פסלות לרשת

מאת: עו"ד שלומי נרקיס

סעיף 5 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

 

"5. פסלות לרשת

(א) אלה פסולים לרשת את המוריש:

(1) מי שהורשע על שגרם במתכוון למותו של המוריש או שניסה לגרום למותו;

(2) מי שהורשע על שהעלים או שהשמיד את צוואתו האחרונה של המוריש, או שזייף אותה, או שתבע על-פי צוואה מזוייפת.

(ב) מי שהורשע על שניסה לגרום למות המוריש והמוריש מחל לו, בכתב או על-ידי עשיית צוואה לטובתו, חוזר ונעשה כשר לרשת את המוריש."

 

חוק הירושה הישן לא הכיל הוראות כלליות לגבי פסלות לרשת. היתה רק הוראה מיוחדת בקשר לאדמות מירי בסעיף 108 של חוק הקרקעות העותומאני ובסעיף 99 של המג'לה, לפיהם רוצח מפסיד את חלקו בירושה.

 

נדגיש כי עקב הכללת דינים מפורשים בחוק הירושה החדש על פסלות לרשת יש לראות את שתי ההוראות האלה כמבוטלות, על-אף שאינן נזכרות בין החוקים המבוטלים בסעיף 156 של חוק הירושה.

 

במפורש בוטל תוקפו של כל חוק הקרקעות העותומני על-ידי היכנס לתוקפו של חוק המקרקעין ביום 1 ינואר 1970.

 

חוק הירושה החדש קובע בפעם הראשונה הוראה כללית על שלילת כושרם של אנשים מסויימים לקבל ירושה {פ"ה שטראוס דיני ירושה בישראל, 32}.

 

דיני הירושה יכולים, במקרים מסויימים, לשלול זכותו של יורש, המפר את כללי התחרות ההוגנים בין יורשים מועמדים, באמצעות פסילתו מלרשת בהסתמך על סעיף 5 לחוק הירושה או באמצעות פסילת הוראת הצוואה בהסתמך על סעיף 30 לחוק הירושה.

 

מעיון בנוסחו של סעיף 5 לחוק הירושה עולה, כי המחוקק הותיר לבית-המשפט מרחב של שיקול-דעת בפרשנות הסעיף על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

 

כלומר, הבדיקה הפרטנית של כל מקרה, על עובדותיו המיוחדות היא העיקר ועל-פיה ייקבע אם היורש המסויים בא או אינו בא בגדרו של סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה.

 

בבדיקת ה"מקרה" על בית-המשפט להתחקות לא רק אחרי המסכת העובדתית המיוחדת למקרה, אלא גם על המשמעות המשפטית שנודעת לה, על רקע היסודות המרכיבים את העבירה בה הורשע היורש לפי החוק והפסיקה.

 

יתירה-מזאת, לו היה סבור המחוקק כי בכל מקרה בו אדם הורשע בהריגה פסול מלרשת אותו, היה מנסח את הסעיף באופן שונה וקובע מפורשות כי מי שהורשע על-פי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") יהא פסול מלרשת.

 

על-פי פסיקת בית-המשפט קיימים שני סוגים של מצבים נפשיים המספיקים להרשיע אדם בהריגה. האחד, גרימת מוות בכוונה אשר אינה עולה כדי רצח. השני, מצב נפשי של פזיזות.

 

הוראת סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה מהווה חוק מיוחד בענייני ירושה בלבד. בבסיס תכלית החקיקה של הסעיף הנ"ל מונח כאמור העקרון כי מי שהורשע בגרימת מותו של המוריש הפוטנציאלי במתכוון והדגש על יסוד הכוונה לגרום למותו, אינו זכאי ליהנות מהירושה שהשאיר אחריו המנוח.

 

דיני עשיית עושר נועדו להשלים ולסייע לדיני הירושה וזאת על-מנת להשיג שתי מטרות עיקריות.

 

האחת, השבת כל נכסי העזבון אשר חולקו בניגוד לדיני הירושה.

 

השניה, התמודדות עם מצבים של הפרת כללי תחרות הוגנים בין יורשים מועמדים וזאת כאשר אין מענה לכך בדיני הירושה {תמ"ש (ת"א) 49950/96 אורה שרון נ' דן ורד רוזנפלד, תק-מש 2000(4), 1 (2000)}.

 

הוראת סעיף 5 לחוק הירושה קובעת שני מקרים בהם יהא אדם פסול מלרשת את המוריש.

 

האחד, במקרה ואדם הורשע על שגרם במתכוון למותו של המוריש או שניסה לגרום למותו {ראה סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה}.

 

השני, אדם שהורשע על שהעלים או השמיד את צוואתו האחרונה של המוריש או שזייף אותה או שתבע על-פי צוואה מזוייפת {ראה סעיף 5(א)(2) לחוק הירושה}.

 

ואולם, במקרה והורשע אדם, על שניסה לגרום למות המוריש, והמוריש מחל לו - בכתב או על-ידי עשיית צוואה לטובתו, יראוהו את אותו אדם שהורשע, כמי שכשר לרשת את המוריש וזאת על-אף הרשעתו.

 

באשר להיבטים העובדתיים של ההרשעה גורס פרופ' ש' שילה בספרו {פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, 70} כי "לא כל הרשעה בהריגה תגרור ממילא פסלות בנוגע לירושה; על בית-המשפט הדן בהיבט המשפטי האזרחי, לבדוק ולבחון את פסק-הדין הפלילי ולהחליט מה היתה הסיבה להרשעת היורש הפוטנציאלי בהריגה. לעיתים ייפסל גם לירושה ולעיתים יירש, הכול לפי נסיבות העניין" {ראה גם עז' 390/04 ק. א. נ' האפוטרופוס הכללי, פדאור 04(21), 497 (2004)}.

 

בתי-המשפט במדינות שונות לא היססו להעניק ללשון החוק פירוש מצמצם, השולל ירושה מהיורש הרוצח. הם עשו כן ברצותם להגשים את תכליתו של חוק הירושה. תכלית זו לא כללה את האפשרות כי העבריין יוכל ליהנות מפרי עבירתו {בג"צ 4562/92 ח"כ אליעזר זנדברג נ' רשות השידור ואח', פ"ד נ(2), 793 (1996)}.

 

ביסוד גישה זו מונחת התפיסה כי את לשונו הכללית של חוק הירושה באשר ליורשים על-פי דין יש לפרש על רקע עקרונות היסוד של השיטה. אחד מאותם עקרונות יסוד - המבוסס על עקרונות של יושר, צדק ומוסר - הוא זה כי אין ליתן לאדם ליהנות מפרי מעלליו {"הרצחת וגם ירשת" - מלכים א', כא, יט}.

 

נדגיש כי חוקים לא חוקקו בחלל ריק. הם מהווים חלק משיטה אינטגרטיבית הכוללת עקרונות יסוד. חזקה עליהם שהם חוקקו בגדר עקרונות אלה ושהם נועדו להגשימם. חזקה עליהם שהם פועלים כדי להגשים צדק ושוויון ושיישומם ימנע תוצאות שאינן מתיישבות עם תקנת הציבור. אחד מכללי תקנת הציבור הוא שלא ייצא החוטא נשכר {דברי כב' השופט י' לוין ב- ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, פ"ד נ(3), 133, 154 (1996)}.

 

ובמילים אחרות, נראה כי המחוקק התכוון למנוע מאדם לזכות בירושת המנוח אם הורשע בגרימת מותו במתכוון, ויהא הלבוש המשפטי של העבירה אשר יהא. עיקר הדברים הוא שניתן יהיה להסיק מהמערכת העובדתית שהעבירה מושתתת עליה, כי גרימת המוות נעשתה במתכוון {דברי כב' השופט ד' בר-אופיר ב- עז' (ת"א) 5179/92 שלטצר (קטינים) על-ידי אפוטרופסם נ' שלטצר ואח', פ"מ התשנ"ד(ג), 309}.

 

יצויין כי המחוקק השתמש בביטוי "במתכוון" ולא בביטוי "בכוונה תחילה" שנמנה עם יסודותיה של עבירה רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. על-כן, גם מי שסייע במתכוון להמתה של המנוח, והורשע בעבירה זו, לעניין זכותו לרשת את המנוח, יש לראותו, כמי שהמית במתכוון את המנוח ויש להחיל עליו את סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה {עז' (חי') 3345/97 נעראני אשרף (קטין) נ' בדארה נעראני, תק-מח 99(1), 71, 72 (1999)}.

 

אם-כן, רואים אנו כי כוונת המחוקק והתכלית החקיקתית היתה לכלול בסעיף 5(א)(1) לחוק הירושה הפוסל את מי שהמית את המנוח {וגם את מי שסייע להמתתו במתכוון} לזכות בירושה המנוח, אף כי אין מדובר בעבירה הפורמאלית של רצח. יודגש שהמחוקק גם אינו משתמש בביטוי רצח אלא בביטוי של גרימת מוות במתכוון.

 

סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה פוסל, לצורך ירושה, את מי שגרם במתכוון למותו של המוריש. ודוק, לא נאמר בסעיף הנ"ל - מי שהורשע בעבירה של רצח או מי שהורשע בגרימת מותו של המוריש בכוונה תחילה.

 

סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה נוקט בלשון רחבה יותר ועניינו במי שהמית במתכוון. המבחן אינו טכני-פורמאלי - סעיף העבירה שבה הורשע הממית - אלא מבחן מהותי השואל אם ההרשעה נסבה על גרימת מוות במתכוון.

 

ניתן אף להכליל בגדרי סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה את "הלכת הצפיות" שעניינה במי שראה מראש את התרחשות התוצאה כאפשרות קרובה לוודאי.

 

ב- בע"מ 9447/07 {פלונית נ' פלוני, תק-על 2009(3), 1389, 1391 (2009)} התכוונה המבקשת להמית את תינוקה. משכך, יש להחיל את הוראת סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה.

 

עוד נקבע כי העובדה שהמתת העולל בידי המבקשת, מתוך כוונה ספונטאנית, לא באה על-מנת לזכות בירושה, אין בה כדי לשלול את תחולת סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה שכן הסעיף אינו כולל דרישה לכך שגרימת המוות במתכוון תיעשה למטרת ירושה, וגם מבחינת בסיסו ההגיוני והמוסרי של הסעיף אין מקום לדרישה כזו.

 

יתירה-מזאת, המבקשת סבורה היתה כי לשם החלת הסעיף נדרשת "תודעה מינימאלית" שמדובר במוריש, ואולם גם לכך לא מצא בית-המשפט יסוד ואין לומר כי פסלותו של הממית לרשת את הקורבן מותנית בכך שבעת מעשה ראה הראשון את השני בתור "מוריש פוטנציאלי".

 

ב- עז' (משפחה חי') 2320/05 {עזבון המנוח י' ה' ז"ל נ' ל' ה', תק-מש 2007(1), 1 (2007)} נדונה השאלה האם אדם שהורשע בהריגה, כאשר לא חפץ בתוצאה ולא התכוון לה, אלא שהיה צריך להיות מודע לתוצאה זו, הינו מי "שגרם במתכוון למותו של המוריש", או שמא ניתן לפרש סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה בדרך אחרת.

 

כב' השופטת אלה מירז קבעה כי ממכלול העובדות המתוארות בפסק-הדין שהרשיע את הנתבעת עולה, כי הנתבעת המיתה את תינוקה שעה שהיתה נתונה בלחץ נפשי חריף, שעה שזעקה לעזרת כל הסובבים אותה, כולל הפסיכיאטר המטפל, בעלה התובע ובני משפחתה, זעקה שלא קיבלה כל מענה. משלא נענתה זעקתה, הלחץ, החרדה והזעם, הביאוה למעשה הקטילה הנורא.

 

כב' השופטת אלה מירז, לאחר עיון בפסקי-הדין הפליליים, קבעה כי אין ספק בליבה כי הנתבעת לא התכוונה לגרום למותו של תינוקה במובן סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה באופן שתהיה פסולה מלרשת אותו שכן, הנתבעת פעלה מתוך דחפים בלתי-נשלטים ומאחר שאף אחד ממקורביה כולל התובע, לא שעה לעזרתה, למרות תחינותיה, עשתה את המעשה הנורא ללא כוונה נשלטת.

 

עוד נקבע כי מכלול עובדות כאמור מהוות נסיבות מיוחדות המחריגות את תחולת סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה. לפיכך, בקשת התובע למתן צו ירושה לפיו הינו היורש היחידי - נדחית ויש להורות כי יינתן צו ירושה לפיו יורשי המנוח הינם שני הוריו. 

 

הוראת סעיף 5(א)(2) לחוק הירושה באה לשלול את זכותו לרשת את המנוח, ממי שפעל במרמה {בש"א (חי') 8383/03 עזבון המנוח סעד חסן אגברייה ז"ל נ' פווזי עבדאלוהאב אגבאריה, תק-מח 2004(3), 3920 (2004)}. יתר-על-כן, תכלית הוראה זו הינה הרתעה ועונש שכן, סעיף הנ"ל פוסל את זכותו של אדם לרשת את המנוח גם אם הדבר מנוגד לרצון המוריש {ראה הביקורת על סעיף זה בספרו של ש' שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, 75}.

 

למעשה, הוראת סעיף 5(א)(2) לחוק הירושה מונה שתי חלופות אשר בהתקיימותן של אחת מהן, תישלל זכות היורש את המוריש:

 

חלופה הראשונה, מי שהורשע בכך שהעלים את צוואתו האחרונה של המוריש; שהשמיד את צוואתו האחרונה של המוריש; שזייף את צוואתו של המוריש.

 

חלופה שניה, מי שתבע על-פי צוואה מזוייפת.

 

על-פי החלופה הראשונה יפסל לרשת את המוריש רק מי שהורשע בכך שפעל כדי לשבש את רצון המנוח בין בדרך של השמדה או העלמת הצוואה ובין בדרך של זיוף צוואה.

 

על-פי החלופה השניה די בכך שאדם תבע - ביקש, צו קיום צוואה. יודגש, כי חלופה זו איננה מחייבת הרשעתו של אדם.

 

נדגיש כי לא כל מעשה מרמה שנועד לשבש את רצון המת יפסול את היורש מלרשת את המנוח. כך לכאורה, ירשו את המנוח גם מי שניסה לקבל את נכסי המוריש במרמה; מי שהעלים את נכסי העזבון; מי שהגיש בקשה למתן צו ירושה והטעה לחשוב שאין צוואה תקפה וכדומה {דברי כב' השופט רון סוקול ב- בש"א (חי') 8383/03 עזבון המנוח סעד חסן אגברייה ז"ל נ' פווזי עבדאלוהאב אגבאריה, תק-מח 2004(3), 3920 (2004)}.

 

בחוק העונשין מצא המחוקק להשוות בין המזייף מסמך למשתמש ביודעין במסמך המזוייף. המחוקק לא מצא להבחין ביניהם שכן שניהם פוגעים באותו אינטרס מוגן. הרכיב העובדתי של כל אחד מהם עשוי להיות שונה אך שניהם יחדיו מבקשים לשבש את דעתו של מי שסומך על המסמך המזוייף. השוני ברכיב ההתנהגותי אינו מצדיק על-פי הוראות חוק העונשין, שוני ביחס לשני המבצעים ולכן דינו של המשתמש במסמך המזוייף הושווה לדינו של המזייף.

 

לתשומת-ליבנו כי חוק הירושה משתמש אך ורק בביטוי "מי שזייף". לפיכך, נשאלות השאלות, האם בכך יש ללמוד כי לצורך הסנקציה העונשית הקבועה בחוק הירושה דינו של המשתמש ביודעין במסמך מזוייף שווה מדינו של המזייף? האם רק מהזייפן תישלל הזכות לרשת ואילו מהמשתמש לא תישלל הזכות? שאלות אלה נדונו ב- בש"א (חי') 8383/03 {עזבון המנוח סעד חסן אגברייה ז"ל נ' פווזי עבדאלוהאב אגבאריה, תק-מח 2004(3), 3920 (2004)}.

 

בית-המשפט קבע בפרשת עזבון המנוח סעד חסן אגברייה ז"ל כי כאשר בוחנים את תכלית ההוראה בסעיף 5 לחוק הירושה, הרתעת מי שפועל לשיבוש רצון המוריש בדרכי רמייה, דומה שאין כל מקום לקבוע דין שונה למזייף צוואה ולמשתמש ביודעין בצוואה מזוייפת. זה וגם זה פועלים לאותה מטרה. זה וגם זה פוגעים באותו אינטרס חברתי.

 

זאת ועוד. כפי שהדין הפלילי מצא לנכון לראות במשתמש במסמך מזוייף כמי שזייף את המסמך כך יש גם להתייחס למשתמש במסגרת הוראות הפסלות על-פי סעיף 5 לחוק הירושה.

 

במקרה דנן, כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של שימוש במסמך מזוייף, עבירה לפי סעיף 420 לחוק העונשין. לפיכך נקבע כי אין מקום לקבוע כעת, בטרם הסתיים משפטו, כי הינו כשיר "לרשת" את המנוח.