכום טענות בעלי הדין יהיה בעל פה לאחר סיום הבאת הראיות, אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת, מטעמים מיוחדים שיירשמו.

(ו)   ההוראות הנוגעות לדיון בבקשה לסעד זמני יחולו על דיון שנקבע לפי תקנה זו, ככל שאינן סותרות את האמור בתקנה זו.

 

 

 

תקנה 383 – הגבלת שימוש בנכס – צו Mareva:

(א) בית המשפט או הרשם רשאי, בכפוף להוראות סימן א', להורות למשיב להימנע, בעצמו או באמצעות אדם מטעמו, מלהוציא נכסים מרשותו או מרשות מחזיק, למכרם, לשעבדם או לשנות את מצבם או את זכויותיו בהם, אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין.

(ב) בתקנה זו, "נכסים" - לרבות נכסים המצויים מחוץ לתחום המדינה.

התקנה הזו נמצאת בטעות בפרק של עיקול זמני, כי מדובר בצו מניעה למעשה. הבעיה היא שאין פרק של צווי מניעה בפרק הסעדים הזמניים. בד"כ ישמש צו Mareva לגבי נכסים שאינם במדינה ולא ניתן להטיל עליהם עיקול, כי על נכסים שנמצאים בתחום המדינה ניתן להטיל עיקול. הצו הוא In Personam, כי הוא מופנה כלפי הנתבע גופו ולא כלפי נכסיו.

ההבדלים בין מתן צו עיקול לבין הטלת צו Mareva הם במילים "יכביד באופן ממשי". יש כאן דרישת יתר מדוע הדבר יכביד על התובע לממש את פסה"ד.

רע"א 4556/03 בנק סטנדרט צ'רטר נ' כתב - הדוגמה הקלאסית של צווי הגבלת שימוש בנכס היא לגבי נכסים הנמצאים ברשות הפלסטינית. הנכסים ברש"פ לא נחשבים נכסים בישראל. ברגע שתושב האזור יצא לישראל הוא יתבע במסגרת פקודת בזיון בית המשפט.

צו הגבלת נכסים הוא צו חלש, שבד"כ לא יעשה בו בימ"ש שימוש אם ניתן לעשות בצו אחר כדי להגשים את המטרה.

 

עיכוב יציאה מן הארץ

 

יעודו של צו עיכוב יציאה – קיום ההליך הדיוני או ההיפרעות ממנו לא יפגעו כתוצאה מיציאתו של הנתבע מחו"ל. הצו ניתן יותר נגד גופו של הנתבע מאשר נגד רכושו.

מכיוון שכאן עומדת חירות התנועה למבחן, יש דרישות נוספות ספציפיות לעומת סעדים זמניים אחרים:

1. נדרשת הוכחת הכבדה ממשית על קיום ההליך או על ביצוע מתן פסה"ד.
2. בעיכוב יציאה – חייבים ששווי התביעה יהיה לפחות 50,000 ₪ למעט תביעת מזונות.
3. הנתבע חייב להיות תושב ישראל.
4. צו עיכוב יציאה פוקע תוך שנה מיום נתינתו.
5. נדרש חשש סביר לכך שהנתבע עומד לצאת מהארץ או לתקופה ארוכה או בכלל.

 

תקנה 384 קובעת:

(א) בית המשפט או הרשם רשאי, בכפוף להוראות סימן א', ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המשיב, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שהוא עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק הדין; היה המשיב תושב חוץ, לא יינתן נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ אלא בנסיבות חריגות ומטעמים מיוחדים שיירשמו.

(ב) ניתן צו על פי סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט או הרשם להורות על הפקדת הדרכון או תעודת המעבר של המשיב או להתנות תנאים ליציאתו.

(ג) לא יינתן צו עיכוב יציאה מן הארץ אלא אם כן עלה שווי התובענה על חמישים אלף שקלים חדשים, זולת אם התובענה היא למזונות; בית המשפט או הרשם רשאי ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ בתובענה ששוויה פחות מן הסכום האמור, אם שוכנע שקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים זאת.

(ד) בלי לגרוע מן האמור בתקנה 370, צו עיכוב יציאה מן הארץ יפקע בתום שנה מיום נתינתו; ואולם, בית המשפט או הרשם רשאי להאריך את עיכוב היציאה מן הארץ על ידי מתן צו חדש.

מי מוסמך לתת צו עיכוב? שופט, רשם ושופט שהוא רשם.

 

בקשה לעיכוב יציאה תוגש בכתב בצירוף תצהיר.

תקנה 385 – דרישות מיוחדות לבטוחות:

(א) ערבות כאמור בתקנה 364, שימציא המבקש צו עיכוב יציאה מן הארץ תהא לפיצוי כל נזק שייגרם גם לאדם שאיננו המשיב בעיכוב יציאתו על סמך הצו, משום שהמבקש מסר פרטים לא נכונים או לא מספיקים לזיהוי המשיב.

(ב) על אף האמור בתקנה 364(ב), יהיה המבקש צו עיכוב יציאה מן הארץ במעמד צד אחד בתביעה למזונות, פטור מהפקדת עירבון.

בצו עיכוב נדרשת הפקדת ערבות מוגדלת לפיצוי כל נזק למשיב או לאדם אחר בגלל פרטים לא נכונים או לא מספיקים.

אם הצו ניתן בסמוך לפסה"ד לא צריך ערבות וניתן לבקש אותו בע"פ.

 

תקנה 386:

בית המשפט או הרשם יורה, בצו, שאם יופקד בקופת בית המשפט או בקופת המשטרה סכום מסוים כעירבון לתביעה - יפקע צו עיכוב היציאה מן הארץ; חזר המשיב לפני מתן פסק הדין, או לאחר שפקע הצו, יוחזר לו העירבון לפי דרישתו; לא חזר עד שניתן פסק דין לזכות המבקש ישמש העירבון לסיפוק התביעה, והעודף על הסכום שבפסק הדין ועל הוצאות הוצאה לפועל יוחזר למשיב לפי דרישתו.

אם עיכוב היציאה נעשה במעמד צד אחד, עלול להידרש גם עירבון. החייב יכול לבקש להפקיד עירבון כדי לבטל את עיכוב היציאה מן הארץ.

אם המשיב חוזר מחו"ל לפני מתן פסה"ד – יוחזר לו העירבון לפי דרישתו. אם הוא לא חוזר לארץ, ישתמשו בעירבון כדי להבטיח את סכום התביעה. אם נשאר עודף הוא יוחזר למשיב.

 

לפי תקנה 258יח – צו עיכוב יציאה נגד קטין יפקע עם הגיעו של הקטין לגיל 18. תקנה זו נמצאת בפרק של התקנות העוסקות בבימ"ש למשפחה.

 

 

 

צו תפיסת נכסים וכינוס נכסים זמני – צו אנטון פילר

 

תקנה 387א קובעת:

בית המשפט רשאי בצו, בכפוף להוראות סימן א', למנות אדם לשם ביצוע חיפוש, צילום, העתקה או תפיסה של נכסים המצויים בחצרים (להלן - תופס נכסים) אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש ממשי שהמשיב או אדם אחר מטעמו עומד להעלים את הנכסים או להשמידם, וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך.

(ב) בית המשפט רשאי להורות בצו לאדם לאפשר לתופס נכסים כניסה לחצרים שהוא מחזיק בהם, לשם ביצוע הפעולות המפורטות בצו שניתן על פי תקנת משנה (א) (להלן - צו כניסה לחצרים).

(ג) מונה תופס נכסים לפי תקנה זו, יחולו הוראות תקנות 389, 391 ו-392, בשינויים המחויבים.

(ד) בתקנה זו, "נכסים" - נכסים המהווים ראיות או הדרושים לשם בירור התובענה.

התפיסה כאן היא מיוחדת – לצורך תפיסת ראיות הדרושות כדי לנהל הליך משפטי ולא כדי להבטיח את קיום פסה"ד. כאן ממנים כונס על מנת לתפוס את הנכס ולא לנהל אותו בעיקרון.

 

תקנה 387ב מדברת על כינוס נכסים זמני:

(א) בית המשפט רשאי בצו, בכפוף להוראות סימן א', למנות כונס נכסים זמני (להלן - כונס) על נכסים מסוימים של המשיב שברשותו או ברשות מחזיק, אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש ממשי לפגיעה ניכרת בערכם של הנכסים או לכך שהמשיב או אדם אחר מטעמו עומד להעלים את הנכסים או להשמידם או כי הנכסים הופקו תוך ביצוע המעשה או המחדל נושא התובענה או שימשו לביצועו, וכי אי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין.

(ב) בית המשפט רשאי להורות בצו לאדם לאפשר לכונס כניסה לחצרים שהוא מחזיק בהם לשם ביצוע הפעולות המפורטות בצו שניתן על פי תקנת משנה (א) (להלן - צו כניסה לחצרים).

(ג) בית המשפט רשאי להסמיך כונס לעשות, בין השאר, את הפעולות האלה, כולן או מקצתן:

(1) להיכנס לחצרים לשם חיפוש או תפיסה של הנכסים;

(2) לחפש את הנכסים;

(3) לצלם או להעתיק את הנכסים;

(4) לתפוס את הנכסים;

(5) להחזיק בנכסים;

(6) לשמור או לבטח את הנכסים;

(7) לנהל את הנכסים;

(8) להפעיל את סמכויות בעל הנכסים, כולן או מקצתן.

(ד) מונה כונס לפי תקנה זו, יחולו הוראות תקנות 389, 390, 391 ו-392.

כינוס נכסים זמני נועד להבטחת קיום פסה"ד. ישנן תקנות ספציפיות העוסקות בתפיסת חומר מחשב, המוסדרות בחוק המחשבים ובתקנות שהוצאו על פיו. בנוסף בחוק עוולות מסחריות והתקנות, מתאפשרת תפיסת נכסים וכינוס נכסים באופן דומה, בהבדלים דקים. הסמכות לפי חוק עוולות מסחריות היא של שופט ולא של רשם.

כלומר , לא יכול לתת רשם אלא רק שופט או שופט שהוא רשם.

 

סיכום בנושא סמכויות בסעדים זמניים:

• צווי מניעה זמניים– נותן רק שופט.
• צווים בעוולות מסחריות – רק שופט.
• תפיסת נכסים או כינוס נכסים זמני – רק שופט או רשם שהוא שופט.
• צו הגבלת שימוש בנכס, צו עיקול זמני, צו עיכוב יציאה – שופט, רשם שהוא שופט, רשם.

 

 

צו תפיסת נכסים וכינוס נכסים זמני – צו אנטון פילר

 

צו אנטון פילר – יציר המשפט המקובל. אם אדם פגע בי, אבל הראיות נמצאות אצלו ואני חושש שהוא יפגע בראיות. אני רשאי, עוד לפני התביעה או תוך כדי התביעה, אם אני לא יכול דרך צו גילוי מסמכים או עיון במסמכים, לתפוס את הראיות שברשותו כדי למנוע פגיעה בראיות או השמדתן.

 

תקנה 387א(א) קובעת:

בית המשפט רשאי בצו, בכפוף להוראות סימן א', למנות אדם לשם ביצוע חיפוש, צילום, העתקה או תפיסה של נכסים המצויים בחצרים (להלן - תופס נכסים) אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש ממשי שהמשיב או אדם אחר מטעמו עומד להעלים את הנכסים או להשמידם, וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך.

יש כאן שני תנאים מצטברים להוצאת הצו:

1. יש חשש ממשי שהמשיב או אדם אחר מטעמו עומד להעלים את הנכסים או להשמידם.
2. הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך.

 

תקנה 387(א)(ד) מגדיר מהם "נכסים" לצורך הצו:

בתקנה זו, "נכסים" - נכסים המהווים ראיות או הדרושים לשם בירור התובענה.

 

לצורך הוצאת צו תפיסת נכסים ניתן להגיש תצהיר "חלש", כמו בכל הסעדים הזמניים, המבוסס על מיטב הידיעה, אבל רצוי תמיד להראות חשש שהנתבע יפגע בראיות. מומלץ לנתבע לגבות מדי יום את המידע אם הוא צפוי לאנטון פילר, כדי שיוכל לקיים את העסק למרות הצו.

 

תקנה 366(ב) קובעת שהדיון בצו תפיסת נכסים יעשה בעקרון במעמד צד אחד:

על אף האמור בתקנת משנה (א), יידונו בקשות לצו עיקול זמני, צו הגבלת שימוש בנכס וצו תפיסת נכסים במעמד צד אחד, אלא אם כן שוכנע בית המשפט כי אין בקיום דיון במעמד הצדדים כדי לסכל את מתן הצו.

הגיוני שהדיון יעשה במעמד צד אחד, כדי שהנתבע לא יפגע בראיות. למרות זאת אם ביהמ"ש יווכח שאין סכנה להשמדת ראיות, הוא יקיים את הדיון במעמד הצדדים.

כעקרון בתי משפט לא נוטים להוציא צווים במעמד צד אחד, בגלל שלא שומעים את הצד השני ופוגעים בזכות הגישה שלו לערכאות. פעמים רבות בימ"ש ידחה בקשה לצו תפיסת נכסים ויאמר שניתן להשיג את אותה מטרה באמצעות גילוי או עיון במסמכים.

 

כל כולה של תפיסת הנכסים נועדה שלא יושמדו ראיות. אם אין סכנה להשמדת ראיות, לא יוצא צו כזה.

לעיתים, כשמדובר בגוף גדול, קשה מאוד להוציא צו תפיסת נכסים, כי יש לגופים כאלה נטייה "לאבד" ראיות.

 

לתופס נכסים יש סמכות להיכנס לחצרים לפי ס' 387א(ב):

בית המשפט רשאי להורות בצו לאדם לאפשר לתופס נכסים כניסה לחצרים שהוא מחזיק בהם, לשם ביצוע הפעולות המפורטות בצו שניתן על פי תקנת משנה (א) (להלן - צו כניסה לחצרים).

 

במידה ולא נותנים לתופס נכסים להיכנס לחצרים, ניתן להיכנס בכוח סביר ו/או להפעיל את פקודת בזיון בית המשפט.

 

חיפוש ותפיסה בחומר מחשב – תקנה 387ה:

חיפוש ותפיסה של מחשב, חומר מחשב או פלט כהגדרתם בחוק המחשבים, התשנ"ה-1995, לא ייערכו אלא בהתקיים תנאים אלה:

(1) בית המשפט כלל בצו היתר מפורש לחיפוש ותפיסה כאמור;

(2) בית המשפט מינה בעל תפקיד מיומן לביצוע החיפוש, זולת אם האחראי על החצרים הסכים לבצע את החיפוש בעצמו;

(3) מבצע החיפוש יוודא תחילה כי במהלך החיפוש לא תתאפשר קבלת מידע מתקשורת בין מחשבים, זולת אם מבצע את החיפוש האחראי על החצרים.

הגדרת מחשב – לפי חוק המחשבים.

יש שלושה תנאים לחיפוש ותפיסת מחשבים:

1. בית המשפט כלל בצו היתר מפורש לחיפוש ותפיסה.
2. בית המשפט מינה בעל תפקיד מיומן לביצוע החיפוש, אלא אם כן בעל החצרים הסכים לבצע את החיפוש בעצמו.
3. מבצע החיפוש מוודא כי במהלך החיפוש אין תקשורת מחשבים בין המחשב שבו מחפשים למחשבים אחרים – כדי שלא יהיה חשד של שינוי בראיות בחומר המחשב במהלך החיפוש.

 

הכונס ממלא דוחות על כל פעולה שעשה לבית המשפט.

הכונס מבקש הוראות מבית המשפט באמצעות בקשה למתן הוראות (מוגשת ללא תצהיר) ובה הוא מבקש את הסמכויות מבית המשפט.

אם הכונס או התופס מתרשל בתפקידו, בית המשפט רשאי להורות על עיקול נכסיו של התופס ועל חילוט ערבויותיו. אם אני חש שהכונס מתרשל בתפקידו, אני יכול לפנות לבית המשפט ולבקש ממנו לפעול נגד הכונס.

 

תקנה 387ג - איסור על ניגוד עניינים:

בית המשפט לא ימנה אדם כתופס נכסים או ככונס אם יש בינו לבין מי מבעלי הדין קשר אישי או מקצועי, זולת אם הסכימו בעלי הדין למינוי, או אם סבר שיש בכך צורך ולא יהיה בדבר כדי לפגוע בביצוע יעיל והוגן של הצו, ומטעמים מיוחדים שיירשמו.

הפרקטיקה היא שעו"ד של אחד מבעלי הדין מבצע את התפיסה בנוכחות שני עדים, ומודיע לבעל הנכס על זכותו להיוועץ בעו"ד.

 

צריך לעשות הבחנה בין כינוס נכסים לפני מתן פס"ד שדיברנו עד עכשיו עליה, לבין כינוס נכסים לאחר מתן פס"ד שבה עוסקת תקנה 388 – מינוי כונס נכסים:

(א)   הוגשה בקשה למינוי כונס נכסים, רשאי בית המשפט, או רשם שהוא שופט, אם הדבר נראה לו צודק ונוח, לעשות, לפי טופס 45, את הדברים האלה:

(1)   למנות כונס נכסים לכל רכוש, בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו;

(2)   לסלק כל אדם מהחזקת הרכוש או ממשמורתו;

(3)   להעמיד את הרכוש להחזקתו, למשמורתו או לניהולו של כונס הנכסים;

(4)   להעניק לכונס הנכסים את הסמכויות שבידי בעל הרכוש, כולן או מקצתן, כפי שייראה לבית המשפט או לרשם כאמור, בכל הנוגע להגשת תובענות והתגוננות בהן, מימוש הרכוש, ניהולו, שמירתו, שימורו והשבחתו, גביית דמי שכירות ורווחים מן הרכוש ואופן השימוש בהם וחתימה על כל המסמכים.

(ב)   בית המשפט או הרשם הדן בבקשה יביא בחשבון את סכום החוב שהמבקש תובע, את הסכום שכונס הנכסים יוכל להשיג לפי המשוער ואת ההוצאות המשוערות הכרוכות במינויו, ורשאי הוא, אם נראה לו הדבר, להורות על עריכת חקירה בענינים אלה או בענינים אחרים לפני המינוי.

 

 

 

 

 

תפיסת נכסים לפי חוק עוולות מסחריות

 

בחוק עוולות מסחריות יש סמכות לבימ"ש להורות על תפיסת נכסים שהושגו תוך ביצוע עוולה מסחרית.

לא כל העוולות נכנסות למסגרת התביעה – לפי ס' 12 לחוק עוולות מסחריות, תפיסת הנכסים וכינוס הנכסים לפי חוק עוולות מסחריות והתקנות שלפיו חלה רק על העוולות הבאות:

1. גניבת עין – ס' 1
2. סוד מסחרי – ס' 5
3. גזל – ס' 6.

 

התפיסה לא חלה על העוולות הבאות:

1. תיאור כוזב – ס' 2
2. התערבות לא הוגנת – ס' 3

 

 

ס' 16(א) לחוק עוולות מסחריות קובע:

הוכח להנחת דעתו של בית המשפט, בתצהיר או בעדות אחרת, כי קיים חשש של ממש לביצועה של עוולה, רשאי הוא למנות, בצו, כונס נכסים, ולהסמיכו להיכנס לחצרים המוחזקים על ידי הנתבע או על ידי אדם אחר שאינו הנתבע (להלן - צד שלישי), לשם חיפוש ותפיסת נכסים אשר הופקו תוך ביצוע העוולה או שימשו לביצועה, או לשם תפיסת ראיות אשר קיים חשש סביר להעלמתן; בחיפוש ובתפיסה לפי פרק זה, של מחשב, חומר מחשב או פלט, כהגדרתם בחוק המחשבים, התשנ"ה-1995, יחולו הוראות סעיפים 23א ו-32(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969, בשינויים המחויבים.

משום מה, כל העוולות האלה נמצאות בחוק עוולות מסחריות מ-1999, אבל לא נכנסו לסעדים הזמניים בתקנות סד"א מ-2001. החוק מהווה הוראה ספציפית מיוחדת.

הסמכות לתת צו תפיסת נכסים לפי חוק עוולות מסחריות נתונה רק לשופט.

 

הדינים בעוולה מסחרית דומים מאוד לדינים בתקנה 387א, אלא שהדינים ב-387א רחבים יותר ולכן ניתן לבצע השלמה לחוק עוולות מסחריות לפי תקנות סד"א. הדבר מתאפשר לאור תקנה 12 לתקנות עוולות מסחריות.

 

למבחן - צו עוולות מסחריות נותן רק שופט (ואפילו לא רשם שהוא שופט) שיעור 10 חלק ב שעה ותשע דקות.

 

 

צו חוסם

 

צו חוסם – מניעה מבעל דין בישראל להגיש תביעה במדינה אחרת או הפסקת הליכים שפתח בהם בעל דין במדינה אחרת. משתמשים בצו חוסם כשרוצים לחסום אפשרות של תביעה בחו"ל או לא לאפשר אותה. הנושא לא נמצא עדיין בתקנות, הוא יציר הפסיקה.

יש כאן סוג של פגיעה בסמכות בינ"ל. השאלה היא מכח מה ניתן להוציא צו חוסם?

ס' 75 לחוק בתי המשפט קובע:

כל בית משפט הדן בענין אזרחי מוסמך לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא-תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו.

צו חוסם מסתמך על המילים "כל סעד אחר".

 

מי נותן צו חוסם?

הסעד של צו חוסם לא מופיע בפרק התקנות הדן בסעדים זמניים. אם מדובר על הסעדים הזמניים בפרק כ"ח, שופט וגם רשם מוסמכים לתת את הסעד.

צו חוסם, מכיוון שלא נמצא בפרק הזה של התקנות, רשאי רק שופט לתת.

בכל מקום שבו נכתב "בית המשפט" בחוק – מדובר על סמכות שופט. רק בפרק כ"ח בתקנות סד"א הדן בסעדים זמניים נכתב שאת הסעדים המפורטים בפרק כ"י רשאי לתת שופט וגם רשם.

רק שופט יכול לתת: צו חוסם, צו מניעה זמני וצווים לפי חוק עוולות מסחריות.

 

איפה נקבע שרשם לא יכול להוציא צו חוסם או צו מניעה?

ס' 75 לחוק בתי המשפט מסמיך את בית המשפט להוציא צווים. ס' 104 לחוק בתי המשפט קובע:

הוראות סעיפים 68 עד 79ג ו-81 יחולו על רשם ועל הדיונים לפניו; אך רשם שאינו שופט לא יהא מוסמך לשפיטה פלילית ולשפיטה לפי סעיף 72(א).

לכאורה ס' 104 חל על ס' 75 לחוק בתי המשפט, ולכן לכאורה לרשם יש סמכות להוציא צו חוסם או צו מניעה זמני. העניין הוא שלפי נוהג בתי המשפט רשם לא נוהג להוציא צווי מניעה זמניים או צו חוסם.

 

מתי נותנים צו חוסם?

צו חוסם ניתן במקרים חריגים ומיוחדים שבהם הוכח שהתביעה במדינה האחרת היא קנטרנית או הוגשה בכוונה רעה.

 

 

 

 

שיעור 11:

למבחן לתת דגש על נושא הערעור.

 

 

הערעור

 

האם הזכות לערער היא מהותית, דיונית או חוקתית?

ברור שהזכות לערער היא קודם כל דיונית.

ע"פ 111/99 שוורץ נ' מ"י – עו"ד טען שזכות הערעור היא זכות חוקתית כי ס' 17 לחוק יסוד: השפיטה מכיל את הזכות לערער. הש' בייניש השאירה את הנושא בצריך עיון, תוך שהיא מביאה פסיקה מחו"ל שמראה שבכל שיטות המשפט הזכות אינה חוקתית. בישראל, כאמור, הזכות היא לא חוקתית, עד לפסיקה אחרת.

לדעת המרצה רוב הפוסקים אמרו כי זכות הערעור היא זכות מהותית, אבל אין לנו הכרעה חד משמעית ולכן היא גם לא חוקית.

 

מי זכאי לערער?

התשובה לכך היא כי כל בעל דין שנפגע רשאי לערער, גם אם הוא פגע בעצמו בדומה לפס"ד עזבון שיאון – שם התובע הגיש בקשה למחיקה למחוזי, ואז הגיש ערעור על המחיקה, בית המשפט העליון פסק כי הוא זכאי לערער אפילו שהוא פגע בעצמו.

 

מי רשאי לערער? האם כל בעל דין רשאי לערער?

התשובה נגזרת מכך שישנה בעיתיות גם הגדרת "בעל דין" כ "בעל דין". כלומר, ישנם אנשים שהם ספק בעלי דין ולכן במקרה שלהם ישנה שאלה האם הם רשאים לערער.

לדעת המרצה כל שחקן שנמצא בזירת בית המשפט רשאי לערער, אך ההלכה כיום אומרת כי כונסי נכסים, מנהלי עיזבון וכל מי שהוא בעל תפקיד על פי בית המשפט אז הוא כן בעל דין, אך פושט רגל ועד לא יוכלו לערער מכיוון שהם לא נחשבים בעלי דין (אפילו עד שהושמץ אינו רשאי לערער).

 

מהם שלושת השלבים לפני הערעור:

1. מהי סוגי ההחלטה? פס"ד או החלטה אחרת.

2. איזה ערכאה נתנה את ההחלטה? מחוזי, שלום ומי בתוכה.

3. מי נתן את ההחלטה (בפני איזה כובע)? שופט או רשם.

המרצה אומר כי כל החלטה של רשם ניתנת לערעור בזכות, ואלו אצל שופט חלק מההחלטות ניתנות לערעור בזכות וחלק ברשות.

לגבי ערעור על החלטת רשם אם זהו פס"ד אז עולים לערכאה העליונה (מחוזי או עליון), אך אם זו החלטה אחרת אז היא נשארת באותו בית המשפט, ופונים לשופט בכדי לערער על ההחלטה.

 

איך מבחנים בין פס"ד להחלטה אחרת?

פס"ד - זאת אותה החלטה של בית המשפט שסוגרת את תיק בית המשפט ואין אחריה דבר.

החלטה אחרת – כל מה שלא פס"ד.

 

 

 

המרצה לא לימד:

מה מייחד ערעור לעומת דרכים השגה אחרות?

בערעור – מתקיימים ארבעה תנאים מצטברים:

1. ההליכים נפתחו ביוזמת צד לדיון.
2. ההליכים קשורים להחלטה שיפוטית שניתנה ע"י גוף שמתקיימים בו סממנים של ערכאה שיפוטית.
3. בהליכים אלה מתבצעת ביקורת שיפוטית על ההחלטה.
4. תוצאה אפשרית של הביקורת השיפוטית דנן היא החלפת ההחלטה נשואת הביקורת בהחלטתה של הערכאה המבקרת.

 

אילו הליכי תקיפה קיימים שאינן ערעור?

1. ביטול פסק דין.
2. עיון חוזר.
3. תיקון טעות סופר.
4. פסיקתה מתקנת.
5. דיון נוסף.
6. ערר על החלטות מנהליות.

ערעור הוא תקיפה של ישירה של מסקנה או ממצא של ערכאה שיפוטית.

תקיפה עקיפה – מצב שבו לא תוקפים באופן ישיר את ההחלטה אלא פונים להליך שתוצאותיו יביאו לשינוי החלטה קודמת שהתקבלה בבית משפט אחר.

דוגמאות לתקיפה עקיפה:

1. הליך מנהלי לתקיפת הליך שיפוטי.
2. סמכות נגררת.

 

דוגמאות נוספות לתקיפה עקיפה

הצטרפות כצד להליך – במשפט הישראלי יש כלל שבו ערעור יכול להגיש רק בעל דין שנפגע מההחלטה. עם השנים חלו כרסומים בכלל זה כמו צירוף "ידיד בית המשפט". לאורך השנים צורפו בעלי תפקידים רבים להליך, למרות שלא נפגעו מההליך עצמו, כמו כונסים לדוגמה.

מול כל אלה יש הלכה רבת שנים של העליון שקובעת שמי שלא היה צד להליך לא יכול להיות צד לערעור.

שנים התלבטו בתי המשפט בשאלות האלה, מי גובר על מי. עקרונית מי שעלול להפגע מההליך השיפוטי לא במישרין רשאי להצטרף להליך. בפס"ד וולובסקי נקבע שצד שעלול להיפגע מההליך זכאי להצטרף להליך כי ההחלטה תפגע בקניינו. זו גם אפשרות של תקיפה עקיפה, כי יש כאן השפעה על ההליך מבלי להיות צד בו.

בג"צ 217/06 בן חיים נ' אריאל חזק, שופט בימ"ש השלום באשדוד – עו"ד רוצה ליצג בתיק מסוים ואומרים לו שהוא נמצא בניגוד ענינים ולכן השופט קובע שעליו להפסיק ליצג. עוה"ד טוען שאוסרים עליו לעסוק במקצועו. השופט דורש אישור מהלשכה שמותר לו ליצג. עוה"ד עושה תקיפה עקיפה – הוא הולך לבג"צ וטוען שפגעו בחופש העיסוק שלו. בג"צ דוחה על הסף את העתירה בטענה שהוא לא מיצה הליכים. השאלה היא איזה הליכים הוא לא מיצה? הרי הוא לא צד להליך ולכן לא יכול להגיש ערעור.

הש' פרוקצ'יה קבעה שם:

 

"הלכה היא, כי אם בגדר התדיינות בין בעלי דין מכריע בית המשפט גם בזכויותיו או במעמדו של אדם אחר הניצב לפניו, כי אז נתונה לאותו אדם זכות ערעור על ההחלטה שניתנה ככל שהיא נוגעת במישרין אליו".

 

תיקון פסקי דין והחלטות – ס' 81 לחוק בתי המשפט קובע:

מצא בית משפט כי נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לענין זה; לענין זה, "טעות" - טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה.

יש כאן סמכות לבימ"ש לתקן כל טעות סופר בפס"ד תוך 21 יום.

 

ס' 81(ב) מאפשר לתקן כל טעות בהסכמת הצדדים:

בהסכמת בעלי הדין רשאי בית המשפט להחליט בכל עת על כל תיקון בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן.

השאלה היא האם כל טעות נמצאת תחת טעות קטנה? אין אחידות במדיניות בית המשפט בענין זה.

 

ברגע שבימ"ש מתקן את פסה"ד הוא יוצר פס"ד חדש. בכך יש זכות ערעור מחדש על פסה"ד. אם הדבר נעשה בתוך 21 הימים, אין בעיה. לעומת זאת, יכול להיות שאחרי 10 שנים בא צד לצד השני ומבקש את הסכמתו לתיקון פסה"ד. הצד השני מסכים ובכך נוצרת לו זכות ערעור על פסה"ד, 10 שנים אחרי מתן פסה"ד.

 

נניח וניתנה החלטה לא לתקן. אם הגשתי בקשה לתקן בתוך הזמן לערעור (45 יום), עדיף לי לא לערער על ההחלטה לא לתקן, אלא להשיג על ההחלטה במסגרת הערעור על פסה"ד כולו.

 

תקנה 411 קובעת:

לא ערער בעל דין על החלטה שאינה פסק דין והיא ניתנת לערעור ברשות בלבד, אין בכך כדי לפגוע בזכותו להשיג על אותה החלטה בבואו לערער על פסק הדין במשפט.

לכן הצד שנפגע יכול עדיין להשיג על ההחלטה בערעור על פסה"ד.

 

בג"צ כערכאת ערעור

כמקובל, בג"צ אינו משמש כערכאת ערעור. למרות זאת, אני יכול להשיג הישגים בהליך דרך בג"צ. לדוגמה, אם בהליך לא הועלתה טענת חוסר סמכות ענינית כלל, גם בערעור. ע"פ הפסיקה, מי שלא טוען טענת חוסר סמכות בזמן, מנוע מלטעון אותה. הוא לכאורה חסר סמכות לטעון טענת חוסר סמכות. לעומת זאת, בג"צ פתוח לטענות כאלה, בעיקר כשמדובר בפיקוח על בתי דין מיוחדים כמו בד"ר (בג"צ סימה לוי ובג"צ סימה אמיר). אמנם בג"צ קבע שיש לעשות שימוש בסמכות זו במקרים נדירים ומיוחדים, אבל הדלת נפתחה להליך כזה.

 

החלטות שאין עליהן ערעור:

שופט נותן הערכה או מציע עצה לצדדים – האם יש לעצה הזו נפקות ברמה של החלטה שיפוטית? בית המשפט העליון קבע שהערכות, עצות והבעת דעה אינן החלטות ולכן אין עליהן זכות ערעור או רשות לערער.

החלטה של בית משפט לתביעות קטנות – האם יש עליה ערעור? החלטה יכולה להיות פס"ד או החלטה אחרת. פס"ד – הערעור עליו ברשות בלבד למחוזי בלבד.

רע"א 292/93 סרבוז נ' ע. אופק בע"מ – העליון קבע שהחלטה אחרת בתביעות קטנות לא ניתנת לערעור לא ברשות ולא בזכות.

 

קיבלתי רשות לערער. הצד שכנגד יכול לערער על עצם ההחלטה?

תקנה 409 קובעת:

בקשת רשות לערער שנתקבלה אינה ניתנת לערעור.

לא ניתן לערער על קבלת בקשת רשות לערער.

דחו לי את בקשת הרשות לערער? האם אני יכול לערער על הדחיה?

זו החלטה אחרת ולכן מותר לבקש עליה רשות ערעור עד שמגיעים לערכאה העליונה. איש לא יכול לחסום את הזכות שלי להגיש בר"ע.

 

נדגים כמה ערכאות ערעור קיימות על אותה החלטה:

רשם שלום נתן החלטה אחרת.

על ההחלטה יש ערעור בזכות לבימ"ש שלום.

השלום דחה את הערעור.

ניתן להגיש בר"ע למחוזי.

הבר"ע נדחתה – ניתן להגיש בר"ע לעליון.

 

החלטת ביניים של בימ"ש עליון – ניתנת לערעור? לא. החלטת ביניים של העליון לא נתונה ברשות או בזכות לפי הפסיקה.

על החלטה של רשם עליון שהיא פס"ד או החלטה אחרת יש ערעור בזכות לעליון לפי ס' 96 לחוק בתי המשפט:

 

מה מעמדם של ממצאים בפס"ד שבעל דין שזכה רוצה לערער עליהם?

א' הגיש תביעה נגד בנק והתביעה נדחתה. א' הגיש ערעור על פסה"ד והבנק הגיש ערעור שכנגד על ההוצאות שנפסקו לו. הבנק בערעור עבר פריט פריט בפסה"ד וטען שבגלל כל ממצא הוא היה צריך לקבל הוצאות. השאלה היא האם בעל דין שזכה יכול לערער על ממצאים של בית המשפט?

הפסיקה קבעה שלא ניתן (בהסתמך על פרשת מוגרבי נ' ורדימון).

 

האם יש ערעור על החלטת בורר? כן. לכאורה לפי חוק הבוררות אין ערעור על החלטת בורר. לעומת זאת, יש בחוק הבוררות כמה אופציה ליצירת ערעור:

1. הולכים לבית המשפט ומבקשים לתת לפסק הבוררות תוקף של פס"ד. כל החלטה של בית המשפט בענין זה (קבלה או דחיה) ניתנת לערעור ברשות לפי ס' 38 לחוק הבוררות.
2. להגיש בקשה לביטול פס"ד בוררות לפי ס' 24 לחוק הבוררות. על הביטול יש ערעור ברשות לבית המשפט.
3. לקבוע בהסכם הבוררות שהחלטתו של הבורר שנבחר תהיה נתונה לעיון חוזר או ערעור של בורר אחר.

 

עד כאן.

 

 

הבחנה בין פס"ד להחלטה אחרת

 

הגדרת פס"ד לא ניתנה בתקנות או בחוק, היא ניתנה בפסיקה. עד 1961 שלטה הגדרה אחת, שפס"ד הוא הכרעה בעניין מהותי.

היום ההגדרה אחרת – פס"ד הוא החלטה שסוגרת את תיק בית המשפט ואין אחריה דבר. המבחן הוא פורמאלי, לא מהותי.

למרות זאת, נוצרות תקלות בשאלות שאינן ברורות מאליהן.

החלטה אחרת – החלטה שאינה פס"ד.

חמי בן נון – קיים סוג שלישי: ישנן כמה החלטות שאינן פס"ד ואינן החלטה אחרת. לדוגמה, החלטה של שופט לקבוע את הדיון לתאריך מסוים. דוגמה נוספת: שופט אומר לתובע – "כדאי לך למשוך את התיק כי לא נראה לי שיש בו משהו" או מציע לצדדים למסור לו את התיק להכרעה על דרך הפשרה. זה לא פס"ד ולא החלטה אחרת, כי ניתן לבקש מבית המשפט במקום לשקול את החלטתו, אין צורך להגיש ערעור. אפשר לסגור את העניינים האלה בדיאלוג חופשי מול השופט או בבקשה שאינה לפי סדרי הדין המקובלים.

 

	פסק דין		החלטה אחרת
בימ"ש	ערכאה ראשונה ערעור בזכות 45 יום	ערכאה שניה ערעור ברשות	ערעור ברשות
רשם	ערעור בזכות		ערעור בזכות

 

על פס"ד בערכאה ראשונה (חלקי, סופי, על דרך הפשרה) או החלטה שכמוה כפס"ד יש תמיד ערעור בזכות תוך 45 יום.

כשפס"ד ניתן בערכאה שנייה – תמיד הערעור יהיה ברשות.

על כל החלטה של בימ"ש תמיד הערעור יהיה לערכאה שמעל.

כל החלטת רשם ניתנת תמיד לערעור בזכות. השאלה היא למי מערערים – על החלטה שהיא פס"ד מערערים לערכאה מעל, ערעור על החלטה אחרת של רשם תידון בערכאה הבאה.

 

דבר פעוט שמתחיל אצל רשם שלום יכול למצוא את עצמו בעליון לאחר דיון בארבע ערכאות עוד לפני שהתיק נידון לגופו. לדוגמה:

רשם בימ"ש שלום נותן החלטה אחרת ß ערעור בזכות לבימ"ש שלום.

בימ"ש שלום נותן החלטה ß ערעור ברשות למחוזי.

דיון במחוזי שבו ניתנה החלטה אחרת ע"י שופט ß ערעור ברשות לעליון.

 

תיק נידון במחוזי אצל רשם מחוזי, שנותן החלטה אחרת ß ערעור בזכות למחוזי

יש שתי אופציות – אם המחוזי נותן החלטה אחרת, הערעור ברשות לעליון. אם המחוזי נותן פס"ד – לפי חמי בן נון הערעור צריך להיות ברשות לעליון. הש' ריבלין פסק אחרת – ערעור בזכות לעליון.

יש רק מקרה אחד שבו ניתן ערעור בזכות פעמיים: כשרשם מחוזי נותן החלטה אחרת, יש עליה ערעור למחוזי בזכות, המחוזי נותן פס"ד ועל פסה"ד יש ערעור בזכות לעליון. זה לפי הפסיקה של ריבלין:

בש"א 7338/01 ויינברג דורון נ' כהנא – עו"ד ויינברג הגיש בבימ"ש מחוזי תביעה כנגד עו"ד כהנא על רשלנות והפרת חובה חקוקה. כהנא ביקש לדחות את התביעה על הסף בהיעדר עילה. התיק הגיע לרשמת בימ"ש מחוזי שדחתה את הבקשה של כהנא לדחות את התביעה על הסף. כהנא ערער על ההחלטה בזכות למחוזי, כי זו החלטה אחרת של רשם. בימ"ש מחוזי דן בתיק והגיע למסקנה שהחלטת הרשמת לא הייתה נכונה והחליט לדחות אותה על הסף. משמעות ההחלטה היא פס"ד – התיק נגמר. השאלה הייתה האם יש זכות ערעור על ההחלטה או רשות ערעור?

ריבלין פסק:

"סעיף 96 לחוק בתי המשפט דן בערעור על החלטת רשם. דומני כי בנסחו את סעיף 96 לחוק הביא המחוקק בחשבון שני סוגים של החלטות של בית המשפט המחוזי בערעור על החלטות רשם: הסוג האחד - החלטה של בית המשפט המחוזי בערעור על פסק דין שנתן רשם בית משפט השלום. סעיף 96(א) לחוק קובע כי פסק דין של רשם דינו, לעניין ערעור, כדין פסק דין של בית משפט בו הוא משמש כרשם [...], אם כי התשתית החקיקתית עליה התבססה הקביעה שם השתנתה). לפיכך, הערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת רשם בית המשפט השלום, שהיא פסק דין, יהא ערעור בזכות. הסוג השני - החלטה של בית משפט המחוזי בערעור על החלטה אחרת של רשם בית המשפט המחוזי או של בית משפט השלום בשבתו כערכאת ערעור על רשם בית משפט השלום. סעיף 96(ד) לחוק דובר בהחלטות מהסוג השני כנזכר, וקובע כי הן ניתנות לערעור לפני בית המשפט העליון, ובלבד שניתנה לכך רשות כמפורט בסעיף...

אולם, ישנו סוג נוסף של החלטות, מלבד שני הסוגים שנמנו לעיל, אשר יכולות להינתן על ידי בית המשפט המחוזי בערעור על החלטת רשם, והוא: החלטה של בית משפט מחוזי, המהווה פסק דין, בערעור על החלטה אחרת של רשם בית המשפט המחוזי".

 

חמי בן נון – מבקר את הפסיקה הזו, היא מנוגדת לחוק לדעתו. למה השאלה עלתה בפסה"ד? ויינברג הגיש ערעור בזכות לעליון, וכהנא דרש למחוק את הערעור כי לא הוגש כראוי, עליו להיות מוגש ברשות. ריבלין הצדיק את ויינברג, כי לדעתו המחוקק לא נתן לאופציה הזו פתרון בחוק.

הטעות של ריבלין הייתה בכך, שהחוק כן מטפל בסוגיה. אם נקרא את ס' 96(ב) ו-96(ד) לחוק בתי המשפט:

(ב) החלטה אחרת של רשם ניתנת לערעור לפני בית המשפט שבו הוא משמש רשם, ורשאי בית המשפט לדון בו בשופט אחד.

(ד) החלטה של בית משפט מחוזי בערעור ניתנת לערעור לפני בית המשפט העליון, אם ניתנה רשות לכך בגוף ההחלטה, או מאת נשיא בית משפט העליון או שופט אחר של בית המשפט העליון שנשיאו קבע לכך, או מאת בית המשפט העליון.

החוק קובע מפורשות שהחלטה (בתקנות 'החלטה' היא גם פס"ד וגם החלטה אחרת) של המחוזי בערעור ניתנת לערעור ברשות בלבד.

ההלכה הזו חלה רק על המחוזי. למה לא על השלום? הרי אם רשם בימ"ש משלום נותן החלטה, יש עליה ערעור בזכות לשלום. למה אחר כך יש ערעור למחוזי ברשות? מדוע הדין כאן שונה לדעת ריבלין? אולי הדברים של ריבלין הגיוניים, כי אולי יש מקום לתת זכות ערעור על פס"ד, אבל הוא פגע כאן בהרמוניה החקיקתית. התפיסה ההרמונית היא שפעם ראשונה יש ערעור בזכות, ובפעם השניה יש ערעור ברשות.

 

פס"ד חלקי

פס"ד חלקי הוא פס"ד לכל דבר וענין. או שהכריע בחלק מהסעדים אבל לא בכולם או לגבי חלק מבעלי הדין. כשאני הולך לבימ"ש אני מבקש סעד, אחרת אין תיק. לאחר שקבעתי מה אני רוצה לבקש, בימ"ש מחליט לגבי חלק מהסעדים. ברגע שהחליט לגבי סעד מסוים אבל לגבי כולם, נוצר פס"ד חלקי.

ברגע שיש פס"ד על סעד שהתבקש קמה באותו רגע זכות ערעור לערכאה הבאה תוך 45 יום, אני חייב לערער באותו זמן על הפס"ד החלקי, כי אחרת לא אוכל לעשות זאת בסיום המשפט, כשבימ"ש יכריע בשאר הסעדים. אם לא הוגש ערעור, כאילו ויתרתי על זכות הערעור.

יש פסקי דין חלקיים בערכאה שניה – בזמן הערעור חלק מהתיק נסגר והתיק המשיך. פס"ד בערכאה שנייה לא נותן זכות ערעור, רק רשות לערער. על בעל הדין להגיש בקשת רשות לערער צריך להגיש בר"ע או לפחות לבקש מבימ"ש את הרשות להגיש בסוף את הכל, שישמרו לבעל הדין הזכויות להגיש ערעור בסוף על פסה"ד החלקי – לבקש מבימ"ש לשמור על הזכויות הדיוניות לאחר פסה"ד החלקי על מנת שלא לסבך את הדיון. אופציה נוספת של בעל דין היא להגיש, בתוך תקופת 45 הימים, בקשה להארכת מועד לערער לפי תקנה 528, ובה הוא יבקש להאריך מועד לערער על פסה"ד החלקי, למועד הרלבנטי.

 

פס"ד חלקי בנזיקין – קובעים בענייני נזיקין שפלוני אשם. לאחר מכן ממשיכים לקביעת שיעור הנזק. כל עוד החלטתי שפלוני אשם, עדיין לא נסגר התיק. לעומת זאת, קבעתי לגבי אחד הנתבעים שהוא לא ימשיך בתיק, זהו פס"ד חלקי בתיק, בשביל בעל הדין הזה זהו פס"ד. יש לבעלי הדין האחרים, הנתבעים האחרים או התובע, זכות ערעור על פסה"ד החלקי תוך 45 יום. אם לא מערערים על ההחלטה הזו תוך 45 יום, ההחלטה הופכת לפס"ד חלוט.

 

הפסיקה קבעה שכל החלטה לאחר פס"ד היא החלטה אחרת (עיכוב ביצוע, הארכת מועד לערעור וכו'). יש 5 החלטות שלאחר פס"ד שלא יחשבו החלטה אחרת אלא פס"ד:

1. תיקון פס"ד – החלטה לתקן היא פס"ד חדש. החלטה שלא לתקן היא החלטה אחרת. התיקון הוא לפי ס' 81 לחוק בתי המשפט:

(א) מצא בית משפט כי נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לענין זה; לענין זה, "טעות" - טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה.

(ב) בהסכמת בעלי הדין רשאי בית המשפט להחליט בכל עת על כל תיקון בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן.

(ג) תוקנו פסק דין או החלטה אחרת כאמור בסעיף קטן (א) יראו, לענין ערעור, את מועד החלטת התיקון כמועד מתן פסק הדין או ההחלטה האחרת.

(ד) החלטה לפי סעיף קטן (א) אינה ניתנת לערעור אלא בערעור על פסק הדין או ההחלטה האחרת.

כאשר תיקנתי פס"ד, נוצר פס"ד חדש. אם התיקון ניתן באיחור, לאחר שעברה התקופה להגשת ערעור, נצמחה לי זכות ערעור על התיקון. אם מתברר שההחלטה לתקן שינתה את המצב המשפטי, ניתן לערער על פסה"ד כולו מחדש. לפי ס' 81(ב) ניתן לתקן כל ענין וכל דבר, בהסכמת הצדדים. לכאורה לאחר 30 שנה, ניתן לתקן. אם צד הסכים לתיקון כחלק מהסכמה חוזית, וקמה לו עילה חוזית לתקוף את ההסכמה שלו (טעות, הטעיה, כפיה וכו'), יש לו זכות ערעור על ההחלטה לתקן, למרות שנעשתה בהסכמה.

2. פסיקתה – לפי ע"א 1050/01 גבעת כח נ' רוזנבלום - במידה וניתנה פסיקתה מתקנת, זו החלטה שפותחת מחדש את פסה"ד ולכן היא ניתנת לערעור בזכות כפס"ד ולא כהחלטה אחרת. אם הפסיקתה המתקנת ניתנת בערכאת ערעור, הערעור עליה יהיה ברשות.
3. הבהרה – יש פס"ד שניתן להבהיר אותם באמצעות תיקון, באמצעות פסיקתה או באמצעות בקשה להבהרה. הבהרה אמיתית ע"פ חוק נמצאת רק בחוק ההוצל"פ, שם ראש ההוצל"פ יכול לבקש מביהמ"ש הבהרה. כעקרון צד להליך לא רשאי לקבל הבהרה, אבל בסמכותו הטבועה של ביהמ"ש הוא יכול להיענות לבקשת ההבהרה בחיוב. אם השופט הוסיף תוכן להבהרה, שלא היה קיים בפסה"ד, קמה זכות ערעור תוך 45 יום. אם ההבהרה משנה את כל תוכן פסה"ד, יש זכות ערעור חדשה על פסה"ד. אם ההבהרה שינתה רק חלק מההחלטה והשינוי ברור, יש זכות ערעור רק על השינוי. אם בימ"ש דוחה את ההבהרה – זו החלטה אחרת.
4. שומת נכס שאי אפשר לתופסו – לפי ס' 61(ב) לחוק ההוצל"פ:

קבע המוציא לפועל שלא ניתן לתפוס את הנכס ולא נקבע בפסק-הדין הסכום שיש לשלם תמורתו, רשאי הזוכה לפנות לבית-המשפט שנתן את פסק-הדין ולבקש שישום את הנכס, ומשנקבעה השומה יוצא פסק-הדין לפועל כאילו נקבע בו סכום השומה מלכתחילה.

כאשר אדם נדרש להחזיר נכס שכבר לא קיים ברשותו, צריך לשום את הנכס (לדוגמה יהלום שאבד, אופציה, אג"ח למוכ"ז שאבדה). השומה נעשית ע"י חוק ההוצל"פ כדי שיהיה אפשרי להוציא לפועל את ההשבה הזו. ברגע שנוצרת שומה כזו, זה פס"ד חדש, כי קודם אדם היה חייב להשיב נכס, ועכשיו הוא צריך להשיב סכום. על שומת הסכום קמה זכות ערעור תוך 45 יום.

5. פס"ד משלים – כאשר בימ"ש מותיר בפסה"ד שלו חלק לא מוכרע ואומר שאם לא יעשו הצדדים דברים מסוימים, אזי תוך שנה הוא ייתן פס"ד משלים בנושא. דוגמה לכך – בש"א 7697/95 אבנר נ' אליהו – הש' וינוגרד עשה זאת והשאיר תקלה משפטית. בעצם פעמיים סוגרים את פסה"ד. פסה"ד הראשון לא היה פס"ד חלקי. הטענה היא שברגע שניתן פס"ד משלים, קמה זכות ערעור על כל פסה"ד.

 

 

דוגמאות לפס"ד ולהחלטה אחרת:

1. כל סעד זמני – החלטה אחרת.
2. כל החלטה בבקשה לביטול פס"ד – היא החלטה אחרת (גם דחיה וגם קבלת הבקשה).
3. כל החלטה בבקשת רשות להגן – החלטה אחרת (גם דחיה של בקשת רשות להגן).
4. מחיקה או דחיה של תובענה – פס"ד.
5. בקשה שלא למחוק או שלא לדחות – החלטות אחרות.
6. מעבר תיק בתוך מערכת בתי המשפט – החלטה אחרת, כי לא התחילו לדון בתיק.
7. מעבר תיק ממערכת בתי המשפט למערכת חיצונית (בתי הדין למיניהם לדוגמה) או ממערכת חיצונית לבתי המשפט – למרות שזו החלטה אחרת כי לא התחילו דיון בתיק, נוהגים בה כמו פס"ד ולכן זו החלטה שמקבלים עליה זכות ערעור.
8. כל הבקשות להארכת מועד – החלטה אחרת.
9. החלטה להפסקת תובענה – פס"ד.
10. דחיית החלטה להפסקת תובענה – החלטה אחרת.
11. השופט החליט לא לקבל או לקבל את "בקשת הרשות שלך להתגונן" – זאת החלטה אחרת.
12. "התנגדות לביצוע שטר" אם היא נדחתה – אז זה פס"ד, מכיוון ששטר הוא פס"ד בעצמו, לכן מגישים אותו ישירות להוצל"פ.

 

 

 

 

 

 

השגה על החלטות שאינן פסק דין – תקנה 411

לא ערער בעל דין על החלטה שאינה פסק דין והיא ניתנת לערעור ברשות בלבד, אין בכך כדי לפגוע בזכותו להשיג על אותה החלטה בבואו לערער על פסק הדין במשפט. האמור בתקנה זו לא יחול על החלטה לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968.

אם צד יכול היה להעלות השגה על החלטה אחרת ולא עשה זאת, הוא יכול לעשות זאת רק במסגרת הערעור על פסה"ד. לא ניתן לערער רק על ההחלטה האחרת ללא ערעור על פסה"ד.

הפסיקה קבעה שאם צד הגיש בקשת רשות לערער על החלטה אחרת ונדחה, עדיין לא נחסמת בפניו האפשרות לערער על ההחלטה במסגרת הערעור על פסה"ד.

 

ערעור על מחיקה עצמית

ע"א 6313/03 עזבון המנוח אלעד שיאון ז"ל נ' הכשרת הישוב – ילד שנפטר והשאלה הייתה מה מגיע לו כפיצוי. שאלת השנים האבודות עדיין לא הוכרעה בפסיקה. אחד הצדדים אמר שאם התביעה תישאר במחוזי, הוא לא יוכל לקבל את השנים האבודות כי עדיין לא הייתה פסיקה. לכן הוא ביקש למחוק לעצמו את התביעה, והגיש ערעור על המחיקה לעליון. העליון פסק שהדבר הוא לגיטימי וניתן לערער על כך.

 

 

התערבות ערכאת הערעור בהחלטות בימ"ש קמא

• העיקרון הוא שערכאת הערעור לא מתערבת בממצאים של ערכאה נמוכה יותר – לא מציגים ראיות מחדש. לא מתערבים בכל מקום שבו יש יתרון לערכאה הדיונית ששמעה את העדויות.
• עקרון שני הוא שערכאת הערעור לא מתערבת במסקנה משפטית, אם המסקנה המשפטית היא נכונה וראויה.
• ערכאת הערעור מתערבת כאשר הערכאה הראשונה שגתה בישום הדין, כי שם לא מדובר על ממצאים אלא על מסקנות מהממצאים, כאן אין יתרון לערכאה הראשונה.
• אם הראיות היו שונות לגמרי מהמסקנה המשפטית של הערכאה הראשונה, תתערב ערכאת הערעור, אבל הדבר נעשה במשורה.

 

אני כותב ערעור ושואל את עצמי מהם סיכויי הערעור. איך כותבים כתב ערעור כך שתהיה אליו התייחסות?

ברור שאם נכתוב שבית משפט קמא טעה כשלא התייחס לעדות מסוימת בפס"ד, הערעור ידחה.

לעומת זאת, נכתוב שהשופטת כתבה על מסמך מסוים שהוגש כראיה א/2 במקום ב/6, זו טעות שערכאת הערעור כן תסכים להתערב בה.

 

ערכאת הערעור תתערב בממצאים ובעדויות, אבל רק כאשר נוצרות נסיבות מאוד בוטות לכך.

דוגמאות:

בענין פסיקת הוצאות ופיצויים:

1. ערכאת הערעור תתערב כאשר סכום הפיצוי או ההוצאות הוא בלתי סביר ורחוק מהמציאות.
2. כאשר בימ"ש בדרגה ראשונה לא התחשב במרכיבים העיקריים הנוגעים לענין, שיש בהם כדי להביא למסקנה צודקת וסבירה בענין גובה הפיצוי המגיע לתובע – ערכאת הערעור תתערב.
3. כאשר לא התגלו טעות או פגם מהותיים או כאשר האומדן של ערכאת הערעור דומה להכרעה הראשונה – לא תתערב.
4. כאשר הקביעות מבוססות על מהימנות עדים – לא תתערב.
5. כאשר הסכום תואם את המציאות העובדתית ומשתלב במדיניות הפיצוי הנהוגה במקרים דומים.

 

 

 

 

ערעור על החלטות שאינן פס"ד (המשך)

 

נזכיר שוב את תקנה 411:

לא ערער בעל דין על החלטה שאינה פסק דין והיא ניתנת לערעור ברשות בלבד, אין בכך כדי לפגוע בזכותו להשיג על אותה החלטה בבואו לערער על פסק הדין במשפט. האמור בתקנה זו לא יחול על החלטה לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968.

ערעור על החלטה אחרת ניתן ברשות. אם בעל הדין לא יעשה דבר ולא יערער ברשות, לכאורה ויתר על הערעור. לעומת זאת התקנות מתגמלות אותו באפשרות להוסיף את הערעור על ההחלטה בזכות במסגרת הערעור על כל פסה"ד.

 

נסכם זאת באמצעות תרשים:

                            

החלטה אחרת

 

ערעור ברשות                                                 בעל דין לא ערער על ההחלטה

             

הבקשה התקבלה              הבקשה נדחתה                                ניתן לערער על ההחלטה 

                                           * פס"ד ורדן- ניתן                           במסגרת הערעור על פסה"ד

                                           עדיין לערער על ההחלטה

                                           במסגרת הערעור על פסה"ד

 

רע"א 5834/03 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' ורדן – נקבע שלא משנה אם בעל דין ערער ברשות או לא ערער, יש לו הזדמנות נוספת לערער תמיד על ההחלטה במסגרת פסה"ד. המשמעות היא שגם אם ערערתי על ההחלטה האחרת ונדחיתי, אני אוכל לעשות זאת שנית בזכות במסגרת הערעור על פסה"ד.

הנפקות של הדברים האלה היא כספית – ערעור על החלטה אחרת שנדחה הוא השקעה אבודה. ברמת הזכויות, הזכות נשמרת לבעל הדין לערער בזכות על ההחלטה האחרת במסגרת הערעור על פסה"ד.

 

כשמדובר בערעור ברשות לעליון, לאחר שמתקבלת רשות ערעור, קיימת גם זכות לערער על החלטות ביניים. אין על זה פסיקה, אבל זו הדרך ההגיונית שלפיה נוהג בית המשפט העליון.

 

ערעור על פס"ד של רשם שלוםß ערעור בזכות למחוזי. תוך כמה זמן? 45 יום (פרשת דרשן*).

ערעור על החלטה אחרת של רשם שלוםß ערעור בזכות לשלום תוך 20 יום (תקנה 400).

 

תקנה 400:

ערעור על החלטת רשם לפי סעיף 96 לחוק בתי המשפט, לרבות החלטה לגבי בקשה לבטל החלטה על פי צד אחד או בהעדר כתבי טענות של הצד השני, יהיה עשרים ימים מהיום שבו ניתנה ההחלטה, והוראות פרק זה, למעט סימן ד', יחולו על הערעור האמור בשינויים המחוייבים.

 

*בש"א 5123/97 פלוני נ' דרשן – עלתה השאלה תוך כמה ימים מערערים על פס"ד של רשם. רשמת בית המשפט העליון, מיכל אגמון קבעה:

"במקרה זה הערעור על פסק-דין של רשם בית-המשפט העליון דומה יותר לערעור על פסק-דין של רשם בית-משפט מחוזי או בית-משפט שלום. מדובר בפסק-דין המסיים את הסכסוך בין הצדדים שעליו יש ערעור בזכות (מכוח סעיף 96 לחוק בתי המשפט המהווה זכות מהותית). אמנם, נכון הוא כי על פסק-דין של בית-המשפט העליון אין ערעור בזכות, אולם התכלית החקיקתית של התקנות הקובעות מועד ארוך לערעור בזכות על פסק-דין סופי, עומדת גם בבסיס קביעת המועד לערעור על פסק-דין סופי של רשם בית-המשפט העליון".

בפס"ד דרשן נקבע שהמועד להגשת ערעור על החלטה אחרת של רשם יהיה 7 ימים, אבל לאחר מכן תוקנו התקנות ונקבעה תקופה של 20 יום.

 

החלטה אחרת של השלום ß ערעור ברשות למחוזי.

פס"ד של השלום ß ערעור בזכות למחוזי.

ערעור על החלטת רשם שלום ß פס"ד ß דינו כדין פס"ד של בית משפט שבו הוא משמש כרשם ולכן הולכים למחוזי (תוך 45).

ערעור על החלטת רשם שלום ß החלטה אחרת ß ערעור בזכות בביהמ"ש בו משמש כרשם (תוך 20 יום).

 

סעיף 96 לחוק בתי המשפט – ערעור על החלטת רשם:

(א)   פסק דין של רשם של בית משפט שלום או של בית משפט מחוזי דינו, לענין ערעור, כדין פסק דין של בית המשפט שבו הוא משמש רשם.

(ב)   החלטה אחרת של רשם ניתנת לערעור לפני בית המשפט שבו הוא משמש רשם, ורשאי בית המשפט לדון בו בשופט אחד.

(ג)   החלטה של בית משפט שלום בערעור לפי סעיף קטן (ב), למעט בסוגי החלטות שנקבעו בצו לפי הוראות סעיף 52(ג), ניתנת לערעור לפני בית המשפט המחוזי, אם ניתנה רשות לכך מאת בגוף ההחלטה או מאת בית המשפט המחוזי או אחד משופטיו.

(ד)   החלטה של בית משפט מחוזי בערעור ניתנת לערעור לפני בית המשפט העליון, אם ניתנה רשות לכך בגוף ההחלטה, או מאת נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר של בית המשפט העליון שנשיאו קבע לכך, או מאת בית המשפט העליון.

(ה)   פסק דין של רשם של בית המשפט העליון ניתן לערעור לפי סעיפים קטנים (ב) או (ג) על החלטה אחרת של רשם, למעט בסוגי החלטות שנקבעו בצו לפי הוראות סעיפים 41(ג) או 52(ג), לפני בית המשפט העליון, שידון בו בשופט אחד.

 

 

תקנה 196 – רשות לערער:

(א)   בית משפט הנותן פסק דין שיש עליו ערעור ברשות אותו בית משפט, יכריע בפסק הדין אם הוא מרשה לערער או לא;לא הכריע כאמור, ייראה הדבר כאילו סירב להרשות ערעור.

(ב)   נתן בית המשפט רשות לערער בתכוף לשימוע פסק דין, יראו כאילו ניתנה הרשות בגוף פסק הדין.

אם בית המשפט לא נתן רשות ערעור, אז זה כאילו הוא סירב לתת רשות ערעור.

 

כעצה פרקטית מומלץ, כשלא ברור האם יש זכות או אין זכות לבעל הדין, להגיש את הבקשות בשני המסלולים. לדוגמה – להגיש בר"ע במקביל לערעור בזכות. בית המשפט, במידה ויקבע שמדובר בערעור בזכות, יאחד את הבר"ע והערעור לאותו דיון.

 

מה קורה אם מגישים ערעור בזכות, ובית המשפט קובע שאין זכות לערער אלא צריך להגיש בר"ע?

בש"א 7338/01 ויינברג דורון נ' כהנא הוכרע שלא ניתן להפוך ערעור בזכות לבר"ע. ההפך אפשרי בגלל האמור בתקנה 410א.

 

תקנה 410א – הפיכת בקשה לערער כהגשת ערעור:

הוגשה בקשה לרשות ערעור לבית משפט שלערעור וראה בית המשפט כי הבקשה הוגשה בטעות משום שלמערער היתה זכות ערעור, רשאי בית המשפט להחליט לדון בבקשה כבכתב ערעור, בתנאים שיקבע; ההחלטה לא תינתן אלא לאחר שניתנה למשיב הזדמנות להביע התנגדותו לכך; החליט בית המשפט כאמור, לא יחולו תקנות 412, 419 עד 421 ו-427 עד 433.

 

מחוזי כערכאה שנייה:

ערעור על החלטה אחרת של השלום שדן בערעור על החלטה אחרת של רשם שלום ß במחוזי ברשות ערעור. (מכיוון שכלל הברזל אומר פעם אחת בזכות ופעם שנייה ברשות).

 

כל דיני הסמכויות בהחלטות נמצאים בס' 41, 52 ו-96 לחוק בתי המשפט.

חוץ מאלה התקנות עוסקות בשאלות המועדים:

20 יום – ערעור על החלטה אחרת של רשם.

30 יום – הדין הכללי לגבי כל בקשות הרשות לערער חוץ מאשר על רשמים.

45 יום – ערעור על פס"ד.

 

ס' 26 ו-37 לחוק בתי המשפט קובעים אילו מותבים ידונו בערעורים האלה – דן יחיד או שלושה שופטים.

 

כל אלה ניתנים לערעור בעליון ברשות:

1. פס"ד של המחוזי שניתן בערעור על פס"ד של השלום.

2. פס"ד שניתן לערעור על החלטה אחרת של בית משפט השלום.

3. פס"ד של המחוזי שניתן בערעור על החלטה אחרת של רשם במחוזי.

 

האם יש ערעור על פס"ד של העליון?

התשובה לכך היא לא.

 

האם יש ערעור על "החלטה אחרת" של העליון?

גם כאן התשובה היא לא.

 

אבל על החלטה או פס"ד של רשם בעליון תמיד יש ערעור בזכות- אם זאת החלטה אחרת אז תוך 20 יום ואם זה פס"ד אז תוך 45 יום.

 

 

פסה"ד שניתן בערעור

 

תקנה 459 קובעת:

(א) בית המשפט שלערעור יתן פסק דין או החלטה אחרת כתום הדיון או בתאריך אחר שעליו יודיע לבעלי הדין; ההחלטה תהיה בכתב, תחתם בידי בית המשפט בשעת נתינתה ויירשם בה תאריך נתינתה.

(ב) פסק דינו של בית המשפט שלערעור יהיה על פי החלטת רוב השופטים שישבו לדין, אך כל אחד מהם רשאי לרשום דעה חולקת וליתן את נימוקיו לכך; אם אין רוב לדעה אחת - תכריע דעת אב-בית-הדין.

חשיבות תאריך פסה"ד בערעור – הוא קובע את המועדים להגשת בקשת רשות ערעור.

יש לשים לב לתקנה 459(ב) – במידה ואין דעת רוב ושלושת השופטים נחלקו בינהם, דעתו של אב בית הדין היא זו המכריעה.

 

תקנה 460 קובעת:

(א) פסק דינו של בית המשפט שלערעור יכיל את אלה:

(1) השאלות הטעונות הכרעה;

(2) ההכרעה;

(3) נימוקי ההכרעה;

(4) הסעד שהמערער זכאי לו, אם ההחלטה שעליה ערער בוטלה או שונתה.

(ב) על אף האמור בתקנת משנה (א)(1) עד (3), בית המשפט שהחליט לדחות ערעור רשאי לכלול בפסק דינו רק את קביעתו בדבר דחיית הערעור, ובלבד שלדעתו מתקיימים כל אלה לגבי ההחלטה שעליה מערערים:

(1) אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בה;

(2) הממצאים שנקבעו בה תומכים במסקנה המשפטית;

(3) אין לגלות בה טעות שבחוק.

(ג) ניתן פסק דין כאמור בתקנת משנה (ב), יראו לענין הליכים נוספים בבית משפט את תוכן ההחלטה שעליה ערערו כחלק מפסק הדין של בית המשפט שלערעור.

יש לשים לב לתקנה 460(ב) – בנסיבות מסוימות ניתן לתת פס"ד בערעור ללא נימוקים. בפרקטיקה רוב תוצאות הערעורים מסתיימות ללא נימוקים – "נדחה".

החלטת דחייה בערעור שנדחה בערכאה הראשונה עדיין מאפשרת הגשת בקשת רשות ערעור, אבל הפסיקה צמצמה את המקרים שבהם תינתן רשות ערעור לערכאה שלישית:

בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור – נקבעו הכללים מתי תתקבל בר"ע על פס"ד בערכאה השנייה. עקרונית נקבע שאם העניין אינו בעל חשיבות ציבורית ומשפטית, לא יתנו רשות ערעור.

 

סמכויות בית המשפט שלערעור - תקנה 462:

בית המשפט שלערעור מוסמך ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה, או לאשר או לבטל את ההחלטה שניתנה ולהורות על דיון חדש, או ליתן החלטה נוספת או אחרת ככל שיחייב הענין; בית המשפט רשאי להשתמש בסמכותו זו אף אם הערעור מתייחס רק לחלק מן ההחלטה, ורשאי להשתמש בה לטובת המשיבים או בעלי הדין האחרים, כולם או מקצתם, אף אם לא הגישו ערעור או ערעור שכנגד.

בית המשפט שלערעור יכול למעשה לעשות הכל, יש לו סמכויות שאין אפילו לערכאה הדיונית שלפניו. למעשה הוא יכול לעשות דברים בניגוד לתקנות. לכן יש פסיקות שאומרות שבימ"ש צריך לעשות שימוש בסמכות זו בצמצום, אבל למעשה ניתן לבקש מבימ"ש לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 462 ולבקש דברים שלא ניתנים לעשות לפי התקנות.

 

מי יכול לתת רשות ערעור?

בקשת רשות לערער יכולה להינתן על ידי ביהמ"ש שנתן את פסה"ד עצמו, או ע"י הערכאה הגבוהה יותר. אלא שיש הבדל בין השלום למחוזי במקרה זה:

ס' 52(ב) לחוק בתי המשפט קובע:

החלטה אחרת של בית משפט שלום בענין אזרחי ניתנת לערעור לפני בית משפט מחוזי, אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט המחוזי.

שופט שלום לא יכול לתת בעצמו אישור לערעור עליו. רק שופט מחוזי יכול לתת רשות ערעור על פס"ד של השלום.

 

לעומת זאת, ס' 41(ב) קובע:

החלטה אחרת של בית משפט מחוזי בענין אזרחי, ופסק דין של בית משפט מחוזי בערעור, ניתנים לערעור לפני בית המשפט העליון, אם ניתנה רשות לכך מאת נשיא בית המשפט העליון או מאת שופט אחר של בית המשפט העליון שנשיאו קבע לכך, או מאת בית המשפט העליון, ובפסק דין - גם אם ניתנה רשות לכך בגוף פסק הדין.

שופט מחוזי יכול לתת בעצמו רשות לערעור עליו בפסק הדין עצמו.

 

הייתכן ערעור על החלטה המרשה לערער? לא. תקנה 409 קובעת:

החלטה המרשה לערער אינה ניתנת לערעור.

מי נותן רשות ערעור? נשיא העליון, שופט עליון, פס"ד מחוזי, שופט בימ"ש מחוזי נותן רשות ערעור על השלום.

רשם לא רשאי לתת רשות ערעור, לא על פס"ד ולא על החלטה אחרת.

 

מה קורה עם החלטה שדוחה רשות לערער? זו החלטה אחרת, כי היא לא סגרה את התיק.

ע"א גלצר נ' גלצר – נקבע שבקשה שדוחה בקשת רשות לערער היא החלטה אחרת וניתן לערער עליה ברשות.

 

צריך לזכור שאם התקבלה רשות לערער אז אי אפשר לערער עליה.

 

צריך לזכור שאם אנחנו מבקשים רשות ערעור ומקבלים אותה אז גם בקשת הרשות היא תוך 30 יום וגם הגשת הערעור הוא תוך 30 יום. זאת ע"פ תקנות:

398. המועד להגשת ערעור ברשות

המועד להגשת ערעור ברשות על החלטה, הוא שלושים ימים מהיום שבו ניתנה הרשות לערער.

399. המועד לבקשת רשות לערער [371] [תיקון: תשנ"ט(2)]

נקבעה בחיקוק הוראה בדבר בקשת רשות לערער על החלטה ולא נקבע במפורש המועד להגשת הבקשה, תוגש הבקשה בתוך שלושים ימים מיום שניתנה ההחלטה.

 

 

 

שיעור 12:

 

הפקדת ערובה

תקנה 428 קובעת:

משהוגש כתב הערעור, יקבע הרשם של בית המשפט שלערעור את סכום הערבון שעל המערער להפקיד בבית המשפט להבטחת הוצאותיו של כל משיב ואת המועד להפקדתו וימציא למערער הודעה על כך; לענין סימן זה דין כתב ערבות בנקאית כדין ערבון.

בערעור, חלק מהדרישות הן להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המשיב.

מי שלא הגיש ערובה בזמן – הערעור נרשם לדחייה, ואם הערובה לא תשולם בזמן, הערעור ידחה. לא ניתן להגיש זאת פעם נוספת. לכן נושא הערובה חשוב בערעור.

 

בקשת רשות לערער – מגישים אותה ואם במקרה היא תאושר היא הופכת לערעור. האם צריך להפקיד ערובה בבקשת רשות לערער? בתקנות כתוב שכן, אבל זה לא מנוסח בצורה טובה.

תקנה 404(א) קובעת:

עם הגשת בקשה לרשות ערעור, יפקיד המבקש ערבון או יתן ערובה להבטחת הוצאותיו של המשיב בבקשה ובערעור, ויצרף את המסמכים המפורטים בתקנה 419, אך רשאי בית המשפט לדון בבקשה אף אם לא צורפו העתקים מהחלטות הערכאות הקודמות הנוגעות לאותו ענין.

עם הגשת הבר"ע, צריך לצרף טופס הפקדת עירבון. בפרקטיקה בד"כ ברגע שהבקשה מתקבלת מופקדת ערובה, אבל התקנה קובעת אחרת.

 

ערעור שכנגד

יש פס"ד ופלוני שמרגיש שנפגע מפסה"ד רוצה לערער. פלוני הגיש ערעור בזכות ביום ה-43.

המשיב בערעור לא עשה דבר אבל ביום ה-45 קיבל לידיו העתק מכתב הערעור של פלוני. לכאורה הוא לא יכול לערער יותר, אבל יש לו זכות לערעור שכנגד תוך 30 יום. זכות לערעור שכנגד קמה לבעל דין שכמסתיים הזמן להגיש ערעור על פס"ד ובתוך זמן זה הוגש ערעור.

לערעור שכנגד יש זיקה לערעור העיקרי – לפני כן היה ניתן להגיש ערעור על כל נושא בפסה"ד. השאלה היא איזו זיקה? בהתחלה, לאחר תיקון התקנות ב-1984 החמירו יחסית בנושא הזיקה. כיום הקלו, וההלכה היא שדי בנקודות מגע בודדות בין הערעור העיקרי לערעור שכנגד, אבל עדיין ערעור שכנגד "סמוך על שולחנו" של הערעור העיקרי.

ערעור שכנגד מוגש רק לאחר שבעל דין הגיש ערעור. הערעור שכנגד צומח מהערעור שבעל הדין הנגדי הגיש.

 

תקנה 434 קובעת:

היה בדעת המשיב לטעון בשעת הדיון בערעור שהחלטת בית המשפט בערכאה הקודמת טעונה שינוי, יגיש על כך הודעה לבית המשפט בפירוט נימוקים, תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצא לו כתב הערעור לפי תקנה 420 או ניתנה החלטת הפטור לפי תקנה 432(א) אם ניתנה במעמד המשיב, או נמסרה ההודעה לפי תקנה 432(ב) אם ניתנה שלא במעמד המשיב, אולם לא יאוחר משבעה ימים לפני התחלת הדיון בערעור, והעתק מההודעה יומצא לכל בעל דין העלול להיפגע מטענה זו.

ערעור שכנגד מוגש כנגד התוצאה המשפטית של פסה"ד, לא בהנמקה שלו.

 

סעד זמני בערעור

כמו בכל הליך, אפשר לבקש סעד זמני בערעור, כל סעד זמני.

תקנה 471 קובעת:

(א) בית המשפט שנתן החלטה המבטלת במפורש או מכללא, החלטה אחרת של בית המשפט, רשאי, מטעמים מיוחדים שיירשמו וכל עוד לא הוגש ערעור או לא הוגשה בקשת רשות לערער, להורות שההחלטה המתבטלת תעמוד בתקפה, בלי שינויים או בשינויים, הכל עד להכרעה בערעור או בבקשת הרשות לערער, או לתקופה קצרה מזו, או לתת כאמור סעד זמני אחר לפי פרק כ"ח.

(ב) בקשה למתן סעד על פי תקנה זו אפשר שתידון ללא מתן הודעה עליה, אם הוגשה מיד לאחר שימוע ההחלטה המבטלת.

לפי הסיפא של תקנה 471(א) ניתן לבקש כל סעד זמני במסגרת הערעור.

אפשר לדון בסעד הזמני בערעור גם ללא מתן הודעה, אם היא מוגשת מיד לאחר שימוע ההחלטה המבטלת.

 

 

נימוקי הערעור:

 

תקנה 414 - נימוקי הערעור:

כתב הערעור יפרט בצורה תמציתית את נימוקי ההתנגדות להחלטה שעליה מערערים, שלא על דרך הוויכוח או הסיפור, ויציין כל נימוק במספר סידורי.

תקנה 415 - נימוקים שלא פורשו:

המערער לא יטען ולא יקבלו מפיו נימוק התנגדות שלא פורש בכתב הערעור אלא ברשות בית המשפט, והיא לא תינתן אלא אם כן הראה טעם מספיק לכך;אולם בית המשפט בבואו להחליט בערעור לא יהיה מוגבל לנימוקי ההתנגדות שפורשו בכתב הערעור או שנטענו בבית המשפט לפי תקנה זו.

תקנה 416 - פטור מנימוקי ערעור:

(א)   נתן בית המשפט רשות לערער כאמור בתקנה 407, יהיה המערער פטור מלכלול בכתב הערעור את נימוקי הערעור והאמור בתקנה 446 לא יחול על הערעור, זולת אם הורה בית המשפט אחרת.

(ב)   בכפוף לאמור בתקנה 408 יראו את נימוקי הבקשה לרשות לערער כנימוקי הערעור.

אם בית המשפט נתן רשות לערער, אז המערער יהיה פטור מלכלול בכתב הערעור את נימוקי הערעור.

 

המרצה אומר שאפשר לתקן כתב תביעה, גם בשלב הערעור.

זאת מכיוון שבית המשפט רשאי לתקן כתב משפט "בכל עת".

 

גם כתב ערעור ניתן לתקן בכל עת, זאת ע"פ תקנה 417 – מחיקת נימוקים ותיקונם:

כתב ערעור ניתן לתיקון בכל עת שתיראה לבית המשפט, ורשאי הוא בכל עת להורות על מחיקתו או תיקונו של כל נימוק שבערעור שאינו דרוש לענין, או שהוא מביש או עלול להפריע לדיון הוגן או לסבכו או להשהותו.

 

מתקנה 400 לומדים כי על ערעור על החלטה אחרת של רשם לא צריך להפקיד ערובה:

ערעור על החלטת רשם לפי סעיף 96 לחוק בתי המשפט, לרבות החלטה לגבי בקשה לבטל החלטה על פי צד אחד או בהעדר כתבי טענות של הצד השני, יהיה עשרים ימים מהיום שבו ניתנה ההחלטה, והוראות פרק זה, למעט סימן ד', יחולו על הערעור האמור בשינויים המחוייבים.

אבל הפסיקה קבעה כי בערעור על פס"ד של רשם, צריך להפקיד ערובה.

 

תקנה 431 - דחיית ערעור מהעדר ערובה :

לא קיים המערער הוראה בדבר הערבון או הערובה, יירשם הערעור לדחיה לפני בית המשפט או הרשם ותומצא על כך הודעה לכל בעלי הדין.

אם המערער לא מקיים את ההוראה בדבר העירבון או הערובה, אזי הערעור נדחה.

 

 

תיק מוצגים:

תקנה 439 - תיק המוצגים :

(א)   העתקי המוצגים יהיו מסומנים במספר הסידורי שניתן למוצגים בבית המשפט שבו הוגשו, ויתוייקו בתיק מיוחד (להלן - תיק המוצגים) לפי מספר סידורי, מוצגי התובע תחילה ומוצגי הנתבע לאחריהם.

(ב)   על גבי תיק המוצגים יירשמו שמות בעלי הדין כאמור בתקנה 1) 413) ו-(2), מספר הערעור והערה "מוצגי המערער"; בעטיפה הפנימית, או בגליון שיתוייק לפני ההעתקים, ירשום המערער את ההעתקים שנכללו בתיק לפי מספרם הסידורי.

 

 

למה צריך את תיק המוצגים? כי אם לא הצגת לא תוכל להסתמך עליו בערעור.

 

68א רבתי – (המרצה מבטיח לשאול על כך).

 

סעיף 68א - ניהול פרוטוקול :

(א) בדיון בבית משפט ינוהל פרוטוקול שישקף את כל הנאמר והמתרחש בדיון והנוגע למשפט, לרבות שאלות והערות בית המשפט, ואולם בקדם משפט, בישיבה מקדמית או בדיון מקדמי אחר רשאי בית המשפט, בהסכמת בעלי הדין, לכלול בפרוטוקול את עיקרי הדברים שבדיון; בית המשפט יקבע את דרך רישום הפרוטוקול; בסעיף זה, "דיון מקדמי" - לרבות דיון שאין בו שמיעת ראיות בעל פה או שמיעת טענות בעלי הדין ושנועד לבחון את האפשרות לסיים את ההליך בהסדר מוסכם בין בעלי הדין.

(ב)   בית המשפט רשאי להורות שלא יירשמו בפרוטוקול דברי גידוף, נאצה, השמצה או ביזוי, ובלבד ששוכנע כי אין טעם המצדיק את רישומם בפרוטוקול

(ג) בעל דין זכאי לקבל, בתום הדיון או בסמוך לאחר מכן, עותק של הפרוטוקול.

(ד) בית משפט רשאי, לפי בקשת בעל דין ולאחר שנתן לשאר בעלי הדין הזדמנות לטעון את טענותיהם, לתקן רישום בפרוטוקול כדי להעמידו על דיוקו; בעל דין רשאי להגיש בקשה לתקן רישום בפרוטוקול בתוך עשרה ימים מיום שהומצא לו הפרוטוקול.

(ה) כתבי טענות וכל תעודה או מסמך שהוגשו בדיון ושבית המשפט קיבל אותם, יצורפו לפרוטוקול ויהיו חלק ממנו, למעט לעניין סעיפים קטנים (ב) עד (ד).

(ו)   הוראות סעיף זה יחולו על כל דיון בבית משפט, לרבות בבית המשפט העליון, אלא אם כן נקבעה בחיקוק הוראה מפורשת אחרת באותו עניין.

 

 

תקנה 445 - דיון מקדמי בערעור :

(א)   נשיא בית המשפט העליון, או נשיא בית משפט מחוזי, לפי הענין, רשאי למנות שופט של אותו בית משפט שינהל דיון מקדמי לצורך הכנת הערעור, במגמה לייעל את הדיון בערעור, לפשטו, לקצרו ולהחישו וכן כדי לברר אם יש מקום לפשרה בין בעלי הדין;עשה כן, תומצא לבעלי הדין הודעה על קיום הדיון המקדמי ועל תאריך הדיון בו לפחות שבעה ימים מראש.

(ב)   מבלעי לפגוע בכלליות האמור בתקנת משנה (א), מוסמך שופט בדיון מקדמי -

(1)   לבדוק אם כתב ערעור ערוך כדין ומפורט כראוי, ולהורות על הבהרתו, פירוטו או תיקונו;

(2)   לברר מה הן השאלות שהן באמת שנויות במחלוקת בערעור, לתחום אותן ולערוך את רשימת הפלוגתות;

(3)   להורות כי יימחק או יתוקן כל נימוק בכתב הערעור שאין בו צורך או שהוא מביש או עלול להפריע לדיון הוגן, לסבכו או להשהותו;

(4)   לתת סעד זמני;

(5)   להגדיר בעל דין כצד פורמלי או להגביל, בהסכמתו של בעל דין, את היקף השתתפותו בטיעונים שיושמעו בערעור;

(6)   להורות לבעלי הדין לסכם את טענותיהם בכתב, כאמור בתקנה 448, ולהגביל את היקף הסיכומים;

(7)   לקבוע את אופן הדיון בערעור ואת הסדר שבו יתברר, ולקצוב זמן לטיעוני הצדדים;

(8)   לתת תוקף של פסק דין להסדר פשרה.

(ג)   שופט בדיון מקדמי רשאי להורות שבעלי הדין ובאי כוחם יתייצבו בעצמם לדיון המקדמי, והוראות תקנה 147 יחולו בשינויים המחוייבים;לא התייצב בעל דין או בא כוחו כאמור, רשאי השופט, בנוסף לכל צו אחר שהוא מוסמך לתתו לפי תקנות אלה, להורות בדבר תשלום הוצאות.

(ד)   לא מינה נשיא בית המשפט שופט כאמור בתקנת משנה (א), או אם נסתיים הדיון המקדמי, יקבע בית המשפט או הרשם תאריך לדיון בערעור, יודיע עליו לבעלי הדין ורשאי הוא לקצוב זמן לטיעוניהם.

להבדיל מקדם משפט שבו השופטים יכולים לקבוע להם את סדרי המשפט, בדיון מקדמי בערעור אין את ס' הסל בדומה לתקנה 149(10) זאת מכיוון שיש את תקנה 462 שנותנת בערעור לעשות כל מה שהשופט רוצה.

 

תקנה 462 - סמכותו של בית המשפט בערעור :

בית המשפט שלערעור מוסמך ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה, או לאשר או לבטל את ההחלטה שניתנה ולהורות על דיון חדש, או ליתן החלטה נוספת או אחרת ככל שיחייב הענין;בית המשפט רשאי להשתמש בסמכותו זו אף אם הערעור מתייחס רק לחלק מן ההחלטה, ורשאי להשתמש בה לטובת המשיבים או בעלי הדין האחרים, כולם או מקצתם, אף אם לא הגישו ערעור או ערעור שכנגד.

 

*. לגבי בקשת רשות ערעור – התיקון החדש קובע כי צריך לצרף בנוסף למסמכים ע"פ תקנה 419 , גם לצרף העתקים קודמים מאושרים של החלטות של ערכאות נמוכות.

 

חשוב לציין כי לבקשת רשות ערעור לא צריך לצרף תצהיר, זאת ע"פ תקנה 403 - הגשת בקשת רשות לערער לבית המשפט שלערעור :

(א)   בקשת רשות לערער לבית משפט שלערעור תוגש בכתב, תפרט בצורה תמציתית את הנימוקים שעליהם סומך המבקש את בקשתו ותציין את האסמכתאות הנוגעות לענין;הבקשה תוגש במסירת ארבעה עתקים של כתב הבקשה לבית המשפט שלערעור, בצירוף מספר עתקים מספיק לשם המצאה למשיבים.

(ב)   רשות לערער על פסק דין של בית משפט מחוזי בשבתו כבית משפט לערעורים על החלטה של בית משפט שלום יכול שתינתן בגוף פסק הדין או על פי בקשה לבית המשפט שלערעור.

(ג)   כל העתקים של הבקשה ושל המסמכים המצורפים אליה יהיו מודפסים במכונת כתיבה או מצולמים, בצורה נוחה לקריאה.

 

תקנה 450 - אי התייצבות בערעור:

לענין ההתייצבות בתאריך שנקבע לדיון בערעור או לדיון נדחה ינהגו כך:

(1)   נמסרה על הדיון הודעה כראוי ואיש מבעלי הדין לא התייצב, רשאי בית המשפט לדחות את הדיון למועד אחר או למחוק את הערעור;

(2)   התייצב המערער, ואילו המשיב לא התייצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, יתברר הערעור או יידחה למועד אחר, כפי שיחליט בית המשפט;

(3)   התייצב המשיב, ואילו המערער לא התייצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, יתברר הערעור או יימחק או יידחה למועד אחר הכל כפי שיחליט בית המשפט.

 

 

 

 

תקנה 451 - ביטול החלטה על פי צד אחד:

ניתנה החלטה על פי צד אחד לפי תקנה 450, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול בתוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט, ואם היתה ההחלטה על מחיקת ערעור -גם הרשם, לבטל את ההחלטה לפי הוראות תקנה 201.

כלומר, גם רשם יכול לטפל בהחלטה על מחיקת ערעור בגין אי התייצבות.

 

תקנה 446 - עיקרי טיעון :

(א)   נקבע מועד לדיון בערעור, יגיש המערער לבית המשפט את עיקרי טיעונו, וימציא עותק למשיבים, ארבעה עשר ימים לפחות לפני מועד הדיון; המשיב יגיש לבית המשפט את עיקרי טיעונו, וימציא עותק לבעלי הדין האחרים, שבעה ימים לפחות לפני מועד הדיון, והכל אם לא הורה בית המשפט אחרת.

(ב)   עיקרי טיעון יכללו בצורה תמציתית את טענותיו של כל צד בנקודות שהוא רשאי לטעון על פי תקנות אלה, ואת האסמכתאות שבדעתו להסתמך עליהן, ליד כל טענה בנפרד.היתה האסמכתא פסק דין שלא פורסם בדפוס בפרסום רשמי, יצרף הצד לעיקרי הטיעון צילום מפסק הדין.

(ג)   ביום הקבוע לדיון יהיה כל צד רשאי לטעון בפני בית המשפט על סמך עיקרי הטיעון, ואם רצה להוסיף טענה נוספת או להביא אסמכתא נוספת יוכל לעשות זאת רק ברשות בית המשפט, זולת אם היתה זו תשובת המערער לעיקרי הטיעון של המשיב.

(ד)   בעל דין שלא הגיש עיקרי טיעונו במועד הקבוע, דינו כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון, זולת אם הורה בית המשפט הוראה אחרת.

 

 

תקנה 465 - בקשה להחלטת ביניים:

(א)   בקשה להחלטת ביניים שבערעור תוגש בכתב במספר עתקים מספיק לבית המשפט ולשם המצאה למשיבים, תפרט בצורה תמציתית את הנימוקים שעליהם סומך המבקש את בקשתו, תציין את האסמכתאות הנוגעות לענין ויצורף אליה העתק של כל מסמך הנוגע לענין;אין לצרף לבקשה תצהיר אלא לשם אימות עובדות המשמשות יסוד לבקשה.

(ב)   החליט בית המשפט, לאחר שעיין בבקשה, שאין היא מצריכה תשובה, ידחנה מיד.

(ג)   החליט בית המשפט שהבקשה מצריכה תשובה, רשאי הוא להורות על טענות לפניו בעל פה או על תשובה בכתב;עשה כן, תומצא הבקשה למשיב;הורה בית המשפט על תשובה בכתב, על המשיב להגישה תוך חמישה עשר ימים מיום ההמצאה או במועד אחר שקבע בית המשפט, בצורה תמציתית, ויציין את האסמכתאות שהוא מסתמך עליהן.

(ד)   נתקבלה תשובת המשיב בכתב, רשאי בית המשפט להורות על טענות נוספות לפניו בעל פה.

(ה)   בתום ההליכים שנתקיימו לפי תקנות משנה (ג) ו-(ד), או בתום התקופה שנקבעה לקיומם, יחליט בית המשפט אם לקבל את הבקשה או לדחותה; החלטת בית המשפט תומצא לבעלי הדין ואין צורך להשמיעה, אלא אם כן הורה על כך בית המשפט.

(ו)   הוראות תקנה 244 יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על בקשה לפי תקנה זו.

(ז)   בוטל

 

 

ערעור שכנגד:

תקנה 434 - ערעור שכנגד טעון הודעה :

היה בדעת המשיב לטעון בשעת הדיון בערעור שהחלטת בית המשפט בערכאה הקודמת טעונה שינוי, יגיש על כך הודעה לבית המשפט בפירוט נימוקים, תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצא לו כתב הערעור לפי תקנה 420 או ניתנה החלטת הפטור לפי תקנה 432(א) אם ניתנה במעמד המשיב, או נמסרה ההודעה לפי תקנה 432(ב) אם ניתנה שלא במעמד המשיב, אולם לא יאוחר משבעה ימים לפני התחלת הדיון בערעור, והעתק מההודעה יומצא לכל בעל דין העלול להיפגע מטענה זו.

תקנה 435 - הודעה כשהמערער פטור מערובה:

היה המערער פטור על פי חוק ממתן ערובה, יתחיל המועד של שלושים ימים שבו חייב המשיב להגיש את ההודעה לבית המשפט, כאמור בתקנה 434, מהיום שבו הומצא לו כתב הערעור.

 

תקנה 436 - אי הגשת הודעה :

אי הגשת הודעה אין בה כדי לגרוע מהסמכויות הנתונות לבית המשפט שלערעור לפי תקנות אלה או לפי כל דין אחר, אך יכולה היא לשמש סיבה, לפי שיקול דעתו של בית המשפט, לדחיית הדיון בערעור או לצו מיוחד להוצאות.

 

התפיסה של ערעור שכנגד היא אם לא הגשתי בזמן והוגש ערעור, כעת יש לי זמן להגיש ערעור.

מה שרוצה המערער שכנגד הוא שינוי השורה התחתונה ולכן צריך זיקה בין הערעור העיקרי לערעור שכנגד.

עיכוב ביצוע : עיכוב ביצוע פוגע טקטית במי שזכה ולכן יש לעיכוב משמעות טקטית.

 

466. הביצוע לא יעוכב [427]

הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים.

467. עיכוב ביצוע על פי בית המשפט שנתן החלטה [428]

בית המשפט או הרשם שנתן החלטה רשאי להורות על עיכוב ביצוע החלטתו עד להכרעה בערעור, או לתקופה קצרה מזו, אם הוגשה לו על כך בקשה בכל עת שלאחר ההחלטה ועד לגמר הדיון בערעור או בבקשת הרשות לערער, או עד תום המועד להגשתם, הכל לפי התאריך המאוחר יותר;הוגשה הבקשה מיד לאחר שימוע ההחלטה, ידון בה בית המשפט או הרשם אף בלי שניתנה הודעה עליה.

468. עיכוב ביצוע על פי בית המשפט שלערעור [429]

סירב בית המשפט או הרשם שנתן החלטה לעכב את ביצועה, רשאי בית המשפט שלערעור לצוות על העיכוב.

469. דרך ההחלטה על עיכוב ביצוע [430]

בית המשפט או הרשם המורה על עיכוב ביצוע רשאי להתנות את העיכוב בתנאים שייראו לו, לרבות מתן ערובה מתאימה מאת בעל הדין המבקש את העיכוב וקביעת מועד להגשת כתב הערעור או בקשת רשות לערער.

470. עיכוב ביצוע מהי? [431]

עיכוב ביצוע, לענין סימן זה הוא:

(1)   עיכוב הוצאה לפועל לפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967;

(2)   עיכוב ביצוע בכל דרך אחרת;

(3)   התליית פעולתה של החלטה.

 

 

סעד זמני בערעור:

תקנה 471 - סעד זמני בתקופת הערעור :

(א)   בית המשפט שנתן החלטה המבטלת, במפורש או מכללא, החלטה אחרת של בית המשפט, רשאי, מטעמים מיוחדים שיירשמו וכל עוד לא הוגש ערעור או לא הוגשה בקשת רשות לערער, להורות שההחלטה המתבטלת תעמוד בתקפה, בלי שינויים או בשינויים, הכל עד להכרעה בערעור או בבקשת הרשות לערער, או לתקופה קצרה מזו, או לתת כאמור סעד זמני אחר לפי פרק כ"ח.

(ב)   בקשה למתן סעד על פי תקנה זו אפשר שתידון ללא מתן הודעה עליה, אם הוגשה מיד לאחר שימוע ההחלטה המבטלת.

(ג)   הוגש ערעור או הוגשה בקשת רשות לערער, יהיו הסמכויות על פי תקנת משנה (א) נתונות לבית המשפט שלערעור.

(ד)   בית המשפט רשאי לצוות על מתן סעד על פי תקנה זו בתנאים שייראו לו, לרבות מתן ערובה מאת המבקש להבטחת נזק העלול להיגרם על ידי הצו וקביעת מועד להגשת הערעור או בקשת הרשות לערער.

 

במבחן רוב השאלות יהיו על ערעור ועל סעדים זמניים.

 

עד לפה עשיתי הקלטה.

 

 

מסכם: עורך דין (עו"ד) ניר והב, ניר והב משרד עורכי דין ראש העין

 

[1] בש"א 548/82 מנליס נ' מנליס, פ"ד לו(4) 437.

[2] בר"ע 173/73 וקסלבאום נ' שרבור, פ"ד כח(1) 561, 562. בר"ע 156/73 Uniroyal נ' ציון, פ"ד כח(1) 229.

[3] ע"א 23/83 יוחימק נ' קדם, פ"ד לח(4) 309.

[4] ע"א 75/86 מנסור נ' מנסור, פ"ד מ(3) 662. ע"א 44/72 שם טוב נ' פריבר, פ"ד כו(1) 617. לבדוק

[5] רע"א 459/89 סהר חברה לביטוח נ' ששון, פ"ד מג(4) 537. ר' עוד (צוטט בסהר נ' ששון) ע"א 22/73 שבטא נ' מאירסון, פ"ד כז(2) 604. ע"א 199/82 סניטובסקי נ' חברת החשמל, פ"ד לט(1) 225.